דבר מלכות נשי ובנות ישראל

דבר מלכות
בראשית
בראשית • נח • לך לך • וירא • חיי שרה • תולדות (א) • תולדות (ב) • ויצא • וישלח • י"ט כסלו • וישב • חנוכה • מקץ • ה' טבת • ויגש • ויחי
שמות
שמות • וארא (א) • וארא (ב) • בא • נשי ובנות ישראל • בשלח • חמשה עשר בשבט • יתרו • כ"ב שבט • משפטים (א) • משפטים (ב) • תרומה • תצוה (א) • תצוה (ב) • כי תשא • ויקהל
ויקרא
ויקרא • צו • י"א ניסן • ערב פסח (א) • ערב פסח (ב) • אחרון של פסח (א) • אחרון של פסח (ב) • כ"ו ניסן • כ"ח ניסן • שמיני • תזריע מצורע • אחרי קדושים • אמור • בהר בחוקותי
במדבר
במדבר • שבועות (א) • שבועות (ב) • נשא • בהעלותך (א) • בהעלותך (ב) • שלח • כ"ח סיון • קרח (א) • קרח (ב) • חוקת • בלק • פנחס • מטות מסעי
דברים
דברים • ואתחנן • עקב • ראה • שופטים • תצא • תבוא • ערב ראש השנה (א) • ערב ראש השנה (ב) • נצבים וילך (ור"ה) • קונטרס בענין הלכות של תורה שבע"פ שאינן בטלין לעולם • שמחת תורה
הוספות
יחידות עם הרב מרדכי אליהו - ו' חשון תשנ"ב • קונטרס בענין מקדש מעט זה בית רבינו שבבבל • ב' ניסן תשמ"ח

משיחות ש"פ בא (ו' שבט) וש"פ בשלח (י"ג שבט) ה'תשנ"ב

– ע"ד מעלת נשי ובנות ישראל תחיינה בדורנו זה –

תרגום מאידית

א. מהחידושים דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, בעל ההילולא דעשירי בשבט – התעסקותו והתמסרותו לפעול ולהשפיע גם על נשי ובנות ישראל בעניני יהדות, תורה ומצוותי' (כולל ובמיוחד תורת החסידות), ויתירה מזה, שפעולתו בזה היתה ע"י הדגשת מעלתן המיוחדת של נשי ישראל, שכל אחת מהן היא "עקרת הבית", ובכחה וביכלתה לפעול על כל בני הבית, גם הבנים והבעל.

והמקור לזה – כמבואר בשיחתו הידועה ע"ד קדימת הנשים לאנשים בענינים עיקריים דכלל ישראל:

במתן־תורה – כמ"ש "כה תאמר לבית יעקב", "אלו הנשים", ואח"כ "ותגיד לבני ישראל", "האנשים". ובנדבת המשכן ("ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם") – כמ"ש "ויבואו האנשים על הנשים", "שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן".

ונוסף על הקדימה בזמן, גם (ובעיקר) קדימה בתוכן ובמעלה: במתן־תורה – שהנשים לא רצו ליתן ולא נתנו זהבם לעשיית העגל (שלא השתתפו בחטא העגל שהוא ההיפך דמ"ת), ובנדבת המשכן – כמ"ש "וכל הנשים גו' טוו את העזים", "היא היתה אומנות יתירה שמעל גבי העזים טווין אותן".

ועוד ועתה והוא העיקר – שייכותן המיוחדת להגאולה:

אמרו חז"ל "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים", ועד"ז בנוגע לגאולה העתידה לבוא, עלי' נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שתהי' בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור, כמארז"ל "אין הדורות נגאלים אלא בשכר נשים צדקניות שיש בדור". ובפרט ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל שדור הגאולה העתידה הוא גלגול של הדור שיצא ממצרים, ועפ"ז, הנשים הצדקניות שבדורנו שבזכותן נגאלים, הן הן הנשים הצדקניות שבזכותן יצאו ממצרים.

וכיון שדורנו זה הוא דור האחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שכבר נשלמו כל עניני העבודה ועומדים מוכנים לקבלת פני משיח צדקנו – השתדל כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו לפעול ולהשפיע ביותר על הנשים, כדי למהר ולזרז את הגאולה בזכותן של נשים צדקניות שבדורנו.

ולהוסיף, שמעלתן של נשי ישראל מודגשת (לא רק בהבאת הגאולה, אלא גם ובעיקר) בהגאולה עצמה – כידוע ומבואר בספרי קבלה וחסידות שלעתיד לבוא תתגלה מעלת ספירת המלכות (מקבל, אשה) ששרשה למעלה מכל הספירות (משפיע, איש), כמ"ש "נקבה תסובב גבר", "אשת חיל עטרת בעלה".

ב. ויש לומר, שענין זה מודגש גם בקשר ובשייכות ליום ההילולא שלו – גמר ושלימות עבודתו בחיים חיותו בעלמא דין:

המאמר שנתן כ"ק מו"ח אדמו"ר ללמדו בעשירי בשבט ה'שי"ת (יום ההילולא שלו), ד"ה באתי לגני אחותי כלה, הוא, בקשר ל"יאצ"ט כבוד אמו זקנתו הרבנית הצדקנית מרת רבקה נ"ע זי"ע" (ביו"ד שבט), והמשכו בד"ה היושבת בגנים, הוא בקשר ל"יאצ"ט כבוד אמו הרבנית הצדקנית מרת שטערנא שרה נ"ע זי"ע" (בי"ג שבט) – שבזה מודגש הקשר והשייכות דההילולא שלו (גמר ושלימות עבודתו) עם היארצייט של נשים צדקניות בישראל (זקנתו ואמו), נשותיהם של נשיאי ישראל (אדמו"ר מהר"ש ואדמו"ר מהורש"ב).

ומודגש גם בהתחלת המאמר – "באתי לגני אחותי כלה" – המעלה והחביבות של כנסת ישראל ("אחותי כלה") אצל הקב"ה, ודוגמתו בכנס"י עצמה, מעלת וחביבות הנשים, כידוע שהקב"ה וכנס"י הם בדוגמת איש ואשה.

וכן בתוכן המאמר – "באתי לגני . . לגני לגנוני למקום שהי' עיקרי בתחלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה", המשכת וגילוי אלקות למטה להיות לו ית' דירה בתחתונים ע"י העבודה דכנס"י – שבענין זה יש מעלה מיוחדת אצל נשי ישראל, כידוע שאצל האמהות מודגשת הירידה לברר עניני העולם יותר מאשר אצל האבות שמצד עצמם הם למעלה מהעולם, ופעולתם (של האבות) בעולם באופן המתאים היא ע"י האמהות דוקא.

בסגנון אחר קצת: גמר ושלימות עבודתו של נשיא הדור (ביום ההילולא שלו) הוא גם גמר ושלימות עבודת הדור כולו (שהרי "הנשיא הוא הכל"), וכיון שדור זה הוא דור האחרון, ה"ז גמר ושלימות כללות העבודה דכנסת ישראל (אשה) לעשות לו ית' דירה בתחתונים ("באתי לגני . . עיקר שכינה בתחתונים").

ולהוסיף, שבנוגע לכללות הענין דסילוקן של צדיקים (יארצייט והילולא) בגמר ושלימות עבודתם נאמר "דודי ירד לגנו (ע"ד "באתי לגני") גו' ללקוט שושנים", "לסלק את הצדיקים שבישראל" (אשר השלימו נפשם בתורה ובמצוות). ועוד ועיקר, שה"סילוק" הוא בשביל עלי' גדולה יותר (באין־ערוך) שתהי' בעולם התחי', "הקיצו ורננו שוכני עפר", והצדיקים ("שושנים") בראשם, נשמות בגופים בעוה"ז הגשמי, שבו יהי' הגילוי דעיקר שכינה, דירה לו ית' בתחתונים, בגאולה האמיתית והשלימה.

ג. ויש לקשר זה גם עם פרשת השבוע (ובפרט שההסתלקות היתה ביום הש"ק שבו קורין כל הפרשה כולה) – פרשת בא:

בפירוש "בא אל פרעה" איתא בזהר "דעייל לי' קב"ה (למשה) אדרין בתר אדרין כו'", ודוגמתו בנוגע לפרעה דקדושה, "דעייל לי' קב"ה (למשה) אדרין בתר אדרין" להדרגא הכי נעלית ד"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין".

ובזה מרומז הקשר והשייכות להסתלקות של נשיא הדור, משה רבינו שבדור – עלייתו לדרגא הכי נעלית ד"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" בעת ההסתלקות.

ועוד ועיקר – ש"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" ("בא אל פרעה") הוא הסך־הכל דכללות העבודה בחיים חיותו בעלמא דין להאיר את העולם ע"י העבודה בעניני התומ"צ, "נר מצוה ותורה אור".

וגם בענין זה מודגשת השייכות לנשי ישראל – שהרי אחת המצוות העיקריות שניתנו לנשי ישראל היא מצות נר שבת ויו"ט, "נר מצוה (ותורה אור)" גם בפועל ובגלוי, מצוה כללית שכוללת כל המצוות, כידוע שרמ"ח מ"ע (רמ"ח אברין דמלכא) עם ב' ידים (ב' הקוין הכלליים דאהבה ויראה שעל ידם נעשה קיום המצוות בשלימות) בגימטריא "נר".

ולהעיר, שמצות הדלקת נר שבת היא בכניסת השבת, ויתירה מזה, שכניסת וקבלת השבת היא ע"י הדלקת נר שבת (לפני תפלת ערבית דהבעל) – שבזה מודגש הסך־הכל דכללות העבודה בכל ימי השבוע להאיר את העולם ב"נר מצוה ותורה אור".

ועד"ז בנוגע לכללות עבודתו של נשיא דורנו (כללות העבודה דכנס"י בדורנו) בעניני "נר מצוה ותורה אור" – שהסך־הכל (גמר ושלימות) הוא (א) ביום הש"ק, שכניסתו ע"י הדלקת נר שבת, (ב) ובשבת פרשת בא אל פרעה, "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין".

ועוד ועיקר – שזוהי ההכנה לתכלית השלימות ד"נר מצוה ותורה אור" ("כמצות רצונך") באופן "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" – כפי שיתגלה לעתיד לבוא, "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".

ד. ויש להוסיף, שמעלתן של נשי ישראל מודגשת גם בפרשת בשלח – כהקביעות בכמה שנים שיום ההילולא חל בשבוע דפרשת בשלח:

בפרשת בשלח מסופר אודות שירת הים – "אז ישיר משה ובני ישראל וגו'", ולאח"ז "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה ותצאן כל הנשים אחרי' בתופים ובמחולות ותען להם מרים שירו לה' וגו'", שבזה מודגשת מעלת הנשים על האנשים, שהשירה שלהן היתה מתוך שמחה יתירה, "בתופים ובמחולות", ועד כדי כך, ש"מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים".

ובביאור טעם הדבר ששירת הנשים (מרים) היתה בשמחה גדולה יותר – יש לומר:

איתא במדרש ש"מרים על שם המירור", שעיקר קושי השעבוד באופן ד"וימררו את חייהם גו' בפרך" הי' משנולדה מרים (במשך פ"ו שנה, ארבע שנים לפני לידת משה), ולאח"ז (ועי"ז) "העמיד הקב"ה גואל זו מרים".

ויש לומר הביאור בדברי המדרש "גואל זו מרים על שם המירור" (דלכאורה מירור וגאולה הם ענינים הפכיים) – שהגאולה היתה עי"ז שמרים הרגישה וכאבה ביותר את מרירות הגלות.

ובהקדם דרשת חז"ל על הפסוק "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן גו'", "אחות אהרן ולא אחות משה . . שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן (ועדיין לא נולד משה) ואומרת עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל . . וכיון שהשליכוהו ליאור עמד אבי' וטפחה על ראשה אמר לה בתי היכן נבואתך, היינו דכתיב ותתצב אחותו מרחוק לדעה (מה יעשה לו), לדעת מה יהא בסוף נבואתה" – שנבואתה של מרים היתה על הגאולה ("יושיע את ישראל"), ומאז היתה מצפה בכליון עינים מתי תתקיים נבואתה ("ותתצב גו' מרחוק . . לדעת מה יהא בסוף נבואתה"), וככל שנתמשך הגלות התמרמרה על אריכות הגלות, ועד כדי כך שהמרירות על הגלות מודגשת בשמה שמורה על מהותה ("מרים על שם המירור").

וע"י המרירות על הגלות ("מרים על שם המירור") והצפי' והתשוקה להגאולה ("ותתצב גו' לדעה מה יעשה לו") זכו ישראל להגאולה ("העמיד הקב"ה גואל זו מרים"), שאז נתקיימה נבואתה של מרים.

[ולהוסיף, שענין זה מודגש גם ברחל – שכאשר בנ"י גלו מארץ ישראל, "יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר קול ברמה נשמע גו' (רחל מבכה על בני' מאנה להנחם גו'), והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך נאום ה' וגו' ושבו בנים לגבולם"].

ולפי ערך גודל המרירות על הגלות ("מרים על שם המירור") היתה גודל השמחה על הגאולה ("לפום צערא אגרא") – "ותקח מרים גו' את התף בידה גו' ותצאן כל הנשים אחרי' בתופים ובמחולות".

ועפ"ז יומתק שנבואתה של מרים על הגאולה נאמרה בכתוב בשירת הים – "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה גו' ותצאן כל הנשים אחרי' בתופים ובמחולות" – כי, כש"וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" ובטלה אימת מצרים מעליהם, נתקיימה נבואתה של מרים על גאולת ישראל בשלימות, ובמילא היתה גם השמחה על הגאולה בשלימות, "בתופים ובמחולות".

ה. ומעלת הנשים בשירת מרים ("בתופים ובמחולות") מודגשת עוד יותר בהפטרה (סיום הפרשה) – "ותשר דבורה":

אע"פ שבפרשה עצמה קורין שירת האנשים (משה ובנ"י) וגם שירת הנשים (מרים ונשי ישראל), מ"מ, לא מפטירין בשירת אנשים (כבשביעי של פסח שמפטירין בשירת דוד), אלא בשירת נשים (שירת דבורה). ומהטעמים לזה – כיון ששירת הנשים (מרים) היתה באופן נעלה יותר משירת האנשים, "בתופים ובמחולות" (כנ"ל).

וע"פ הידוע שההפטרה קשורה עם ענין הגלות (ש"גזרו שמד על ישראל שלא יקראו בתורה וקראו בנביאים מענין הפרשה") – יש לומר, שהדגשת מעלת הנשים בהפטרה ("ותשר דבורה") עיקרה בנוגע לזמן הגלות, היינו, מעלת עבודתן של נשי ישראל הצדקניות (ע"ד ובדוגמת דבורה) בזמן הגלות, שבשכרן ובזכותן יוצאים מן הגלות אל הגאולה.

ו. ובפרטיות יותר – שבהתחלת ההפטרה מרומזים הענינים העיקריים שבעבודת נשי ישראל שבזכותן באה הגאולה:

א) "ודבורה אשה נביאה אשת לפידות", "מאי אשת לפידות שהיתה עושה פתילות למקדש" ("משכן שילה"). ודוגמתו בה"מקדש" שבביתו של כאו"א מישראל – פעולתן של נשי ובנות ישראל בהדלקת נר שבת (ויו"ט) להאיר את הבית כולו, ועל ידו את הסביבה כולה והעולם כולו, בדוגמת הפתילות למקדש שעשתה דבורה שהאירו את המקדש והעולם כולו, "ממנו אורה יוצאה לעולם".

ב) "והיא יושבת תחת תומר דבורה", "מאי שנא תחת תומר . . משום יחוד" ("שהוא גבוה ואין לו צל (אין לו ענפים למטה) ואין אדם יכול להתייחד שם עמה כמו בבית") – מעלת הצניעות ("כל כבודה בת מלך פנימה"), וכמודגש גם בשירת דבורה: "מנשים באוהל תבורך", "מאן נשים שבאוהל שרה רבקה רחל ולאה", שזהו היסוד שעליו נשען קיום כל בית ישראל.

ועפ"ז יש לבאר גם סיום ההפטרה "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", אע"פ ש"אין זה מדברי דבורה אלא מדברי כותב הספר" – שבזה מרומז שע"י הנהגתן של נשי ישראל הצדקניות בדרכה של דבורה, זוכים למעמד ומצב ד"ותשקוט הארץ", ועד לתכלית השלימות ד"ותשקוט הארץ" בהכניסה לארץ ישראל בשלימותה (ארץ עשר אומות) בגאולה האמיתית והשלימה הקשורה עם "ארבעים שנה", מ"ם סתומה ד"לםרבה המשרה ולשלום אין קץ".

ז. ובכהנ"ל יש לימוד והוראה ונתינת־כח בעבודתן של נשי ובנות ישראל בדורנו זה:

יום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר (כולל גם הימים הסמוכים לפניו ולאחריו), שהוא גם יום ההילולא של אמו זקנתו, ובסמיכות אליו גם יום ההילולא של אמו, הוא זמן מסוגל ביותר להוספה ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני העבודה של נשי ישראל, שהנהגתן תהי' ברוחן של הרבניות הצדקניות (נשותיהם של הנשיאים) בעלות היאצ"ט, שעי"ז נעשה גם המשך החיים של הרבניות הצדקניות, "מה זרען בחיים אף הן בחיים", ועוד ועיקר, שכיון שבזכותן של נשים צדקניות שבדורנו באה הגאולה האמיתית והשלימה, אזי "הן בחיים" (גם ובעיקר) כפשוטו ממש, ובפרט שצדיקים וצדקניות קמים לתחי' ("הקיצו ורננו שוכני עפר") מיד.

ובהדגשה יתירה בשנה זו – ה'תשנ"ב, ר"ת – ההולך ומתפרסם יותר ויותר – הי' תהי' שנת נפלאות בכל, בכל מכל כל – שבה מודגשת מעלת האבות (שנאמר בהם "בכל מכל כל") ש"הטעימן הקב"ה מעין העולם הבא", כולל ובמיוחד בהדגשת מעלת האמהות ("כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"), מעין ודוגמת השלימות דלעתיד לבוא ש"נקבה תסובב גבר", "אשת חיל עטרת בעלה". ולהוסיף, ששנת הנ"ב (תשנ"ב) קשורה במיוחד עם "גן" (נ"ב עם הכולל בגימטריא ג"ן) – "באתי לגני", שהשלימות בזה היא בגאולה האמיתית והשלימה שאז יהי' הגילוי דעיקר שכינה (דירה לו ית') בתחתונים.

ח. והוראה מיוחדת ועיקרית בנוגע לענין השירה – כמודגש בשירת מרים ושירת דבורה:

כשם שביציאת מצרים "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים", כך גם בהגאולה מגלות זה האחרון, שנשי ישראל הצדקניות צריכות להיות מובטחות ובודאי מובטחות הן שתיכף ומיד ממש באה הגאולה האמיתית והשלימה, ועד שמתחילות תיכף (ברגעי הגלות האחרונים) בהשירה ובתופים ובמחולות, על בוא הגאולה האמיתית והשלימה!

ובפרטיות יותר: ביחד עם התפלה, הבקשה והדרישה מהקב"ה שיביא את הגאולה תיכף ומיד ממש, שהיא מתוך רגש של צער ומרירות ("מרים על שם המירור") על אריכות הגלות, שבאה לידי ביטוי בהצעקה מקרב ולב עמוק "עד מתי, עד מתי, עד מתי"! . . . חדורות הן (גם ובעיקר) ברגש השמחה, ושמחה גדולה ביותר שבאה לידי ביטוי בהשירה, מצד גודל הבטחון ש"הנה זה (המלך המשיח) בא", וכבר בא!

ועוד והוא העיקר – שתיכף ומיד ממש שרים כל בנ"י, האנשים והנשים והטף, את השירה העשירית דלעתיד לבוא, שתהי' בלשון זכר ("כל השירות כולן קרואות בלשון נקבה, כשם שהנקבה יולדת כך התשועות שעברו הי' אחריהם שעבוד, אבל התשועה העתידה להיות אין אחרי' שעבוד לכך קרואה בלשון זכר"), "שירו לה' שיר חדש".