דבר מלכות בלק: הבדלים בין גרסאות בדף
(תיקונים) |
מ (ש. א. העביר את הדף דבר מלכות · בלק לשם דבר מלכות בלק בלי להשאיר הפניה: כותרת שאינה כתובה נכון) |
||
(2 גרסאות ביניים של אותו משתמש אינן מוצגות) | |||
שורה 155: | שורה 155: | ||
ולומדים ה"תורה חדשה מאתי תצא" באופן ד"'''אלה''' הדברים", מראה באצבעו ואומר זה, לימוד באופן של '''ראי''''<ref>לקו"ת צו יז, א ואילך. ובכ"מ.</ref>, "והיו עיניך '''רואות''' את מוריך"<ref>ישעי' ל, כ.</ref>, "'''יראה''' אל אלקים בציון"<ref>תהלים פד, ח.</ref>, "'''ותחזינה עינינו''' בשובך לציון", "כי<ref>שם סט, לו.</ref> אלקים יושיע ציון גו' וישבו שם גו'"<ref>לאחרי (חלק זה ד)השיחה ניגנו ניגון על פסוק זה, וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלא קומתו ורקד בשמחה רבה ('''המו"ל''').</ref>, "ישבו ישרים את פניך"<ref>שם קמ, יד.</ref>, תיכף ומיד ממש. | ולומדים ה"תורה חדשה מאתי תצא" באופן ד"'''אלה''' הדברים", מראה באצבעו ואומר זה, לימוד באופן של '''ראי''''<ref>לקו"ת צו יז, א ואילך. ובכ"מ.</ref>, "והיו עיניך '''רואות''' את מוריך"<ref>ישעי' ל, כ.</ref>, "'''יראה''' אל אלקים בציון"<ref>תהלים פד, ח.</ref>, "'''ותחזינה עינינו''' בשובך לציון", "כי<ref>שם סט, לו.</ref> אלקים יושיע ציון גו' וישבו שם גו'"<ref>לאחרי (חלק זה ד)השיחה ניגנו ניגון על פסוק זה, וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלא קומתו ורקד בשמחה רבה ('''המו"ל''').</ref>, "ישבו ישרים את פניך"<ref>שם קמ, יד.</ref>, תיכף ומיד ממש. | ||
[[קטגוריה:דבר מלכות]] | |||
{{הערות שוליים}} | |||
[[קטגוריה:דבר מלכות|ד]] | |||
[[קטגוריה:דבר מלכות · ספר במדבר|ל]] | [[קטגוריה:דבר מלכות · ספר במדבר|ל]] |
גרסה אחרונה מ־23:52, 25 ביולי 2024
משיחות ש"פ בלק, י"ז (טוב) תמוז ה'תנש"א[עריכה | עריכת קוד מקור]
דבר מלכות |
---|
בראשית |
בראשית • נח • לך לך • וירא • חיי שרה • תולדות (א) • תולדות (ב) • ויצא • וישלח • י"ט כסלו • וישב • חנוכה • מקץ • ה' טבת • ויגש • ויחי |
שמות |
שמות • וארא (א) • וארא (ב) • בא • נשי ובנות ישראל • בשלח • חמשה עשר בשבט • יתרו • כ"ב שבט • משפטים (א) • משפטים (ב) • תרומה • תצוה (א) • תצוה (ב) • כי תשא • ויקהל |
ויקרא |
ויקרא • צו • י"א ניסן • ערב פסח (א) • ערב פסח (ב) • אחרון של פסח (א) • אחרון של פסח (ב) • כ"ו ניסן • כ"ח ניסן • שמיני • תזריע מצורע • אחרי קדושים • אמור • בהר בחוקותי |
במדבר |
במדבר • שבועות (א) • שבועות (ב) • נשא • בהעלותך (א) • בהעלותך (ב) • שלח • כ"ח סיון • קרח (א) • קרח (ב) • חוקת • בלק • פנחס • מטות מסעי |
דברים |
דברים • ואתחנן • עקב • ראה • שופטים • תצא • תבוא • ערב ראש השנה (א) • ערב ראש השנה (ב) • נצבים וילך (ור"ה) • קונטרס בענין הלכות של תורה שבע"פ שאינן בטלין לעולם • שמחת תורה |
הוספות |
יחידות עם הרב מרדכי אליהו (ו' מרחשוון תשנ"ב) • קונטרס בענין מקדש מעט זה בית רבינו שבבבל • ב' ניסן תשמ"ח |
א. ענינו המיוחד של יום השבת שחל בו שבעה עשר בתמוז (שהצום נדחה[1]) – יש לבאר בב' אופנים:
א) בפשטות: כיון שיום השבת אסור בתענית, ועאכו"כ תענית הקשורה עם ענינים בלתי־רצויים ("ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן"[2]), שהרי שבת "אין עצב בה"[3], ויתירה מזה, שיום השבת הוא יום של שמחה ("וביום שמחתכם אלו השבתות"[4]) ותענוג ("וקראת לשבת עונג"[5]) – נדחית התענית מפני השבת ליום ראשון שלאחרי השבת[6].
ב) ובעומק יותר אולי י"ל: דחיית התענית מפני יום השבת היא (לא רק דחי' ליום אחר, אלא גם ובעיקר) נתינת־כח לדחייתו וביטולו מכל וכל, כפי שמצינו ב"תשעה באב שחל להיות בשבת . . ודחינוהו לאחר השבת ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה"[7] (ועאכו"כ בנוגע לשבעה עשר בתמוז[8] שאינו חמור כתשעה באב, שהרי מעיקר הדין כש"אין גזרת המלכות ואין שלום, רצו מתענין רצו אין מתענין", מלבד תשעה באב "הואיל והוכפלו בו צרות"[9]), ועד להדחי' שבימות המשיח[10], כפס"ד הרמב"ם[11] ש"כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח", ויתירה מזה, כפי שמוסיף "ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר[12] כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וגו' יהי' לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".
ויש לומר, שמעין זה (ביטול הצום והפיכתו לששון ולשמחה) נעשה ביום התענית שחל בשבת – שלא זו בלבד שהתענית בטל, אלא שמתהפך לשמחה ותענוג דיום השבת.
ובסגנון אחר קצת: היחס דיום התענית ליום השבת הוא בב' אופנים: (א) שלילת הענין הבלתי־רצוי דיום התענית, שאינו שייך בשבת ונדחה מפניו למחרתו, (ב) הדגשת הענין החיובי דיום התענית שישנו גם כשחל בשבת (ואדרבה, ביתר שאת וביתר עוז) – שמתהפך לששון ולשמחה.
ב. וביאור הענין:
יום התענית – בחיצוניותו הו"ע בלתי־רצוי, עינוי שהוא היפך הרצון והעונג, אבל בפנימיותו הו"ע טוב, כלשון הכתוב[13] "יום רצון לה'".
ובפרטיות יותר בנוגע ל"צום הרביעי", הראשון מד' ימי הצומות המפורשין בקבלה ("צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי"[12]) – שבחיצוניותו הו"ע בלתי־רצוי הקשור עם החורבן והגלות, אבל בפנימיותו הו"ע טוב, כמרומז גם בהקביעות ד"צום הרביעי" ביום שבעה עשר בחודש, בגימטריא "טוב"[14], ועד לשלימות הטוב בגאולה[15] (האמיתית ו)השלימה, כיון שהכוונה והתכלית דכללות ענין החורבן והגלות אינו אלא כדי לבוא להעילוי והשלימות דהגאולה (האמיתית והשלימה), היינו, שהגלות הו"ע חיצוני, ופנימיותו היא הגאולה.
ועפ"ז יש לבאר מ"ש בגמרא[16] בפירוש הכתוב "צום הרביעי וגו' יהי' לבית יהודה לששון ולשמחה גו'", "קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה, בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, אין שלום צום" – דלכאורה אינו מובן: איך יקרא יום אחד בשמות הפכיים לגמרי, "צום" ו"ששון ושמחה" – אלא כיון שכוונת ותכלית (הפנימיות ד)ה"צום" היא הפיכתו ל"ששון ושמחה" שבאה לאחרי וע"י החורבן והגלות; אלא שבזמן הגלות מודגש בעיקר ענין הצום ("אין שלום – צום)", ובהגאולה יתגלה ענינו האמיתי, "ששון ושמחה" ("בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה").
ג. ומעין זה – ביום התענית שחל בשבת:
כיון שיום השבת הוא יום רצון[17], "חמדת ימים אותו קראת"[18], ועד שקשור עם הגאולה, כמודגש בשירו של יום, "מזמור שיר ליום השבת, מזמור שיר לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"[19] – לכן, כשחל בו יום התענית, לא שייך בו ענין ה"צום" הקשור עם החורבן והגלות, כי אם הענין ד"ששון ושמחה" הקשור עם הגאולה.
וענין זה מודגש בהאכילה ושתי' ביום התענית שחל בשבת, שמצוה "לענגו בעונג אכילה ושתי'"[20], "דגים גדולים . . בשר ויין"[21], "תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם"[22] (בשר שמן ויין ישן[23]) – שבזה מודגש לא רק שלילת העינוי דהעדר האכילה ושתי', הענין הבלתי־רצוי דיום התענית, אלא גם (ובעיקר) השמחה והתענוג שבאכילת בשר שמן ושתיית יין ישן (שאולי י"ל שביום התענית שחל בשבת צריך להוסיף בזה יותר מבכל שבתות השנה, כדי לשלול הקס"ד של מיעוט בזה בגלל יום התענית[24]), הענין הטוב דיום התענית, שמתהפך ליום טוב לששון ולשמחה.
ויש לומר, שבאכילת דגים גדולים ובשר שמן ושתיית יין ישן בסעודת שבת שחל בו יום התענית (שאולי כנ"ל י"ל שצריך להוסיף בזה יותר מבכל שבתות השנה) מרומזת גם הסעודה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים ("ועמך כולם צדיקים"[25]) לעתיד לבוא, שבה יאכלו מבשר הלויתן ושור הבר וישתו יין המשומר[26], אשר, נוסף על הענינים הרוחניים המרומזים בזה שנתבארו בדרושי חסידות[27], תהי' גם סעודה גשמית, כידוע[28] ששלימות השכר דימות המשיח (כשיבטלו הצומות ויהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים) אינו בגן עדן, ש"אין בו לא אכילה ולא שתי'"[29] (מעין ודוגמת יום התענית), אלא בעולם התחי' (שנקרא בכ"מ "עולם הבא"[30]), לנשמות בגופים דוקא, ועד שהנשמה תהי' ניזונית מן הגוף[31].
ובפרט שבהמשך לסעודות יום השבת ישנה גם סעודת מלוה מלכה במוצאי שבת, שכיון שקשורה עם כבוד השבת ("ללוות את השבת ביציאתו דרך כבוד כמו בכניסתו"[32]) יש להקפיד בזה גם במוצאי שבת י"ז בתמוז, ואולי י"ל עוד יותר מבכל מוצאי שבת[33] – שלהיותה "סעודתא דדוד מלכא משיחא"[34], מודגשת בה ביותר השייכות לימות המשיח, שיבטלו הצומות ויהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
ד. ויש לקשר ענין זה (הנתינת־כח דיום השבת לדחיית וביטול "צום הרביעי" והפיכתו ליום טוב ויום ששון ושמחה בימות המשיח) עם פרשת השבוע, פרשת בלק:
מהענינים המיוחדים שבפרשת בלק (ובפרט בחלק הפרשה השייך במיוחד ליום השבת) שבה נתפרש בתורה ע"ד ביאת המשיח – כפס"ד הרמב"ם[35] "המלך המשיח . . התורה העידה עליו . . בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים, במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל [באחרונה]. ושם הוא אומר[36] אראנו ולא עתה זה דוד, אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח. דרך כוכב מיעקב זה דוד, וקם שבט מישראל זה מלך המשיח. ומחץ פאתי מואב זה דוד . . וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח . . והי' אדום ירשה זה דוד . . והי' ירשה וגו' זה המלך המשיח".
ויש לומר, שבזה שהתורה העידה על משיח "בפרשת בלעם", שבה מודגש ש"לא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה"[37], מרומזת הפיכת הגלות לגאולה, הפיכת הצומות לששון ולשמחה ולמועדים טובים[38].
ועד"ז בפרשה שמתחילין לקרוא במנחת שבת, פרשת פינחס – "פינחס זה אליהו"[39], מבשר הגאולה.
ובפרטיות יותר – בנוגע לתוכן הפרשה:
מנין בנ"י[40], "שאו את ראש כל עדת בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה גו'"[41] – שקשור ורומז גם למנין העשירי דכל בנ"י, כדאיתא במדרש[42] "בעשרה מקומות נימנו ישראל . . ואחד לעתיד לבוא, שנאמר[43] עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה" (ע"י משיחא[44], או ע"י הקב"ה בעצמו[45]).
חלוקת הארץ, "לאלה תחלק הארץ בנחלה גו' לרב תרבה נחלתו גו' אך בגורל יחלק את הארץ גו'"[46] – שכיון שנתפרש רק אופן חלוקת הארץ, ולא פרטי החלוקה לי"ב שבטים (כבפרשת מטות ומסעי שלאח"ז), י"ל דזה כולל גם השלימות דחלוקת הארץ בימות המשיח, ארץ עשר אומות, שתתחלק לי"ג שבטים[47] (גם לשבט לוי, "שער לוי אחד"[48]).
וקרבנות המועדים, פסח שבועות וסוכות[49] (לאחרי ההקדמה דפרשת קרבן תמיד[50] דכל יום, ודיום השבת שקרבנו כפול[51]) – שבזה מרומזת הפיכת הצומות לששון ולשמחה ולמועדים טובים, שמעלתם תהי' גדולה יותר מכל המועדים שבזמן הזה, שהרי המועדים שבזמן הזה יבטלו לעתיד לבוא[52] "כשרגא בטיהרא"[53] לגבי מעלת הגילויים דימות המשיח, ועאכו"כ לגבי מעלת הימים טובים שיתחדשו בימות המשיח.
[ויש לומר, שהצומות שיהפכו למועדים טובים יהיו נעלים יותר גם מימי הפורים שלא יבטלו לעתיד לבוא[52], כמ"ש "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם"[54] – שהרי החידוש שבהם הוא שלא יבטלו, היינו, שגם ביחס למעלת הגילויים דימות המשיח שלמעלה מימי הפורים תהי' ניכרת מעלת ימי הפורים, ובודאי שהימים טובים שיתחדשו בימות המשיח יהיו נעלים יותר מימי הפורים].
ה. ויש להוסיף ולבאר המעלה דיום השבת שחל בו שבעה עשר בתמוז, התחלת בין המצרים (ועד"ז יום השבת שחל בו תשעה באב, סיום בין המצרים) – לגבי שאר השבתות שבאמצע ימי בין המצרים:
ידוע[55] ש"ג' שבועות בין המצרים בזמן כמו מדבר במקום, ומקדים רפואה ג' שבתות שבהן, ובכל שבת ב' שבתות, נמצא ו' (ג"פ ב' שבתות) פעמים ז' (ז' ימי השבוע שבהם מאיר מבחי' ב' שבתות שבכל שבת) עי"ז מכניעים המדבר מ"ב" (מ"ב המסעות שבמדבר העמים, שרומז על כללות זמן הגלות מאה"ק), היינו, שע"י השבתות נעשה התיקון דבין המצרים.
ובענין זה יש חילוק בין השבתות שבאמצע ג' השבועות להשבת שבהתחלת (וסיום) ג' השבועות:
ברוב השנים שהשבתות הם רק באמצע ג' השבועות ד"בין המצרים" – מודגש יותר (בתחילה ובסוף) הענין הבלתי־רצוי ד"בין המצרים", החורבן והגלות, ובהמשך לזה (ולאח"ז[56]) מודגש הצורך בתיקון, והתיקון בפועל, ע"י השבתות שענינם גאולה.
משא"כ בשנים ששבעה עשר בתמוז (התחלת ג' השבועות) חל בשבת (וכן תשעה באב, סיום ג' השבועות, חל בשבת) – י"ל שעיקר ההדגשה היא על ה"טוב" די"ז תמוז וד"בין המצרים"[57], שה"מיצר" הוא הכנה והקדמה (ובמילא ה"ה גם בכלל) לה"מרחב" האמיתי והשלם דגאולה האמיתית והשלימה, שלכן, התחלתם וסיומם ביום השבת שענינו גאולה.
ובסגון אחר קצת: בשבתות שבאמצע ג' השבועות (ברוב השנים) מודגש בעיקר שלילת הענין הבלתי רצוי ד"בין המצרים" – תיקון החורבן והגלות; ואילו בשבתות שבהתחלת וסיום ג' השבועות (כבקביעות שנה זו) מודגש בעיקר הענין הטוב ד"בין המצרים" – שלא נרגש החורבן והגלות, אלא ההכנה לגאולה.
ו. ויש לומר, שמעלת יום השבת שחל בו שבעה עשר בתמוז לגבי השבתות דבין המצרים שלאח"ז, מודגשת גם (ובאופן נעלה יותר) בפרשת בלק:
ובהקדמה – שהפרשיות שקורין בג' השבתות דבין המצרים (ש"המועדים של כל השנה . . או תעניות וט' באב בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן"[58]) הם מטות מסעי ודברים, ובשנים שמטות מסעי מחוברין, קורין גם פינחס בבין המצרים, משא"כ פרשת בלק שלעולם אינה בכלל "בין המצרים", כי גם כשקורין פרשת בלק בשבת שחל בו י"ז תמוז, נדחה התחלת "בין המצרים" ("צום הרביעי") ליום ראשון שלאחרי השבת ששייך לפרשת פינחס.
ומזה מובן שיש חילוק בין אופן הגאולה שבפרשת פינחס ("פינחס זה אליהו") לאופן הגאולה שבפרשת בלק ("בפרשת בלעם . . נבא בשני המשיחים") – שהגאולה שבפרשת פינחס, כיון ששייכת לבין המצרים, נרגש ומודגש בה בעיקר התיקון דהחורבן והגלות, משא"כ הגאולה שבפרשת בלק, כיון שהיחס שלה לבין המצרים הוא באופן שאינה שייכת כ"א למעלה מבין המצרים, נרגש ומודגש בה בעיקר (לא התיקון דהחורבן והגלות, אלא) מעלת ושלימות הגאולה כשלעצמה, גאולה בטהרתה (גם אם לפנ"ז אין מצב של חורבן וגלות[59]).
וענין זה מודגש גם באופן שהתורה העידה על ביאת המשיח בפרשת בלעם:
כשהרמב"ם מבאר ש"התורה העידה עליו", מקדים תחילה "שנאמר[60] ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהי' נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'", ואח"כ מוסיף "אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים".
ומהחילוקים שביניהם[61] – שבפסוק "ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך וגו'" מודגשת בעיקר הגאולה מן הגלות, ואילו בפרשת בלעם מודגשת מעלת ושלימות הגאולה כשלעצמה[62], מלכות דוד (משיח הראשון), ושלימותה במלכות משיח האחרון שעומד מבניו (גם ללא גלות), שהרי בנבואת בלעם לא נזכר ע"ד מעמד ומצב של גלות, אלא אדרבה, מעמד ומצב של חירות ועד לשלטון על כל העמים – "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב"[63], "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף גו'"[64], "וירם מאגג מלכו ותנשא מלכותו"[65], ועד ל"אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל וגו'", ש"נבא בשני המשיחים" – שהולך ומוסיף במעלתם ושבחם של ישראל בעילוי אחר עילוי.
ועפ"ז יש לבאר ולהמתיק הטעם להדגשת היציאה ממצרים ("א־ל מוציאם ממצרים"[66], "א־ל מוציאו ממצרים"[67]) בפרשת ש"נבא בשני המשיחים" – ע"ד מ"ש[68] "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[69] – שבזה מודגש שהגאולה ע"י מלך המשיח היא לא רק בגלל ההכרח להוציא את בנ"י מכל הגליות, שנתוספו לאחרי היציאה ממצרים, אלא גם ובעיקר בתור הוספה ושלימות נעלית יותר מהיציאה ממצרים עד לאופן של "נפלאות" (גם אילו לא היו הגליות שלאח"ז).
וע"ד מ"ש (בהמשך הפרשיות דבין המצרים) "אלה מסעי (לשון רבים) בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים"[70] – שהיציאה מארץ מצרים היא לא רק יציאה ונסיעה ראשונה שנסעו מרעמסס לסוכות, אלא גם כל פרטי המסעות במדבר העמים, עד לירדן ירחו, שרומז על הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו "דמורח (ירחו) ודאין"[71], הם חלק מיציאת מצרים בתכלית השלימות[72] – שבזה מודגשת מעלת ושלימות הגאולה כשלעצמה (גם לולי הצורך בתיקון החורבן והגלות).
ז. ובכהנ"ל נוסף עילוי מיוחד (גם לגבי שאר השנים שבהם חל י"ז תמוז בשבת פרשת בלק) בדורנו זה:
ובהקדמה – שכשם שנתבאר לעיל שבשנים שבהם חל י"ז תמוז ביום השבת מודגש בעיקר ה"טוב" שבי"ז תמוז ובג' השבועות, שלא נרגש החורבן והגלות אלא ההכנה לגאולה, מצד הדגשת ענין הגאולה ביום השבת, כן הוא גם בכללות הדורות, שככל שהולכים ומתקרבים יותר לגאולה האמיתית והשלימה, פוחת והולך הרגש החורבן והגלות שבימים אלה, ומוסיף והולך הרגש ההכנה לגאולה, ה"טוב" שבי"ז תמוז ובג' השבועות.
ובלשון הגמרא בביאור הטעם ש"קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה", "בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, יש גזרת המלכות צום, אין גזירת המלכות ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין", היינו, שכאשר נחלש תוקף הגלות, "אין גזרת המלכות", נחלש תוקף ה"צום" (כ"א "רצו אין מתענין"), ומתקרבים יותר לזמן ש"יהיו לששון ולשמחה".
וענין זה מודגש במיוחד בהחידוש שבדורנו זה[73]:
במשך כל הדורות שלפנ"ז (מאז המאורעות הבלתי־רצויים די"ז תמוז שמהם נשתלשלו גם המאורעות דתשעה באב) הי' חודש תמוז קשור עם ענינים דהיפך השמחה, חורבן וגלות, ואילו בדורנו זה נתגלה בחודש תמוז ענין של (שמחה ו)גאולה – גאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בי"ב־י"ג תמוז (שעלייתם ושלימותם באופן ד"ויכולו"[74] נעשית ביום השבת י"ז תמוז), וכדברי בעל השמחה והגאולה במכתבו הידוע[75] ש"לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה", גאולה דכל בנ"י, הקשורה גם עם הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו "כיון דשם גאולה עלה"[76], ובפרט שעי"ז התחיל שלימות הענין דיפוצו מעינותיך חוצה גם בחצי כדור התחתון, ובאופן שממנו מתפשטים המעיינות בכל קצוי תבל, שזוהי ההכנה הכי אחרונה לביאת משיח צדקנו[77].
וההסברה בזה – שכיון שע"פ כל הסימנים שבדברי חז"ל אודות דרא דעקבתא דמשיחא, דורנו זה הוא דור האחרון של הגלות ו(במילא) דור הראשון של הגאולה, לכן, גם בבוא הזמן שאירע החורבן והגלות (החל מי"ז תמוז) מודגש בעיקר (לא תיקון הענין הבלתי־רצוי שבזה, אלא) ה"טוב" שבדבר, שזוהי ההכנה לגאולה האמיתית והשלימה.
ובכל זה ניתוסף עוד יותר ע"י שלימות העבודה דהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה בחצי כדור התחתון (כתוצאה מהגאולה די"ב־י"ג תמוז) במשך יובל שנים, אשר, אם בהתחלת תקופה זו יצא כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בהכרזה "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה", והעיד שכבר סיימו כל עניני העבודה, וצריכים רק "לצחצח הכפתורים", ויתירה מזה, שכבר סיימו גם "צחצוח הכפתורים", וצריכים רק לעמוד הכן ("עמדו הכן כולכם") לקבל פני משיח צדקנו, הרי בסיומה של תקופה זו, בודאי ובודאי ללא כל ספק וספק ספיקא שכבר הגיע זמן הגאולה, ובלשון חז"ל[78] "כלו כל הקיצין" וגם ענין התשובה (כהמשך המאמר "ואין הדבר תלוי אלא בתשובה") הי' כבר בשלימות, כולל גם השלימות ד"משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"[79], מצד ניצוץ משיח שבכאו"א מישראל[80] – הרי כיון שנמצאים בסמיכות ממש לגאולה האמיתית והשלימה, נרגש ומודגש ביותר וביותר ה"טוב" די"ז תמוז וד"בין המצרים", שעי"ז באים להעילוי והשלימות דגאולה האמיתית והשלימה[81].
ח. וחידוש נוסף בדורנו זה גופא – בשנה זו:
נוסף לכך שנמצאים בסמיכות ממש לגאולה האמיתית והשלימה, הרי, שנה זו היא "(תהא) שנת נפלאות אראנו" (כהר"ת דמנין השנה שנתפשט בתפוצות ישראל), השנה שבה יקויים היעוד "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", וכבר ראו בפועל "נפלאות" המעידים שזוהי ה"שנה שמלך המשיח נגלה בו", ועד ל"שעה שמלך המשיח בא . . והוא משמיע להם לישראל ענוים הגיע זמן גאולתם" (כדברי הילקוט שמעוני[82]), ועד להכרזה ש"הנה זה (המלך המשיח) בא"[83], שכבר בא, היינו, שעומדים כבר על סף התחלת ימות המשיח, על סף התחלת הגאולה, ותיכף ומיד המשכתה ושלימותה.
וכיון שכן, בודאי שבי"ז תמוז (שחל בשבת) ובכל ג' השבועות ד"בין המצרים" בשנה זו מודגש ענין הגאולה, ולא רק ההכנה לגאולה, אלא שהגאולה באה בפועל ממש ביום הש"ק זה, עוד לפני התחלת (בין ה)מצרים, ובמילא, יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
ט. ומזה מובן שבימי בין המצרים דשנה זו צריך להיות "שטורעם" מיוחד ביתר שאת וביתר עוז בכל הקשור ללימוד עניני גאולה ומשיח ובנין ביהמ"ק השלישי:
ידוע ומפורסם בתפוצות ישראל מכו"כ שנים ע"ד המנהג שבימי בין המצרים מוסיפים בלימוד התורה בעניני בית הבחירה[84], על יסוד דברי המדרש[85] "בא וראה כשהקב"ה מראה ליחזקאל את צורת הבית מה הוא אומר, הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית[86], אמר יחזקאל לפני הקב"ה, רבש"ע, עד עכשיו אנו נתונים בגולה בארץ שונאינו ואתה אומר לי לילך ולהודיע לישראל צורת הבית . . וכי יכולין הן לעשות, הניח להם עד שיעלו מן הגולה, ואח"כ אני הולך ואומר להם, א"ל הקב"ה ליחזקאל ובשביל שבני נתונים בגולה יהא בנין ביתי בטל . . גדול קרייתה בתורה כבנינה, לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבנין הבית".
[וצריך עיון בנוגע להתחלת הלימוד בעניני בית הבחירה בי"ז בתמוז שחל בשבת – האם השבת דוחה את כללות הזמן דבין המצרים, והתחלת בין המצרים בקביעות כזו היא ביום ראשון, או שהשבת דוחה רק את הצום, והענינים הבלתי־רצויים דבין המצרים[87]].
וע"פ האמור לעיל שבשנה זו במיוחד (נוסף על ההדגשה המיוחדת שבכללות דורנו זה) מודגש רק ה"טוב" די"ז תמוז וד"בין המצרים", כיון שעומדים על סף הגאולה שבאה תיכף ומיד ממש, מובן, שלימוד הלכות בית הבחירה בשנה זו צריך להיות באופן אחר לגמרי:
לכל לראש – שהלימוד הוא לא מצד התגברות רגש האבילות וההשתדלות לתקן החסרון דחורבן ביהמ"ק, אלא (גם לולי החורבן) מצד הכוסף וההשתוקקות להמעלה והשלימות דביהמ"ק השלישי, עליו נאמר[88] "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", גדלות שלא היתה מעולם (לא בבית שני, ולא בבית ראשון, ולא במשכן שעשה משה), ובמילא לא הי' בה חורבן, ובאה באופן של הוספה ושלימות על מעלת המשכן, בית ראשון ובית שני (ולא רק באופן שמחזירים דבר שהי' מקודם שנלקח בתורת "משכון"[89]).
ועוד ועיקר – שהלימוד הוא מתוך ידיעה והכרה בוודאות גמורה שאין זה "הלכתא למשיחא", כי אם, הלכה למעשה בפועל ברגע שלאח"ז, כיון ש"מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל (כבר עתה למעלה, ותיכף) יגלה ויבוא משמים"[90] ברגע כמימרא!
וע"ד המדובר בתקופה האחרונה[91] בנוגע להוספה המיוחדת בלימוד התורה בעניני גאולה ומשיח[92] – לא (רק) בתור "סגולה" למהר ולקרב ביאת המשיח והגאולה, אלא (גם ו)בעיקר כדי להתחיל "לחיות" בעניני משיח וגאולה, "לחיות עם הזמן" דימות המשיח, עי"ז שהשכל נעשה ממולא וחדור בהבנה והשגה בעניני משיח וגאולה שבתורה, ומהשכל מתפשט וחודר גם ברגש הלב, ועד להנהגה בפועל במחשבה דיבור ומעשה באופן המתאים לזמן מיוחד זה, שעומדים על סף הגאולה, ומראים באצבע ש"הנה זה (המלך המשיח) בא".
י. ויש להוסיף בביאור הצורך והמעלה דלימוד התורה בעניני משיח וגאולה ובנין ביהמ"ק השלישי ככניסה להתחלת ימות המשיח – ובהקדמה:
אף שאמרו חז"ל[93] שמשיח בא "בהיסח הדעת", אין זה בסתירה ח"ו למחשבה והתבוננות באופן של "דעת" ("שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד ויתקע מחשבתו בחוזק"[94]) בעניני משיח וגאולה [ולכל לראש המחשבה וההתבוננות לידע ולהכיר שעומדים כבר בהכניסה לימות המשיח, "הנה זה בא", כיון שכבר כלו כל הקיצין, וכבר עשו תשובה, וסיימו כל עניני העבודה בשלימות, ככל פרטי הדברים האמורים לעיל (ס"ז־ח)] – כי, "היסח הדעת" פירושו "למעלה מן הדעת"[95], היינו, שלאחרי שענין זה חודר בדעתו (ע"י המחשבה וההתבוננות כו'), ה"ז נעשה אצלו באופן שב(היסח ו)למעלה מן הדעת.
ובנוגע לפועל – למרות ה"שטורעם" שבדבר בתקופה האחרונה בשנה זו, תהא שנת נפלאות אראנו, לאחרי ראיית הנפלאות המעידות שזוהי ה"שנה שמלך המשיח נגלה בו", רואים שישנו קושי ("עס קומט אן שווער") להחדיר ההכרה וההרגשה שעומדים על סף ימות המשיח ממש עד שיתחילו "לחיות" בעניני משיח וגאולה.
ומהטעמים לזה (נוסף על הגלות הפנימי כו') – כיון שחסר עדיין בהענין ד"אראנו נפלאות" כהלשון והסדר שבכתוב ("כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"):
הדיוק ד"אראנו נפלאות" הוא בשתים: (א) "אראנו", דקאי על הקב"ה, היינו, שהקב"ה מראה בעצמו, ולא ע"י נביא וכיו"ב, (ב) ההתחלה היא באופן ד"אראנו", היינו, שהתרחשות ה"נפלאות" היא באופן שמלכתחילה מראה אותם הקב"ה (ולא באופן שתחילה מתרחשים "נפלאות", ואח"כ מראים אותם).
משא"כ כשהסדר הוא באופן ד"נפלאות אראנו" (כסימנה של השנה, תשנ"א, תהא שנת נפלאות אראנו), שמתרחשים מאורעות שהם בגדר של "נפלאות", ואח"כ צריכים להתחיל להסביר ולבאר ולעורר ע"ד ראיית הנפלאות, להתבונן ולראות בהם סימני הגאולה, ועוד ועיקר, שעדיין לא הי' ה"אראנו" ע"י הקב"ה בעצמו (שהקב"ה בעצמו מראה לכאו"א מישראל הנפלאות דהגאולה, שאז אין צורך בהסברים וביאורים להחדיר ההכרה וההרגשה ש"הנה זה בא") – קשה לפעול שיחדור בהכרה והרגש דהאדם.
והעצה לזה – ע"י לימוד התורה בעניני משיח וגאולה, כי, בכח התורה (חכמתו של הקב"ה שלמעלה מהעולם) לשנות טבע האדם[96], שגם כאשר מצד הרגש שלו נמצא עדיין ח"ו מחוץ לענין הגאולה (כיון שלא יצא עדיין מהגלות הפנימי), הרי ע"י לימוד התורה בעניני הגאולה מתעלה למעמד ומצב של גאולה[97], ומתחיל לחיות בעניני הגאולה, מתוך ידיעה והכרה והרגשה ש"הנה זה בא".
יא. ויש לקשר זה עם הלימוד דפרקי אבות שבשבת זה, פרק ששי – "שנו חכמים בלשון המשנה, ברוך שבחר בהם ובמשנתם. רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו'" – דלכאורה צריך להבין:
א) הפיסקא "שנו חכמים בלשון המשנה" היא (בפשטות) הקדמה לכל הפרק – "כלומר, ברייתא היא ובלשון המשנה היא שנוי' אבל אינה משנה, ומה שנו חכמים, ר"מ אומר וכו', ולפי שעד עכשיו כל הפרקים משנה הוצרך להודיע שמכאן ואילך ברייתא היא"[98]. אבל, כיון שפיסקא זו לא באה בפ"ע, אלא ביחד (במשנה אחת[99]) עם דברי ר"מ במעלת העוסק בתורה לשמה, מסתבר לומר שיש קשר ושייכות ביניהם.
גם צריך להבין בכל א' מב' הפיסקאות בפ"ע:
ב) בפיסקא "שנו חכמים בלשון המשנה": לאחרי שרבינו הקדוש סידר המשניות, ששה סדרי משנה, הכוללים מספר קבוע של מסכתות, פרקים ומשניות, ואילו הברייתות הם חלוקה בפ"ע – מהו התוכן והענין דצירוף הברייתא למשנה במסכת אבות, עד שהברייתא (שאינה משנה) נשנית בלשון המשנה?
ג) ובמאמרו של רבי מאיר: כיון שבהמשך המאמר מונה ריבוי דברים שהעוסק בתורה לשמה זוכה להם, מהו פי' ההקדמה ש"זוכה לדברים הרבה", ואדרבה, הקדמה זו היא (לכאורה) אריכות הלשון שאינו מתאים ללשון המשנה ("שנו חכמים בלשון המשנה"), לשון קצר דוקא?
יב. ויש לומר נקודת הביאור בזה:
"ברייתות", ש"נשנו חוץ לבית מדרשו (של רבינו הקדוש) ועל כן נקראו ברייתות, לשון חוץ, כי תרגום מחוץ מברא"[100] – עם היות שדרגתם למטה ממשניות, עד שנקראים בשם "חוץ", ה"ה חלק מהתורה, ויש בהם כל העילוי והתוקף דתורה, שכולם (אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש) ניתנו למשה מסיני.
וענין זה מודגש במסכת אבות, שהתחלתה בסדר השתלשלות קבלת התורה, "משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'" עד ל"העמידו תלמידים הרבה" – שבסיומה מצרפים למשניות גם את הברייתות שנישנו חוץ לבית מדרשו של רבינו הקדוש (הכוללים כל עניני התורה שנתחדשו ע"י תלמיד ותיק במשך כל הדורות), ומקדימים שכולם נישנו ע"י החכמים ("כל בניך לימודי ה'"[101]) "בלשון המשנה", להורות שמעלתם שוה למעלת המשניות.
ובכללות יותר – נכללים ב"ברייתות" כל עניני התורה שנתגלו בזמן הזה, שהם בבחינת "חוץ" ("ברייתא") לגבי "תורה חדשה (ש)מאתי תצא"[102], פנימיות התורה, "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'"[103], שתתגלה בימות המשיח, ועד שאמרו חז"ל[104] "התורה שאדם למד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח". ואעפ"כ, גם התורה שאדם למד בעוה"ז שהיא בבחינת "חוץ" (חיצוניות), "ברייתא", נשנית "בלשון המשנה", כמו פנימיות התורה שתתגלה בימות המשיח, כיון שהתורה כולה היא "תורה אחת".
וענין זה מודגש גם בתוכן מאמרו של רבי מאיר "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה":
הפירוש ד"דברים הרבה" (גם בפשטות – אינו הריבוי דברים שמונה לאח"ז, אלא ענין בפ"ע) – הבלי גבול שבתורה ("הרבה" לאמיתתו, שאין ריבוי גדול יותר ממנו), שיתגלה ב"תורה חדשה (ש)מאתי תצא", "מאתי" דייקא, מהותו ועצמותו ית', בלי גבול האמיתי.
וזהו "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה" – שע"י עסק התורה לשמה בעוה"ז זוכים להבלי גבול שב"תורה חדשה מאתי תצא".
ומזה מובן גם בנוגע לעבודת האדם – שגם מי שמרגיש את עצמו בבחינת "ברייתא", "חוץ", שהוא בריחוק עדיין ומחוץ למעמד ומצב דימות המשיח שאז יהי' עיקר ושלימות הגילוי דפנימיות התורה, הרי, ע"י לימוד התורה "זוכה לדברים הרבה", שמתעלה מהחוץ ונכנס לפנים, היינו, שנעשה חדור בתורה (כולל – בעניני הגאולה) ומוכן להתגלות ד"תורה חדשה מאתי תצא".
יג. ויה"ר והוא העיקר – שלא יצטרכו לדבר ולעורר ע"ד המחשבה וההתבוננות בעניני משיח וגאולה, והלימוד בתורה בעניני משיח וגאולה ובנין ביהמ"ק השלישי, כיון שתיכף ומיד ממש רואים בעיני בשר ש"הנה זה (המלך המשיח) בא", הנה הגאולה האמיתית והשלימה, והנה ביהמ"ק השלישי.
ובפשטות – שביום הש"ק טו"ב תמוז פרשת בלק (לפני התחלת הקריאה בפרשת פינחס בזמן המנחה) שנת אראנו נפלאות מתקיימת הנבואה שבפרשת השבוע שכבר קראנו: "ותנשא מלכותו", שלימות מלכות בית דוד עי"ז ד"דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל", "משיח האחרון שגואל את ישראל [באחרונה]", גאולה נצחית שאין אחרי' גלות[105].
ובהמשך לזה באים כל פרטי הענינים שבפרשת פנחס – "פינחס זה אליהו", שכבר "אתא אליהו מאתמול . . לבית דין הגדול"[106] – מנין העשירי דכל בנ"י, חלוקת הארץ [דכיון שכבר נשלמו כל מ"ב המסעות שבמדבר העמים במשך זמן הגלות, עד לירדן ירחו, נכנסים לארץ ישראל, מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה, ומעבר לירדן מערבה, ומחלקים את הארץ בגורל לכל בנ"י, כמבואר בפרטיות בהמשך הפרשיות מטות ומסעי], והקרבת הקרבנות, הן הקרבנות דכל יום, הן הקרבנות דשבת, והן הקרבנות דימי המועדים (כולל גם ימים אלו שיהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים) בביהמ"ק השלישי, "מקדש אדנ־י כוננו ידיך"[107].
ולומדים ה"תורה חדשה מאתי תצא" באופן ד"אלה הדברים", מראה באצבעו ואומר זה, לימוד באופן של ראי'[108], "והיו עיניך רואות את מוריך"[109], "יראה אל אלקים בציון"[110], "ותחזינה עינינו בשובך לציון", "כי[111] אלקים יושיע ציון גו' וישבו שם גו'"[112], "ישבו ישרים את פניך"[113], תיכף ומיד ממש.
הערות שוליים
- ↑ רמב"ם הל' תעניות פ"ה ה"ה. טושו"ע או"ח סתק"נ ס"ג.
- ↑ רמב"ם שם ה"א.
- ↑ ירושלמי ברכות פ"ב סה"ז. הובא בתוד"ה מ"ד – מו"ק כג, ב.
- ↑ ספרי בהעלותך יו"ד, יו"ד.
- ↑ ישעי' נח, יג.
- ↑ ולהעיר, שאף שבענינים מסויימים מקילים בתענית נדחה, הרי, בנוגע לכללות ענין התענית באחד בשבת יש חומר מיוחד, שיוצאים "מעונג שבת לצום" (שמטעם זה לא היו אנשי מעמד מתענין באחד בשבת (תענית רפ"ד)).
- ↑ מגילה ה, ריש ע"ב.
- ↑ ראה מגילה שם: "רבי . . רחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז". וראה השקו"ט בנו"כ הטושו"ע שם.
- ↑ ר"ה יח, ריש ע"ב (ובתוד"ה הואיל). וראה גם תוד"ה ורחץ – מגילה שם.
- ↑ ועפ"ז יומתק ש"אמר רבי הואיל ונדחה ידחה" ("רבי" דייקא, משא"כ חכמים שלא הודו לו) – מצד שייכותו למשיח, "אי מן חייא הוא ודאי היינו רבינו הקדוש", "אם משיח מאותן שחיין עכשיו ודאי היינו רבינו הקדוש" (סנהדרין צח, ב ובפרש"י).
- ↑ הל' תעניות בסופן.
- ↑ 12.0 12.1 זכרי' ח, יט.
- ↑ ישעי' נח, ה. וראה תניא אגה"ת ספ"ב.
- ↑ ויש לומר, שענין זה מרומז גם ביום התענית שנדחה ליום י"ח תמוז – "חי", שבזה מודגש הענין הטוב שבתענית, "לחיותם ברעב", שה"רעב" (תענית) עצמו הו"ע של חיות (ראה לקו"ת שה"ש יד, ב. ובכ"מ).
- ↑ להעיר מהשייכות ד"טוב" ל"גאולה" – "אם יגאלך טוב יגאל" (לשון הכתוב – רות ג, יג. וראה אוה"ת בחוקותי ע' תרמא. המשך מים רבים תרל"ו פקל"ב. ועוד).
- ↑ ר"ה שם.
- ↑ וכמ"ש במנחת שבת "ואני תפלתי לך ה' עת רצון" (תהלים סט, יד. וראה זח"ג קכט, א).
- ↑ נוסח ברכת העמידה דש"ק.
- ↑ תמיד בסופה.
- ↑ שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס רמב.
- ↑ שם ס"ב.
- ↑ רמב"ם הל' שבת פ"ל ה"ז.
- ↑ ראה תניא פ"ז: "האוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם . . בשביל לקיים מצות עונג שבת".
- ↑ ראה לקו"ש ח"ד ע' 1091. ועוד.
- ↑ ישעי' ס, כא. סנהדרין ר"פ חלק.
- ↑ ראה ברכות לד, ב. ב"ב עה, א. ויק"ר פי"ג, ג. ועוד.
- ↑ החל מדרושי רבינו הזקן (לקו"ת ר"פ שמיני), ובדרושי אדמו"ר האמצעי (תו"ח תולדות יב, ד ואילך) – באופן של "רחובות הנהר", ובדרושי הצ"צ (ראה ספר הלקוטים (דא"ח להצ"צ) ערך לעת"ל (ע' תרמו ואילך). וש"נ) – באופן שכלול מכל חלקי התורה, ובריבוי מראי מקומות כו', ועד"ז בדרושי רבותינו נשיאינו שלאח"ז.
- ↑ רמב"ן בשער הגמול בסופו. וראה לקו"ת צו טו, ג. דרושי ש"ש סה, סע"ד. סהמ"צ להצ"צ מצות ציצית (דרמ"צ יד, ב). אוה"ת חוקת ס"ע תתט. ועוד.
- ↑ ברכות יז, א. רמב"ם הל' תשובה פ"ח ה"ב.
- ↑ ולדוגמא: במשנה שאומרים בהקדמה לפרקי אבות בשבתות הקיץ "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ וגו'" (סנהדרין ר"פ חלק) – שקאי על עולם התחי', כמובן מדברי הגמרא (שם) בביאור המשך דברי המשנה "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא . . האומר אין תחיית המתים מן התורה", "הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהי' לו חלק בתחיית המתים, שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה".
- ↑ ראה הנסמן בלקו"ש ח"כ ע' 44, וחכ"א ע' 88.
- ↑ שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס ש.
- ↑ וע"ד שמצינו בתשעה באב שחל בשבת – בנוגע לסעודה שלישית, סעודה המפסקת – ש"אוכל בשר ושותה יין . . ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו" (טושו"ע או"ח סתקנ"ב ס"י).
- ↑ סידור האריז"ל במקומו. ועוד.
- ↑ הל' מלכים רפי"א.
- ↑ פרשתנו כד, יז־יח.
- ↑ תצא כג, ו.
- ↑ ביאור נוסף – ראה גם לקו"ש בלק (א) תנש"א בסופו.
- ↑ תיב"ע וארא ו, יח. זהר ח"ב קצ, סע"א. ח"ג רטו, א. ועוד.
- ↑ ומרומז גם בפרשת בלק – "מי מנה עפר יעקב" (כג, יו"ד).
- ↑ כו, ב.
- ↑ תנחומא תשא ט. במדב"ר פ"ב, יא.
- ↑ ירמי' לג, יג.
- ↑ תיב"ע עה"פ.
- ↑ יל"ש שם. וראה אוה"ת פרשתנו ע' תתקלד.
- ↑ כו, נג־נה.
- ↑ ב"ב קכב, א.
- ↑ יחקאל מח, לא. ב"ב שם.
- ↑ ומרומז גם בפרשת בלק – "שלש רגלים", "אומה החוגגת שלש רגלים בשנה" (כב, כח ובפרש"י).
- ↑ ובזה מודגש גם תיקון המאורע הבלתי רצוי ש"בטל התמיד" בי"ז תמוז (תענית כו, סע"א ואילך במשנה).
- ↑ ובזה מודגש הקשר והשייכות לגאולה – כמארז"ל (יל"ש ר"פ לך לך) "חמש אותיות נכפלו וכולן לשון גאולה", היינו, ש"כפל" קשור עם "גאולה" (ראה ד"ה לך לך תרכ"ז. תר"ל. ועוד).
- ↑ 52.0 52.1 מדרש משלי פ"ט, ב. ועוד.
- ↑ ראה תו"א מג"א צ, ד. קיט, ב. ובכ"מ.
- ↑ אסתר ט, כח. רמב"ם הל' מגילה בסופן.
- ↑ אוה"ת נ"ך ח"ב ע' א'צז.
- ↑ והפירוש ד"מקדים רפואה" כאן הוא (לא באופן ש"לא אשים עליך" מלכתחילה, אלא) באופן שמקדים האפשרות והנתינת־כח לרפא החולי.
- ↑ כ"א יום, וסימנך "אך טוב לישראל" (תהלים עג, א), כ"א יום דשקדים טובים (ראה לקו"ת ס"פ קרח). וראה בארוכה סה"ש תש"נ ח"ב ע' 7־566.
- ↑ של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב (רצז, א).
- ↑ והחידוש בזה – שגם במצב של חורבן וגלות נרגשת גאולה בטהרתה, כמו לולי החורבן והגלות.
- ↑ נצבים ל, ג.
- ↑ נוסף על החילוק העיקרי שבפסוק "ושב ה' אלקיך גו'" מדובר אודות כללות ענין הגאולה, וע"י הקב"ה (מבלי להזכיר ע"ד המלך המשיח). משא"כ בפרשת בלעם שנתבארו פרטי עניני הגאולה ע"י שני המשיחים (וראה גם לקו"ש חי"ח ע' 272. ועוד).
- ↑ ועפ"ז יש לבאר הטעם שהרמב"ם מקדים הפסוק "ושב ה' אלקיך את שבותך גו'" שבפרשת נצבים להפסוק שבפרשת בלעם שלפנ"ז – להדגיש סדר הגאולה מן הקל אל הכבד: לכל לראש – גאולה מן הגלות, ולאח"ז – מעלת ושלימות הגאולה כשלעצמה.
- ↑ כג, ט.
- ↑ שם, כד.
- ↑ כד, ז.
- ↑ כג, כב.
- ↑ כד, ח.
- ↑ מיכה ז, טו.
- ↑ ראה בעה"ט פרשתנו כד, ח: "אמר זה ב"פ לומר כשם שהוציאם ממצרים כן יוציאם לע"ל".
- ↑ ר"פ מסעי.
- ↑ סנהדרין צג, ב.
- ↑ ראה לקו"ת ר"פ מסעי. ובכ"מ.
- ↑ בהבא לקמן – ראה גם לקו"ש חי"ח ע' 308 ואילך.
- ↑ בראשית ב, א. וראה לקו"ת בהר מא, א. אוה"ת עה"פ.
- ↑ אגרות־קודש שלו ח"ב ע' פ. וש"נ.
- ↑ פרש"י מגילה יז, ב.
- ↑ אגה"ק דהבעש"ט – כש"ט בתחלתו.
- ↑ סנהדרין צז, ב.
- ↑ ראה זח"ג קנג, ב. לקו"ת דרושי שמע"צ צב, ב. ובכ"מ.
- ↑ שהרי הפסוק "דרך כוכב מיעקב" (שבפרשתנו (כד, יז)) שקאי על מלך המשיח (ירושלמי תענית פ"ד ה"ד), קאי גם על כאו"א מישראל, שנקרא בשם "כוכב" (ירושלמי מע"ש ספ"ד), והתיווך בזה – ע"פ הידוע (מאור עינים פינחס כה, יב) שבכאו"א מישראל יש ניצוץ מנשמת משיח.
- ↑ ויש לומר, שענין זה מודגש במיוחד בשנים האחרונות שבטלה "גזירת המלכות" שהיתה במדינה ההיא בנוגע להפצת היהדות והמעיינות חוצה, ע"ד ובדוגמת דברי הגמרא "אין גזירת המלכות . . רצו אין מתענין", כנ"ל בפנים.
- ↑ ישעי' רמז תצט.
- ↑ שה"ש ב, ח ובשהש"ר עה"פ.
- ↑ ראה לקו"ש חי"ח ע' 420. ועוד.
- ↑ תנחומא צו יד.
- ↑ יחזקאל מג, יו"ד.
- ↑ ועד"ז בנוגע לתשעה באב שחל בשבת (אלא שאין זה נוגע למעשה בפועל בשנה זו, כיון שבודאי יבוא משיח צדקנו תיכף ומיד, ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים, כי אם בנוגע לאופן ההנהגה בשנים שלפנ"ז) – האם רק הצום נדחה לעשירי באב, או שגם כללות הזמן דבין המצרים נדחה ונמשך גם בעשירי באב, ובמילא, צריך ללמוד הלכות בית הבחירה גם בעשירי באב (באופן המותר, כמובן, לאחרי חצות היום, או להשלים במוצאי היום).
- ↑ חגי ב, ט. וראה זח"א כח, א.
- ↑ ויש לומר, שענין זה מרומז גם בלשון המדרש "וכי בשביל שבני נתונים בגולה יהא בנין ביתי בטל . . אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבנין הבית" – בנין חדש שלא הי' קודם (לא רק החזרת המשכון).
- ↑ פרש"י ותוס' סוכה מא, סע"א. ועוד.
- ↑ סה"ש תנש"א ח"ב ע' 2־501 (לעיל ע' 118). ועוד.
- ↑ ועצ"ע אם ההוספה המיוחדת דלימוד הלכות בית הבחירה הקשורה עם ימי בין המצרים (גם כשהלימוד הוא באופן האמור) מתחילה בי"ז תמוז כשחל בשבת, כיון שסו"ס קשור לימוד זה עם ימי בין המצרים דוקא, או שהוא ע"ד אמירת שירו של יום.
- ↑ סנהדרין צז, א.
- ↑ תניא ספ"ג.
- ↑ תניא אגה"ק (קה, ב).
- ↑ ראה דרז"ל עה"פ לא־ל גומר עלי (ירושלמי כתובות פ"א ה"ב. וש"נ. והובא להלכה בש"ך (ושו"ע אדה"ז) יו"ד סקפ"ט סקי"ג (סקכ"ג)).
- ↑ נוסף על השייכות דלימוד התורה (כל עניני התורה) לגאולה, כמארז"ל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות פ"ו מ"ב – שלומדים בשבת זה).
- ↑ פי' הרע"ב על המשנה.
- ↑ ולהעיר שחלוקת המשניות היא בתכלית הדיוק, ועד שנוגעת להלכה בפועל – ראה לקו"ש חי"ז ע' 366. וש"נ.
- ↑ מד"ש שם.
- ↑ ישעי' נד, יג.
- ↑ ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.
- ↑ פרש"י שה"ש א, ב.
- ↑ קה"ר פי"א, ח.
- ↑ מכילתא בשלח טו, א. ועוד.
- ↑ עירובין מג, ב.
- ↑ בשלח טו, יז.
- ↑ לקו"ת צו יז, א ואילך. ובכ"מ.
- ↑ ישעי' ל, כ.
- ↑ תהלים פד, ח.
- ↑ שם סט, לו.
- ↑ לאחרי (חלק זה ד)השיחה ניגנו ניגון על פסוק זה, וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלא קומתו ורקד בשמחה רבה (המו"ל).
- ↑ שם קמ, יד.