שערי אורה/וקבל היהודים

שערי אורה
הקדמה
שער החנוכה
בכ"ה כסלו • רני ושמחי • כתיב כי אתה נרי • כי עמך מקור חיים
שער הפורים
יביאו לבוש מלכות • וקבל היהודים
הוספות
קיצורי הספר שערי אורה מאדמו"ר הריי"צ

(א) וקבל היהודים את אשר החלו לעשות וארז"ל אשר החלו במ"ת כו' וזה פלא גדול לכאורה איך יתכן שבמ"ת שנא' וכל העם רואים את הקולות כו' ועל כל דבור ודבור פרחה נשמתם כו' כמארז"ל לא היה רק התחלה כמ"ש אשר החלו לעשות ובימי אחשורוש קימו וקבלו שגמרו ונתקבל בלבם כו' ויש להבין תחלה שרש ענין מ"ת הרי אברהם כבר קים כל התורה כמ"ש עקב אשר שמע אברהם בקולי כו' אך הנה עבודת אברהם הי' באהבה כמ"ש אברהם אוהבי ובאהבה יש ב' מדרגות רצוא ושוב שנק' אור ישר ואור חוזר והענין ידוע כמ"ש בס"י אם רץ לבך שוב כו' שהדביקות הוא ענין המשכת הלב וכלותו כמו כלה שארי ולבבי נכספה וגם כלתה נפשי וכה"ג והוא מ"ש אם רץ לבך שהלב חושק ונכסף במרוצה לדבק ולכלל באלקים חיים והוא בחי' רצוא ואחר התשוק' בכלות הנפש שנק' או"ח מיד הוא בא לבחי' הבטול והוא מה שנסוג אחור מפני האימה עד שלא ימצא מקום לעצמו כלל וכמו וירא העם וינועו ויעמדו מרחק והוא הפך המרוצה שבתשוק' כו' וז"ש אם רץ לבך שוב כו' וזהו והחיות רצוא ושוב כידוע:

(ב) ויש להבין למה עבודה זו בבחי' רו"ש דוקא אך הנה ידוע שיש ב' מדרגות בחי' סובב כ"ע ובחי' ממלא כ"ע והן ב' שמות דהוי"ה ואלקים ועל הרוב לא נזכר שם הוי"ה רק על בחי' סובב כ"ע ושם אלקים בבחי' ממלא כ"ע וגם סובב כ"ע הוא בבחי' שם היינו שם הוי"ה שגם הוא נק' שם אלא שהוא שם העצם ושם אלקים הוא שם הפעולה כידוע ומ"ש והחיות רצוא ושוב כו' דקאי במלאכים זהו מצד שרשם בשם אלקי' חיים שמחי' אותם שכח הפועל בנפעל וכל פעולה בדומה לפועל כו' וכמ"כ יש בחי' רו"ש בשם הוי"ה דסובב כו' וזה היה עבודה דאברהם שנא' בו הלוך ונסוע כו' ועכשיו הוא ענין התו"מ שהן בבחי' או"כ לשם הוי"ה דוקא משא"כ רצוא ושוב דמלאכים הוא בשם אלקים לבד ויובן זה בהקד' באור ההפרש בין סובב וממלא כו' והוא ע"פ הידוע במ"ש יהללו את שם הוי"ה כי הוא צוה ונבראו לשון ונבראו ממילא ומאליהם שממילא ומאליהם נבראו ואיך יתכן בענין התהוות הבריאה יש מאין שנתהוה מאליו בלי שום כח המהווה אותו כו' ומהו כי הוא צוה למי צוה כו' ומי הוא שצוה כו' אך הוא זה קאי אדסמיך לי' והוא שם הוי"ה דוקא שהוא צוה ונבראו ממילא כו' והענין הוא כידוע בבחי' סכ"ע אע"פ שהוא בחי' מקיף כללי לכל ההשתלשלות דאבי"ע והוא למעלה מבחי' ההשתלשלות מ"מ נק' גם הוא בבחינת שם בלבד כמ"ש את שם הוי"ה לגבי מהותו ועצמותו ית' ממש ואין לו ערך כלל רק כשם האדם שאינו אלא הוראה על העצם כו' והיינו מפני שגם בחי' סובב שייך לענין ההשתלשלות מאחר שנק' מקיף וסובב עכ"פ וז"ש כי עמך מקור חיים כו' כמ"ש במ"א אך בזה יתרון מעלתו על בחי' ממלא במה שנקרא סובב ומקיף כעגול המקיף מכל צד שאין בו מעלה ומטה כלל היינו שאין האור והשפע ממנו בא בבחי' השתלשלות עלה ועלול כלל רק בהשוואה אחת לכללות הכל מראש לסוף כא' כידוע וזהו עצמו הטעם שלא נזכר בו ענין הבריאה בלשון התהוות מאתו בפועל אלא בלשון ממילא ומאליו כמ"ש כי הוא צוה ונבראו ולא אמר וברא בפועל כו' כי הנה דוקא בשם אלקים אמר ברא כמו בראשית ברא אלקים ויברא אלקים כו' וכל העשרה מאמרות הוא דוקא משם אלקים כידוע להיותו בא בבחי' כח השפע אלקי בפ"מ דהיינו שאותיות הדבור הן עצמן באים בבחי' כח ואור וחיות להחיות ולהוות הבריאה מאין ליש ונקרא כח הפועל בנפעל. בנפעל ממש. שזהו עיקר ענין ההשתלשלות וכמו מאמר יהי אור אותיות הללו דיהי אור הן המהווי' את האור וכן יהי רקיע תדשא הארץ וכידוע בענין יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ כו' ע"כ בזה שייך לומר לשון ברא ונקרא בורא הכל או יוצר הכל דהיינו שבורא ומהווה את הכל בפועל מכחו האלקי ממש כו' כמו עד"מ כח האדם שנמשך בפעולתו אע"פ שא"א שיתהווה פעולה מגבלת מבלתי בעל גבול ואין זה כמו כח אדם ממש כמ"ש במ"א שגם שם אלקים הוא בא בבחי' אור וזיו לבד אבל הוא בא ג"כ בשם שפע בפועל והן בחי' המשכת אותיות האלקיים כנ"ל (ואע"פ שגם במאמרות דמע"ב נא' ענין צווי כמו ויאמר אלקים יהי אור וכן ויאמר אלקים תדשא הארץ כו' וכמ"ש כי הוא אמר ויהי הרי אמירה זו המשכה היא דכאשר אמר בדבור הרי בדבור זה נעשה הבריאה וכמו שאנו אומרים ברוך שאמר והיה העולם ברוך אומר ועושה גוזר ומקים כו' וכן כי הוא אמר ויהי כו' הכוונה שבאמיר' זו עצמה שאמר נעשה כנ"ל משא"כ כי הוא צוה ונבראו בשם הוי"ה הוא ממילא כמשי"ת) אבל בחי' סובב כ"ע מאחר שנבדל בערך מבחי' השפעה גם לא בבחי' המשכת אותיות שנק' אור וזיו רק מקיף וסובב הכל כנ"ל איך שייך לומר בו שבורא ומהווה בפועל מאין ליש מאחר שהוא למעלה מבחי' כח הפועל כו' ע"כ נאמר בו כי הוא צוה ונבראו ממילא ומאליהם פי' ממילא נמצאו רק ע"י צווי לבד כי בחי' סובב שהוא מקור כל ההתהוות של הברואים אינה באה שם בדרך כח הפועל כו' כמו בשם אלקים דממלא הנ"ל רק מאליהם וממילא כמ"ש כי הוא צוה לבד ונבראו ממילא ומאליהם וד"ל (ואין זה מובן לכאורה דממ"נ אם לא שייך כלל ענין התהוות הבריאה בבחי' סובב כי אינו בא בבחי' כח בשם אלקים כלל למה אמר ונבראו גם ממילא לא שייך שם כו' ואם שייך שם ענין הבריאה רק שהוא בא ממילא ומאליו א"כ במה יש הפרש בין סובב לממלא מאחר שכבר נברא כל בריאת יש מאין ממילא בשם הוי"ה דבחי' סובב ולמה הוצרך להתהוות הבריא' בבחי' כח הפועל אחר שכבר צוה ונבראו ממילא כו':

(ג) אך הענין הוא דפי' הוא צוה היינו שצוה ברצונו ומחשבתו שיומשך בדבור באותיות דודאי עיקר התהוות מציאות הנבראים בבחי' יש מאין נמשך מן הדבור אבל קודם שבא אל הדבור הרי נק' מקור החיים שהוא בחי' סובב ומקיף שכולל הכל מה שנברא יש מאין מן הדבור כמחשבה אחת שמקפת כל פרטי אותיות הדבור כידוע אבל מיד שצוה ברצון ומחשבה הרי מה שיצא לגלוי ע"י הדבור בכח הפועל כנ"ל כבר נבראו ממילא ומאליהם לפי שאין צמצום אותיות הדבור עושה רק גלוי ההעלם שבמחשבה ונמצא שכל בריאה כבר נמצא ממילא כשהוא במחשבה ואין שייך שם לשון התהוות בפועל אבל כשבא לדבור שייך לשון פועל שבורא כו' וזהו ההפרש בין כי הוא צוה ונבראו ממילא להוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד שקאי על בחינת הפעולה וההמשכה שבאמירה זו וד"ל:

(ד) והנה מבואר למעלה שבחי' רצוא ושוב ישנו בב' מדרגות דממלא וסובב והענין הוא דהמלאכים אומרים שירה בכל יום ברו"ש וכמ"ש והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק כלהב היוצא מן החרסים שיוצא ונכנס וחוזר ויוצא כו' לפי שכח ואור האלקי נכנס בתוך תוכם משם אלקים שהוא לשון כח כמו כח הפועל בנפעל וכן שם אדנ"י כמ"ש אדני בם כו' כידוע ומצד שלא יכיל כלי השגתם להכיל האור האלקי יוצא האור מן הכלי בבחי' רצוא וחוזר ונמשך האור ומתישב בהם לפי שאור וחיות אלקי דבחי' ממלא בא ונמשך באופן כזה דוקא שנמשך בהן וחוזר ומסתלק כו' וכל פועל יפעול בפעולתו כדוגמתו ע"כ גם במלאכים וחיות הקודש נאמר והחיות רצוא ושוב כידוע ובחי' השוב אינו בא מאור העליון מחמת שא"א להכיל רק אדרבה מאשר יוכל שאת ולהכיל ואח"כ חוזר האור לצאת כמשל הלהב היוצא שחוזר ונכנס וחוזר כו' (ואע"פ שנא' בעמדם תרפינה כנפיהן היינו מפני גלוי האור העליון בהם אין בהם כח לעלות עוד בבחי' רצוא אלא מקבלים בתוכם וע"כ תרפינה כנפיהן כמו הבא לפני המלך שנעשה בבחי' בטול ואינו אלא עומד לקבל אור פניו כו' ונמצא דבחי' הרצוא הוא לאור העליון שלא יכיל הכלי כו' ובחי' השוב הוא מאור העליון שמתישב בהם רק שהוא בבחי' בטול במציאות כו' וכן הוא בבחי' רו"ש בשם הוי"ה שלמעלה משם אלקים שנק' סובב כ"ע והוא כעבודה דאברהם דכתיב ביה והאמין בהוי"ה דוקא וכל עבודתו היה באהב' ודביקות אמיתית בשם הוי"ה דבחי' סובב דוק' וכמ"ש התהלך לפני דוקא ומפני שבחי' סובב הוא למעלה מהשתלשלות כנ"ל ע"כ היה באהבתו בחי' רצוא לצאת מן הכלי לגמרי כו' כי לא יכול הכלי להכיל לאור דסובב ולא תוכל לגבול אור האהבה ויוצא מנרתקו וחוזר האור דסובב ומתישב בכלי כנ"ל ברו"ש דמלאכים בשם אלקים דממל' שבחי' השוב הוא מאשר האור העליון חוזר ונכנס וחוזר לצאת כו' וד"ל:

(ה) והנה כאשר אור האה"ר לא תוכל להתישב בלב ומוח חוזר האור לצאת כו' כנ"ל יש בזה ב' אופנים א' מצד רוב התענוג שנקרא אהבה בתענוגים שנכספה וגם כלתה כו' לא יכילנו הכלי או בתענוג שבשכל שלמעל' מכפי המדה שלא יוכל שאת כמו ר"ע זלגו עיניו דמעות כאשר שמע רזין דאורייתא דלאו כל מוחא סביל כו' והב' מהפוכו והוא מרוב הצער מהעדר האור זה כמה כאשר יראה אור גדול ביותר יבא לידי בכיה בדמעות לפי שזהו למעלה מכלי המוח ידחקו כלי המוח ויצאו דמעות כידוע שהדמעות באות מן המותרות של המוח כו' כאשר ידחקו כלי המוח מהכיל אם עונג או צער כו' והנה לעתיד לבא כתיב בבכי יבואו כו' לפי שלע"ל יהיה בחי' התגלות דשם הוי"ה בחי' סובב וכמ"ש ונגלה כבוד הוי"ה כו' יהיה בזה ב' האופנים הנ"ל דבר והפוכו כא' דהיינו שיבכו בדמעות מחמת דחיקת כלי המוח שלא יכילו האור הגדול מרוב ענג ושמחה ואהבה שלא יכיל כלי המוח והלב כלל כנ"ל בענין סבת יציאת הדמעות והב' מרוב צער ומרירות על העבר אשר היו בחשך בזמן הגלות ומתוך החשך יצאו לראות באור גדול כזה יבכו כמ"ש העם ההלכים בחשך ראו אור גדול כו' וזהו בבכי יבואו בבכיה של שמחה ובכיה של צער כא' כו' דהא בהא תליא והיו לאחדים וד"ל:

(ו) ואמנם הנה כדי שיוכל האור להתישב בכלי ולא יצא האור דשם הוי"ה בבחינת רצוא כו' הנה זהו עכשיו בקיום התו"מ שרמ"ח מ"ע נקראים רמ"ח אברין דמלכא ועד"מ אברי האד' שהאור וחיות הנפש מתישב בהם וכללות האור והחיות נמשך מן המוח לכל האברים כו' כך למעלה במצות הוי"ה שבכל מצוה מתישב אור דשם הוי"ה בכלי המצות כמו במצות הצדקה וחסד שנק' דרועא ימינא כו' ולכן מצות ת"ת כנגד כולן כמו המוח שהוא מקור לכל חיות האברים כידוע וד"ל ואע"פ שכל המצות הן בבחינת או"כ שזהו בחי' השוב מ"מ אין בחינת השוב אלא אחר רצוא כו' ולכך יש בכללות המצות ג"כ בחי' רו"ש שהוא בחינת או"י ואו"ח והן ה"ח דרמ"ח מ"ע בכלל וה"ג דשס"ה ל"ת בכלל שזהו נכלל באנכי ולא יהיה לך כו' ורמ"ח מ"ע שהן בבחי' החסדים דאור ישר וכך עיקר הענין שלהם הוא בכלים דוקא אבל הל"ת הוא בבחי' הגבורות דאו"ח ע"כ באים רק במניעת המעשה דסור מרע כו' וכמש"ל בענין שמי עם י"ה שס"ה ל"ת כו' והיינו ענין העוה"ב שבא מן המצות שנאמר בו להנחיל אוהבי יש דוקא וד"ל:

(ז) ובזה יובן כל עיקר ענין מעלת מ"ת דאע"פ שאברהם כבר קים כל התו"מ כמ"ש עקב אשר שמע אברהם בקולי כו' היינו רק במה שהיתה עבודתו באהבה ודבקות בבחי' רו"ש כמ"ש הלוך ונסוע כו' שזהו כללות כל המצות כו' וכידוע דאהבה שרש רמ"ח מ"ע ויראה שרש שס"ה ל"ת ורו"ש הן אהוי"ר שכלולים זע"ז והיו לאחדים וממילא נכלל באוי"ר כל מעשה המצות כנ"ל אבל מ"מ הרי נעוץ תחלתן בסופן וסופן כו' דהמעשה עיקר והוא כאשר בא האור בכלי דוקא שהיא למעלה מבחינת רו"ש ברוחניות דמלאכים בשם אלקים כנ"ל וגם למעלה מבחינת רו"ש דאברהם בשם הוי"ה כנ"ל וזה היה ענין קבלת התורה כאשר אמרו בני ישראל נעשה ונשמע שע"ז ארז"ל מי גלה לבני רז זה שמ"ה משתמשין בו שהקדימו נעשה לנשמע כמ"ש במלאכים גבורי כח עושי דברו והדר לשמוע בקול דברו כו' והענין הוא דהעשי' היינו בחינת הכלי לאור והוא מעשה המצוה בפ"מ ואח"כ השמיעה שהיא בחינת האור כידוע והם הקדימו נעשה לנשמע היינו שהקדימו לעשות בחינת הכלי קודם האור משום דסוף מעשה עלה במחשבה תחלה (וכמ"ד ארץ קדמה לשמים כמש"ל) והוא הרז שמ"ה שנק' גבורי כח עושי דברו והדר לשמוע כו' ומשום דנעוץ תחלתן בסופן דוקא ע"כ הוא למעלה גם מרצוא ושוב דאברהם וראיה ממ"ש וארא אל אברהם כו' באל שדי ושמי הוי"ה ממש לא נודעתי להם רק במ"ת לבד וד"ל (ומ"ש מי גלה לבני רז זה שמ"ה כו' הלא המלאכים לא יכלו לקבל התו"מ כידוע בענין תנה הודך על השמים כו' וכנ"ל בבחינת רו"ש דמלאכים שהוא רק בשם אלקים לבד למטה ממדרגת רו"ש דאברהם כו' הענין הוא דמ"ה הללו הוא שנמשך במ"ת לעשות לבנ"י ב' כתרים א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע והוא כשירד ה' על הר סיני כמשי"ת בסמוך בענין כי תרכב על סוסיך כו' וד"ל:

(ח) וזהו וקבל היהודים את אשר החלו לעשות דהנה במ"ת כשאמרו נעשה ונשמע היה ההתחל' והוא מה שאמרו נעשה תחלה ואח"כ נשמע שהוא לעשות בחי' הכלים תחלה לאורות והוא כדי שיתלבש האור בכלי ויתישב בו דוקא משום דנעוץ תחלתן בסופן דוקא וכמ"ש סוף דבר כו' את האלהים ירא ואת מצותיו שמור בפ"מ כי זה כל האדם דאורות דע"ס כו' אך במ"ת לא היה אז רק התחלת המעשה של הכלים וכמו שאמרו נעשה כו' שהוא רק התחלת מעשה לבד אבל בימי אחשורוש קימו וקבלו היהודים את אשר החלו לעשות במ"ת והוא שגמרו למעשה זו שכבר החלו לעשות במ"ת כו' דהיינו כשאמרו נעשה לא עשו עדיין גמר המלאכה ובימי אחשורוש גמרו את אשר החלו בזמן מ"ת כו' וזה פלא גדול דאיך אפשר דבמ"ת שעמדו בהר וראו ושמעו והקדימו נעשה לנשמע לא היה גמר מעשה ובימי אחשורוש נעשה גמר מעשה. אך הענין הוא כידוע שבימי אחשורוש היה לבנ"י מס"נ ממש כל אותה השנה בגזרת המן צורר היהודים שבקש לאבדם שנעשה הסכם אצל כלם מגדול עד קטן נשים וטף והוחלט אצלם שהגם שהם נתונים מדת גזרת המלך ליהרג כלם לא ימירו דתם בשום אופן גם אם יהרגו כולם ויאבדם לגמרי לא עלה מחשבת חוץ בלבם ח"ו וא"כ הרי כלם היו מזומנים ומוכנים להריגה על קדה"ש בפ"מ שאין זה נקרא מס"נ בכח ולא בפ"מ מאחר שהיו מוכנים להריגה בפ"מ וידוע בענין מס"נ בפ"מ ששרשו מגיע למעלה מעלה מאד נעלה גם מתו"מ והוא במהותו ועצמותו ית' כי מס"נ בפ"מ זהו למעלה מן הטעם והרצון לגמרי כו' ולזאת אין מס"נ נכתב בתורה בשם צווי כי ירושה היא בטבעיות מן האבות ולזאת כאשר עולה למעלה מעלה כ"כ מצד יציאות האור מן הכלי לגמרי בבחינת או"ח אל העצמות ממש הרי ודאי חוזר ונמשך להם האור ע"י עליה זו מאותו מקום ומדרגה העליונה שעלו לשם ע"י מס"נ שלהם בהסכם המוחלט כנ"ל והוא שנמשך להם האור ממהות ועצמות אא"ס ב"ה עד שניתן להם התורה כמו שהיא במהותו ועצמותו ממש שהיא בבחינת מקיף ולבוש הגם שהוא האור היותר גבוה כמ"ש עטה אור כשלמה כו' הרי היותר גבוה יותר יוכל לירד ולהשפיל ולהתישב וזהו שנמשך להם בחינת אור דתורה בבחינת לבוש מלכות כמ"ש יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך כנ"ל שז"ש על התורה עטה אור כשלמה שנק' לבוש מל' אשר לבש בו המלך קודם שהאציל וברא כו' וכמו"כ בעשיית המצות שהן בחינת כלים מכלים שונים לבחינת אא"ס ב"ה כמו שהיה בעצמותו ממש ונקרא סוס אשר רכב עליו המלך כנ"ל וכידוע דאור נקרא רוכב והכלי נקרא סוס לפי שמלביש לאור והאור רוכב עליו כמו אותיות המלבישים לאור השכל או אור המדות וכמ"ש במ"א והן רמ"ח מ"ע שנק' רמ"ח אברין דמלכא כו' ומצד בחינת מס"נ שלהם כנ"ל זכו שיומשך להם תו"מ ממקום הנעלה הרבה ביותר מכמו שהיה בזמן מ"ת אע"פ שקבלו ברצון כשאמרו נעשה ונשמע כו' וזהו וקבל היהודים בימי אחשורוש את אשר החלו לעשות בזמן מ"ת שאז לא היה הרצון ע"י מס"נ רק שהיה רצונם לקבל ובמעשה דוקא אך זהו רק התחלה אבל ע"י מס"נ נגמר קבלת הרצון שהיה אז במ"ת מטעם הנ"ל שמס"נ בפ"מ עולה על הכל עד שיש בכחו לקים ולגמור כל קבלת תו"מ שהחלו לעשות בזמן מ"ת וד"ל:

(ט) ולהבין זה בתוס' באור ואיך שע"י מס"נ זכו שיומשך בחי' לבוש מל' וסוס אשר רכב כו' שהן בחי' תו"מ העליונים הנה יש להקדים באור ענין מ"ש כי תרכב על סוסיך מרכבתיך ישועה פי' סוסיך הן ב' מיני סוס א' הרץ בכחו למעלה כמו בגובה ההר גבוה שלא היה יכול לילך ברגליו כלל והסוס נושא את הרוכב עליו עד למעלה והסוס הב' הוא אשר בגבורתו נושא לעמק כל המשא עליו ולא יכשל וגם במישור רץ במהירות שאין זה בכח אדם (וכך הן בחי' האותיות שנק' סוסים כידוע שיש ב' מיני אותיות שנק' כלים לאור השכל שמגביהים ומנשאים את האור למעלה מעלה בעומק אחר עומק כו' ויש אותיות שבכחן להוריד אור השכל עד למטה מטה ביותר להכיל בתוכן כל הסתום וגנוז כו' להורידו למטה (וכמו ר"ע היה דורש על כל קוץ כו' להביא לגלוי למטה מטה ביותר ולהפך יש באותיות כמו בטנת"א רזין וסודות בעלוי אחר עלוי עד רום המעלות והכל היו במ"ת בי' הדברות וד"ל) והדוגמא מזה יובן למעלה במרכב' העליונה שנושא את הרוכב שהוא מ"ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו' שהן כמו ופני אריה אל הימין כו' שיש במרכבה מעלה יתירה להעלות לאדם העליון הרוכב עד רום המעלות כמשל הסוס שרץ למעלה כו' וכן יש במרכבה זו להוריד גלוי האור האלקי למטה מטה כמו גלוי שכינה לנביאים וכה"ג בגלוי שכינה בהיכל ק"ק וכן היה במ"ת דכתיב וירד ה' על הר סיני שירד עם המרכבה שלו (והן המ"ה הנ"ל שאמרו מי גלה רז זה כו' וז"ש על מ"ת דוקא כי תרכב על סוסיך שהן בחינת מרכבה עליונה שבכחן להוריד את הרוכב כו' כמו שיש בכחן להעלות את הרוכב כנ"ל ובמ"ת היו ב' מיני מרכבות הללו ונק' סוסיך והיינו ענין התו"מ שנקרא מרכבה לרוכב מפני שהן בחינת כלים לאורות עליונים כמו כל מצוה היא בחינת כלי לאור הוי"ה שביכולתו לעלות לאור לרום המעלות ויש עוד מעלה במעשה המצות שנק' מרכבה והיינו בחינת כלי לאור שהוא הרוכב להוריד ולהמשיך בחינת גלוי אור האלקי למטה מטה ביותר וזהו מרכבתיך ישוע' מרכבתיך ל' רבים לפי שיש הרבה מצות שהן כלים לאורות להעלותם למעלה ויש הרבה מצות שהן כלים לאורות להוריד למטה כמו מצות צצית ותפלין ות"ת וצדקה הוא להמשיך גלוי אא"ס למטה במוחין בחכמה וחסד וכן סוכה ולולב וכה"ג ובתרומות ומעשרות וקרבנות הוא בחינת ההעלאה למעלה מעלה כו' והתורה כלולה משניהם ע"כ נק' מרכבתיך ל' רבים (וכמ"ש בזהר פ' בשלח בענין רתיכין ומשריין כו') ומ"ש מרכבותיך ישועה היינו ישועה לרוכב על המרכבה בשני אופנים הנ"ל בירידה ועליה הכל ביתר מכפי כח הרוכב בעצמו שלא היה יכול מצד כח עצמו לעלות כ"כ ולא לירד כ"כ רק ע"י המרכבה שנושאו הגבה למעלה ומורידו למטה מטה והוא רק ע"י התלבשות האורות בכלים מכלים שונים שהן מעשה המצות דוקא וד"ל וזהו כללות ענין וסוס אשר רכב עליו המלך שזהו בשעת מ"ת דכתיב ביה כי תרכב על סוסיך כו' כנ"ל וד"ל:

(י) אך הנה יש להבין מ"ש וסוס אשר רכב כו' סוס א' לבד דלפי הנ"ל היה במ"ת ב' מיני סוסים כמ"ש כי תרכב על סוסיך כנ"ל אמנם הענין הוא דגם בסוס א' יש ב' מדרגות הנ"ל בעליה וירידה שזהו העלאה והמשכה בחינת או"ח ובחינת או"י דהנה בגימטריא סוס יש ב"פ ס"ג וידוע דפי' ס"ג הוא אותיות גס שהוא בחינת הגאות והתנשאות והיינו א' בבחינת או"ח וא' בבחינת או"י שהוא בחינת העלאה ובחינת ההמשכה הנ"ל בענין המרכבה לגבי הרוכב וזהו וסוס אשר כו' דסוס זה כולל ב' מיני מרכבות הנ"ל בעליה וירידה שא' ע"ז כי תרכב על סוסיך ב' סוסים כנ"ל וד"ל ובאור הדברים הנה ידוע דאת זלע"ז עשה כו' דכמו שיש בסט"א בחינת הגסות והתנשאות כקליפה דעמלק שהוא בחינת חוצפה יתירה כו' וזהו סוס דקליפה כמו סוס ורוכבו כו' וכמ"ש לסוסתי ברכבי פרעה כו' וכמו"כ לנגד זה להשפיל גאות דקליפה הוא בחינת סוס דקדושה וכמאמר רז"ל ע"פ ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קדש לה' כל מה שהסוס רץ ומיצל כו' והענין הוא כמ"ש ז"ל עמ"ש כי גאה גאה שהוא גאה על גיוותניא שהן עכו"מ שהן גאים הוא רם ומתנשא עליהם בגאות האלקי כמ"ש רם על כל גוים ה' שעל הגוים דוקא הוא רם ומתנשא פי' שמסתלק ומתנשא מהם לפי שמטבע הרוממו' העצמות להתגאו' על הגאים דוקא להשפילם ולהגביה שפלים ומפני שהוא ית' נקרא מלך מרומם לבדו ברוממות העצמות שלגדולתו אין חקר ומתנשא מימות עולם כו' ע"כ על הגאים דוקא הוא מתנשא וע"כ נקרא רם על כל גוים דוקא הוא בבחינת רוממות והתנשאות וכמ"ש כי גאה גאה גאה על גיוותניא דוקא אבל על השפלים ונבזים ונמוכי רוח אדרבה שם הוא יורד ושוכן כמו על ישראל שנתונים לעפר מרמס ונבזים ושפלים מאד בעיני העכו"ם בהם הוא שוכן וכמו על אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר כו' שם דוקא יורד ושוכן מן ההעלם לגלוי וכמ"ש כי רם ה' ושפל יראה וכתיב מרום וקדוש אשכון את מי אשכון את דכא ושפל רוח ואל זה אביט אל עני ונכה רוח כו' כי טבע הרם ברוממות האמתי להגביה שפלים ולרחמם ביותר וכמו שאנו רואים במלך ב"ו שכל שהוא מרומם במלכותו יותר יותר ישפיל גאים ויתנשא עליהם ביותר ויותר יגביה שפלים לרחמם בהשגחה יתירה וזהו כבודו וגדלו דוקא כידוע וכן יובן למעלה במלכותו ית' דכתיב ה' מלך גאות לבש כי לפי ערך רוממות גאותו והתנשאות עצמותו כך הוא גאה גאה להשפיל גאים ולהגבי' שפלים וכמאמר הזהר דיורא דקב"ה באנון מאנין תבירין דוקא כעני ונכה רוח דכא ושפל רוח כו' שם דירתו דוקא וד"ל (וראיה לזה הוא מ"ש ונפשי כעפר לכל כו' פתח לבי בתורתך ולכאורה מה שייכות יש להם זע"ז אך באמת הא בהא תליא דכאשר נפשי כעפר ממש בשפלות ורוח נשברה נבזה בעיניו נמאס אזי נפתח לבו בעזר העליון שנמשך התעוררותו לפתוח לבו בתורת ה' וז"ש ונפשי כעפר כו' אז ודאי פתח לבי בתורתך דפתיחת הלב מלמעלה אינו אלא כשנפשו כעפר דוקא והוא מטעם הנ"ל דעל גאים הוא מתנשא ומסתלק וז"ש לא בשמים היא לא תמצא בגסי הרוח כו' אבל על שפלים הוא משפיל את עצמו ונמשך עליהם כי רם ה' ושפל יראה ותועבת ה' כל גבה לב מטעם הנ"ל וד"ל):

(יא) והנה ישראל שבאותו הדור בימי המן היו כל אותה השנה בתכלית השפלות עד שהיו נמשלים לעפר ממש כי הרי היו הפקר גמור להריגה לכל מי שירצה לאבד ולהשחית וללחוץ ולדחוק עד הנפש ועד בכלל (וגם בכל גלות לוחצים ודוחקים ביותר עד הנפש כו' ונבזים ושפלים ביותר וגוזרים גזרות קשות וכמ"ש לא א' בלבד עמד כו' אבל אינו ניכר ונגלה כלל לישראל כי מה שאמר על עמך יערימו סוד כו' אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד הרי הוא אומר יערימו סוד כו' והם גוזרים כל גזרות קשות בסוד וה' מבטל ואין הנס ידוע אבל בימי המן הרי נודע' הגזרה וקבלו עליהם בפ"מ כו') וע"כ זכו לב' דברים להיות מתגלה בהם מבחינת מהותו ועצמותו רוממות אא"ס ב"ה ולהיות האור מתישב בכלים שלהם כנ"ל וזהו דבר והפוכו לכאור' שאם זכו לגלוי אור העצמות ממש איך יכול להיות שישכון בכלי' מוגבלים שלהם אך הענין הוא שיש בכאן ב' טעמים א' ע"י מס"נ שלהם שהיו מוכנים להריגה בפ"מ שבזה עשו העלאת מ"ן למעלה מעלה ממש שהוא בחינת או"ח אל העצמות ממש ברום המעלות אך א"כ לא היה יכול האור דעצמות ממש לבא למטה לשכון בתוך כליהם והטעם הב' לבד המס"נ שלהם הרי היו אז בתכלית השפלות העמוקה כעפר ממש שזה היה הגורם שירד אור הרוממות העצמו' למטה מטה דוקא להתישב האור בתוך כליהם דוקא לפי שזהו מטבע הרוממות היותר נעלה שישכון דוקא בדבר השפל ביותר כנ"ל במ"ש ואל זה אביט כו' ועי"ז דוקא זכו שיהי' גלוי אור העצמות שוכן בהם לפי אופן כליהם המוגבלים דעומק רום שורה דוקא בעומק תחת כמ"ש כי רם ה' ושפל יראה כנ"ל ואם לא היה המס"נ הרי לא היו מעוררים אתערותא דלעילא במהותו ועצמותו ממש ובמס"נ בלא שפלות העצום לא היה יורד האור למטה כ"כ ע"כ שניהם כאחד טובים היו שבהם וע"י זכו להיות גלוי אור העצמות בתוכם ממש וד"ל וזהו וקבל היהודים את אשר החלו לעשות במ"ת דבשעת מ"ת הגם דכתיב כי תרכב על סוסיך בבחינת או"ח ואו"י כנ"ל לא היה זה ממקום הגבוה מאד נעלה כזה רק החלו אז לעשות בחינת הכלים לאורות כו' כנ"ל אבל גמר הקבלה לתכליתה ולהיות בחינת כלים גמורים היה זה בימי אחשורוש דוקא דהיינו שקבלו היהודים ממקום עליון ביותר שהוא עצמות א"ס ב"ה ממש ע"י מס"נ שלהם ונעשה בחינת כלים גמורים להשראת עצמותו ית' ע"י בחינת השפלות העצום כנ"ל עד שמזה נעשה מקור קיום חזק לתו"מ שיהיו כלים לאורות כנ"ל וזהו וקבל היהודים ל' יחיד ולא אמר וקבלו היהודים לפי שהקבלה הוא מבחינת יחיד חי העולמים ונעשים בחינת כלל א' כאיש א' ממש כי השפלות העצום שוה ומשוה קטן וגדול כו' וד"ל:

(יב) וזהו וסוס אשר רכב עליו המלך דהנה מ"ש במ"ת כי תרכב על סוסיך הן ב' מיני סוס הנ"ל א' בבחינת או"ח בעליה למעלה מעלה והב' בבחינת או"י בירידה מטה מטה וזהו שנחלקו לשנים במ"ת בענין התו"מ כנ"ל אך שרש שרשם הוא בבחינת סוס א' אשר רכב עליו המלך דהיינו שנמשך מן בחינת התנשאות דמל' דקדושה כמ"ש ה' מלך גאות לבש והיינו יביאו לבוש מל' הוא התנשאות העצמות ממש אך מה שמצד רוממות העצמות הוא גאה גאה גאה על גיוותניא דוקא להשפיל גאים זהו בחינת ס"ג דקדושה שהוא בחינת גס והוא כמו המשל של הסוס הא' שהוא רץ בגובה כו' שהוא בבחינת או"ח דוקא ומה שמצד הרוממות וההתנשאות דוקא הוא יורד לשכון בשפלים ולהגביהם כנ"ל זהו בחינת הסוס הב' שהוא כמשל היורד לעמק כו' והוא בחינת ס"ג הב' דבחינת או"י ושניהם היו לאחדים דהא בהא תליא ממש כנ"ל וע"כ נכללו שניהם בסוס א' שהוא ב"פ ס"ג כנ"ל וזהו שאז"ל כל מה שהסוס רץ ומיצל כו' שהוא הסוס אשר רכב עליו המלך להשפיל גאים ולהגביה שפלים כו' שמזה נמשך ממילא ב' מיני סוס דאו"י ואו"ח שבתו"מ שע"ז אמר בשעת מ"ת כי תרכב על סוסיך דבסוס הא' הוא מ"ש לא יהיה לך כו' מפני שירדה שנאה לעכו"ם להשפיל גאים וסוס הב' בבחינת או"י דאנכי שכולל רמ"ח מ"ע כדי להגביה שפלים כו' ומטעם הנ"ל בענין וקבל כו' ע"כ אמר כאן דוקא וסוס שכולל ב' מיני סוסים שבמ"ת וד"ל (וזהו שבקי"ס אמר סוס ורוכבו רמה בים שהן סוס ב"פ ג"ס דקליפה רמה ל' רוממות ול' השלכה כמ"ש במ"א והיינו דבר והפוכו כא' והוא כאשר ירצה ה' להשפיל גאים ומרומם אותם בתחלה להיות גאים ומתנשאים כו' ואז גאה גאה מתנשא עליהם להשפילם וכמו בסנחרב ונבוכדנצר וכמו שמצינו בכתובים רבים וכמו"כ ממש הוא בכל דור ודור ממש ומה שלהשפיל גאים דס"ג דקליפה שהוא סוס ורוכבו תחל' רמה להיות רם על כל גוים הנ"ל ואח"כ השלכ' להשפיל' משום דאת זה כו' וזהו לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי שכמו שפרעה היה סוס ורוכבו כן נלחם עמהם בבחינת ב"פ ס"ג דקדושה):

(יג) ובכל זה יובן מה שעיקר קיום התו"מ תלוי בישראל דוקא ולא בעכו"ם שהרי עכו"ם שמניח תפלין ועוסק בתורה אינו ממשיך כלום (רק ז' מצות ב"נ לבד) וגם במצות הצדקה שנאמר צדקה תרומם גוי היינו לישראל דוקא ואדרבה כתיב וחסד לאמים חטאת ואע"פ שחסד זה מחיה רוח שפלים ולמה נחשב לחטאת אם מחיה נפש כמו החסד דישראל אך מפני שלא נצטוו על הצדקה וחסד ע"פ התורה רק מה שעושין חסד מצד טבען הרי אמרו בזהר דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין וראיה לדבר ממ"ש האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיה בני ה"ז צדיק גמור ודוקא בישראל כו' לפי שכח זה דבחי' הבטול מכל וכל רק לעשות רצון ה' לבדו כמ"ש במ"ת כל אשר דבר ה' נעשה אין זה רק בישראל לבדם כו' והוא מפני בחינת השפלות באמת שיש בהם ירושה כמו טבע בנפשם מאבותיהם מאברהם שעשה עצמו עפר כו' שמחמת זה נפתח כוונה שבלב במצות רק לעשות רצון ה' לבד וכנ"ל בפי' ונפשי כעפר או פתח לבי שהיא כוונת הלב במצוה דמצות צריכות כוונה אבל עכו"מ שירושתם מאבותיהם בבחי' הגאות וההתנשאות שלזה נאמר בהם רם על כל גוים כנ"ל ע"כ א"א שיעשו המצוה בכוונה דבטול רצון כנ"ל ע"כ אינם ממשיכים כלום ולא להם ניתנו כי בלא שפלות ורעותא דלבא אין שום המשכה מלמעלה וכידוע בפי' אם ישים אליו לבו דוקא אזי רוחו כו' וכמו"כ הוא בכל א' מצד הגסות שבו לא יוכל לעשות מצוה בכוונה ורעותא דלבא (רק לגרמיה ולהתנשאות כחסד לאמים חטאת שמוסיף יניקה ושפע להיכלות החיצונים הנק' חטאת כמ"ש לפתח חטאת רובץ מפני שזה החסד הוא מטוב שבנוגה וזהו דלגרמייהו עבדין להוסיף להם יניקה כו') (וכמו"כ גם בישראל א' אמרו אחיכם שנאיכם מנדיכם למען שמי יכבד ה' שעושין מצות רק לגרמיי' למען שמי כו'):

(יד) ובכ"ז יובן מה שאמר המן יביאו לבוש מל' כו' וסוס אשר רכב כו' דהמן הוא בחי' הגסות דקליפה ולכן אמר המן בלבו למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני כו' דהנה מבואר למעלה דלבוש מל' הוא אור לבוש דתורה והסוס אשר כו' הן בחינת המשכות המצות באו"י ואו"ח כנ"ל שזה שייך לישראל דוקא מצד השפלות העצמית ומצד מס"נ שלהם בעצם כנ"ל והוא אשר אנו אומרים בברכת המצות אשר קדשנו במצותיו קדשנו דוקא וקדושה זאת היא בחי' רוממות קדושת העצמות ממש כמ"ש כי גאה גאה למעלה מעלה גם מגאות דמל' דה' מלך גאות לבש הרי הוא בבחינת לבוש לבד וגאה גאה מתנשא ומרומם בקדושת עצמותו ממש וזהו שבחינת קדש זה נקרא יקר והוא שנקרא יקר תפארת כו' כתרגום כבודו זיו יקריה כו' והנה מפני גאותו והתנשאותו ביותר רצה שיומשך אליו בחינת יקר קדושה עליונה זו והוא רק חוצפה יתירה מצד הגסות שבו ולכ"א איש אשר המלך חפץ ביקרו דוקא שהוא יקר קדושה עליונה הנ"ל יביאו לבוש מלכות וסוס כו' שהן התו"מ שנקרא אור לבוש קדש העליון ביותר ומגודל גאותו סבר בלבו למי יחפוץ המלך הקדוש לעשות יקר שלו יותר ממני ושגה ברואה כי לישראל דוקא ניתן היקר העליון הזה שהוא קדושת התו"מ ולא יחפוץ לעשות יקר זה לזולתם כלל וכמו כי אם חפץ בה המלך ונקראה בשם כתר מל' וע"כ צוה להמן להלביש את מרדכי היהודי היקר הזה דלבוש מל' וסוס כו' כי מרדכי אמן את הדסה כו' ולע"ל כתיב ואתם תהיו לי ארץ חפץ תקרא חפצי בה דוקא וד"ל וזהו שעתידים המלאכים לומר לפני הצדיקים קדוש וזה פלא דאיך ידמו צדיקים לעצמות האלקות לומר לפניהם קדוש כו' אך ידוע דקדוש בוי"ו הוא בחינת המשכה קטנה מקדש העליון הנ"ל מהעלם קדושת העצמות לגלוי קצת והיינו כמו ענין לבוש מל' אשר לבש בו המלך והסוס אשר רכב עליו כו' שהן לבושי יקר דקדושת העצמות שמלבישים לנשמות הצדיקים בתו"מ בעה"ז כי חפץ המלך לעשות להם יקרו דוקא וכמ"ש אשר קדשנו דוקא וע"כ המלאכים יאמרו לפניהם קדוש היינו להלבישם מלבוש קדש ויקר העליון דתו"מ וכמו שהמלך יצוה לשריו לעשות יקר שלו למי שיחפוץ ביקרו שמביאין לבוש מל' כו' וכמ"ש ונתון הלבוש והסוס על יד איש משרי המלך הפרתמים דוקא וכמו"כ לע"ל המלאכים יאמרו לפני הצדיקים קדוש וד"ל:

(טו) והנה המן אמר עוד ונתון הלבוש והסוס על יד איש משרי המלך הפרתמים דוקא והלבישו את האיש כו' דפשוטו מובן דד"ז שייך דוקא אל הכבוד והיקר שיחפוץ המלך לעשות באיש שחפץ ביקרו לבד מה שלבוש מל' והסוס כו' שילבש האיש הוא יקר גדול אין זה שלמותו עדיין עד שילבישנו האיש משרי כו' ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש כו' והענין הוא כי האיש משרי המלך הפרתמים משמע שהוא הראש והעליון משרי המלך הפרתמי' ולמעלה הוא השר העליון מיכאל כהנא רבא שהוא שר של חסד העליון בחינת כהנא רבא כו' שהוא המלביש לכל הנשמות בג"ע בלבושי יקר שנעשה מכל מעשה המצות שעשו בעוה"ז דוקא כמבואר במדרש וגם בס' הקבלה מוזכר בחי' מיכאל זה הוא ענף החסד עליון דאצילות ולכן נקרא כה"ר כידוע שכה"ג ברב חסד דע"י כו' וע"כ ע"י דוקא נמשך האור להלביש לכל הנשמות בבחינת מקיף דלבוש מל' דתו"מ שנקרא לבוש אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו כו' לכל נשמה ונשמה בפרט אשר המלך חפץ ביקרה מלבישה בלבוש מל' כו' לפי שזה שייך לענין שלמות היקר העליון דלבוש מל' כאשר ניתן הלבוש והסוס כו' ע"י איש זה מיכאל כה"ר משרי המלך כו' דוקא וד"ל. וזהו ונתון הלבוש והסוס על יד איש כו' כי זהו יקר וכבוד הרבה יותר כשלבוש מל' ניתן ע"י מיכאל כה"ר יותר מע"י זולתו כו':

(טז) ובכל הנ"ל יובן מ"ש וקבל היהודים וקבל ל' יחיד דוקא ועוד יש להבין למה בכל מגלת אסתר נק' בשם יהודים דוקא ולא ישראל ויעקב וכה"ג כמו שמזכירם בשאר הכתובים והנה מבואר למעלה שע"י ב' דברי' מס"נ ושפלות עצומה שהיה בהם זכו שיהיה גלוי אור העליון דתו"מ להתישב בהם וזהו וקבל היהודים כו' והנה ב' קושיות הנ"ל יתורץ בהקדמה א' והוא במה שמצינו שבשעת מ"ת היו כללות נש"י כלולים באחדות גמורה כאיש א' ממש וכמ"ש ויחן שם ישראל נגד ההר ישראל כמו איש ישראל א' ע"כ א' ויחן ל' יחיד וכמו"כ גם עתה אנו אומרים ברכנו אבינו כלנו כאחד באור פניך כלנו כאחד כאיש א' כו' והיינו בדוגמא דמ"ת שהוא באור פניך דוקא וכמ"ש כי באור פניך נתת לנו תורת חיים כו' והענין הוא לפי שבחינת אור פניו ית' שבתורה הוא בתכלית היחוד העליון הנקרא אח"פ בתכלית כידוע דאין גלוי אא"ס ב"ה עצמי כ"א בחכמה שבתורה דוקא שכולל הכל באחדות כו' ולכן לא היה ביכולת כנ"י לקבל אז בחינת הארת פנים העליונים בי' הדברות כ"א כאשר היו כלולים תחלה כולם יחד בתכלית האחדות והתכללות כאיש א' ממש ולא כאשר היו בבחינת הפרוד שנק' רבים שהוא הפך היחוד כו' כדי למהוי אחד באחד שיהיה בחי' אח"פ שורה בהם והוא בחינת אור פנים העליונים כמ"ש באור פניך ממש נתת לנו כו' וד"ל אך הנה מהיכן היה בהם בחינת האחדות האמתית הזאת עד שנחשבו כאיש א' ולא בבחינת רבים כלל הענין הוא לפי שכל עיקר סבת הפרוד וההתחלקות בא מסבת שנוי אופני הצרופים באותיות שזהו נקרא רבוי התחלקות האורות בכלים רבים עד"מ אור השכל א' מתחלק בכמה אופני' בצרופי' בדבורים שונים כי א"א שיהיה השכל בא באותיות המחשבה רק באופן א' לבד (וכמו המפרשים שעל דבר א' שבגמרא זה מפרש באופן זה וזה מפרש באופן זה כחילוקי הפירושים דרש"י ותוספו' והכל א' רק שבא באופנים צרופים שונים וזהו כאשר השכל והסברא א' היא רק שמתחלק בצירופים שונים בלשון מדברת אך כאשר אור השכל עצמו בא ממקור השכל בחלוקים שונים כמו זה נוטה אור שכלו לזכות וזה נוטה שכלו לחוב או גם בשכל הנוטה לחסד זה יתפוס באופן כך וזה יתפוס באופן אחר הרי זהו שאור השכל עצמו הוא מתחלק לכמה אופנים שונים מפני שגוף השכל עצמו יוצא מחדושו ממקורו ברבוי התחלקות אופנים כו':

(יז) וכמו"כ יובן בכללות נש"י שהן ס"ר שאין דעותיהן שוות בהשגת שכל האלקי זה שכלו בהשגת אלקות באופן כך כו' וזה שכלו באלקות באופן אחר נבדל ומחולק מזולתו כמו שא' תוכן רוחות ה' ותוכן לבות כו' כאו"א לפי דעתו וכמ"ש נודע בשערים בעלה בכאו"א לפום מה דמשער בלבו ודעתו כו' (וגם מי שמתאחד עם חברו משרש א' בבחי' החסד וכה"ג אין א' דומה לחברו כידוע ודוגמא לדבר בד' מחנות דמחנה מיכאל מתחלק לק"פ א' כו' מפני שגם במקור החכמה שנמשך לכללות נש"י הרי מתחלק לכמה אופנים שונים כנ"ל במשל וכל אופן מתחלק לצרופים רבים) אך הנה במ"ת היו כל הס"ר נשמות מתאחדים כאיש א' ולכאורה איך אפשר שיתאחדו רבוי ההפכים כאלה כו' הענין הוא דאע"פ שמצד השכל והשגה באה ברבוי גדול מאד אין זה רק כאשר האור האלקי אינו בא רק בבחי' ההשגה והדעת אבל בבחי' הרצון הפשוט שאיננו מורכב בשכל וטעם כלל וכלל הרי בזה כל הס"ר נשמות מתיחדים ומתכללים כא' ממש לפי שכאו"א יוצא מכלי מוחו ודעתו להתפעל בנקודת הרצון שבלב שהוא למעלה מבחי' התחלקות בשכל וצרופי אותיות אלא פשוט בתכלית וא"כ כל הרצונות שבס"ר נעשה כמו רצון א' באיש א' כמו עד"מ העם היוצאים למלחמה שיחדיו יהיו כאיש א' במס"נ ואין הפרש כלל בין א' לזולתו כו' וכן היו במ"ת שהיה בהם ההתכללות כאיש א' ממש בנקוד' לרצון הפשוט בהשוואה א' ואז האיר בהם מבחי' אחדות הפשוט בתכלית מבחי' אור פנים העליונים למהוי אחד באחד ממש וד"ל וזהו באור פניך כי רציתם ברצון הפשוט אך במ"ת היה מפני שכל העם רואים כו' אבל בזמן אחשורוש היה מצד שהפקירו עצמן להריגה יצאו כלם מכלל הגוף לנקודת הרצון העצמי לבא במס"נ כנ"ל שבזה כלם משתוי' והיו כאיש א' ממש ברצון א' כו' ע"כ זכו לקבל בתוכם מבחי' אח"פ ממהותו ועצמותו ממש כנ"ל אע"פ דלית מחשבה תפיסא ביה כלל היינו בחכמה ודעת שנק' מחשבה אבל בבחי' רעותא דלבא בנקודת הרצון הפשוט הוא נתפס ולכן נא' וקבל ל' יחיד דוקא וד"ל:

(יח) ובזה יתורץ גם הקושיא השניה הנ"ל למה לא נזכרו במג"א רק בשם יהודים דוקא דהנה פי' יהודים ל' הודאה כמו יהודה אתה יודוך כו' ובנחמי' נא' יהודה בחולם וכמ"ש לאה הפעם אודה כו' כי הנה ידוע ההפרש בין ברכה להודאה דהברכה הוא בחי' השפע וההמשכה מעילה לעלול בבחי' הגלוי מן ההעלם כמו ברוך ה' מן העולם כו' מעלמא דאתכסיא שהוא בחי' ההעלם לעלמא דאתגליא כו' וכמו והמלך שלמה ברוך ל' נפעל כו' וכן פי' ברוך אתה כו' ברכו את ה' וזהו דרך כלל וגם עד"ז ממש הוא בדרך פרט בפרטי ההשתלשלות מעילה לעלול שבחי' העלם שבעליון בא לגלוי בתחתון וזהו הנק' ברכה עד שנמצא מחמת זה רבוא רבבות עולמות מצד רבוי השתלשלות מעולם לעולם וכמ"ש ועלמות אין מספר א"ת עלמות אלא עולמות כו' אך בחי' ההודאה הוא למעלה הרבה מבחי' הברכה כי ההודאה הוא כלפי העצמות ומקור הראשון שהוא מהות ועצמות א"ס ב"ה שהוא מאד נעלה למעלה מבחי' וירידת אור ושפע מן ההעלם לגלוי אדרבה הוא בבחי' העצמות ממש שנק' סדכ"ס דלית מתב"כ וא"א שיבא ויומשך לגלוי כלל ע"כ שם שייך ענין ההודאה וכמאמר הטוב שמך ולך נאה להודות הרי חלק לשתים דבשמך שהוא בחי' גלוי אור וזיו השפע מן ההעלם לגלוי להיות מקור ברכה לחיי העולמות נק' טוב כמו אמרו צדיק כי טוב כי מטבע הטוב דוקא להטיב ולהשפיע וזהו עיקר ומקור סבת ההשתלשלו' עו"ע כידוע וזהו הטוב שמך אבל לך למהותו ועצמותו ממש נאה להודות בבחי' ההודאה בלבד להיותו למעלה מבחי' שם הרי א"א לבא לגלוי אור המושג ע"כ אין מגיע שם רק ההודאה וכמ"ש הפעם אודה את ה' בבחי' שלמעלה מן השכל כו' וזהו ענין ש"ע בלחש וכמ"ש במ"א ע"פ יהודה אתה כו' וד"ל וזהו שנקראו בשם יהודים דוקא כי מצד בחי' מס"נ שהיה אז בכולם כא' שזה היה למעלה מן השכל ע"כ לא נק' אז רק בשם יהודים שהיה מדרגתם אז בבחי' ההודאה שהוא במהות ועצמות אלקות ממש שלמעלה מעלה מכל ההשתלשלות וד"ל וזהו שנזכרו רק בשם יהודים כמו ליהודים היתה אורה כו' וקבל היהודים מטעם שהיו בבחי' מס"נ בנקודת הרצון הפשוט וד"ל:

(יט) ובכ"ז יובן מ"ש וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם כו' כי הנה בתחלת הענין אמר והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה כו' לעשות אותם ימי משתה ושמחה כו' ומסיים וימי הפורים האלה כו' דמובן שזה שאמר שלא יעברו היינו שיעשו אותם ימי משתה ושמחה גם לע"ל דוקא (וכמאמר כל המועדים בטלים חוץ ממגלת אסתר כנ"ל) וזה פלא מדוע גדלה מעלת הפורים כ"כ שגם לע"ל לא יעברו מתוך היהודים לעשות אותם ימי משתה ושמחה כו' אך הנה מבואר למעלה במ"ש בבכי יבואו דמצד עוצם בחי' גלוי אור אלקות ממקום ומדרגה העליונה ביותר שהוא מהותו ועצמותו ממש ע"כ לא יכיל הכלי וידחק המוח ויצאו דמעות שנקראו בכיה של שמחה כו' וכנ"ל אבל בזמן אסתר הרי זכו לקבל האור דמהות ועצמות בתוך תוכם ממש שהוא התישבות האור בכלי מטעם מס"נ ומטעם השפלות העצומה כנ"ל באריכות ולזאת עשו ימי הפורים ימי משתה ושמחה דוקא הפך הבכיה דלע"ל כי מה שלע"ל לא יוכלו לקבל האור כי רב הוא מהכיל כו' וע"כ בבכי יבאו כנ"ל אבל בימי אסתר יכלו לקבל האור הגדול ונתישב בתוכם כנ"ל וע"כ עשו משתה ושמחה דוקא כי הנה השמחה הוא דוקא בחי' גלוי האור גם מן ההעלם ביותר כמו שנראה בחוש שבעת שמחת האדם יגלה כל מצפוניו ואשר לא יוכל לגלות סוד סתום בדבור בעת השמחה יבא הכל בגלוי גם היותר נעלם וסתום הרי ע"י השמחה יש גלוי גם לאורות סתומים בכלים וכן ע"י המשתה דנכנס יין יצא סוד היותר סתום כו' שלמעלה מן ההשגה כו' וע"כ עשו לימי הפורים ימי משת' ושמחה דוקא להיות שבא להם התישבות האור העליון יותר בכלי המוח והלב שהוא ענין המשתה ושמחה הפך הבכיה דלע"ל הנ"ל וד"ל:

(כ) וזהו וימי הפורים האלה לא יעברו כו' שיעשו אותם ימי משתה ושמחה גם לע"ל שיתגלה כבוד ה' כו' מפני שיוכלו לקבל האור הגדול בכלי שלהם כנ"ל אך א"כ יש להבין למה אמר בבכי יבאו כו' מפני שלא יוכלו להכיל כו' ואם כבר קבל היהודים והכילו לאור הגדול בזמן אסתר כו' אך הנה מ"ש בבכי יבאו הוא בקבוץ גליות לימות המשיח שלא יכילו האור הגדול מפני שהיו הולכי' בחשך בזמן הגלות וכמו שלא יכלו לקבל גלוי האור העליון דמ"ת כמ"ש וירא העם וינעו ויעמדו מרחוק וזה שעל כל דבור ודבור כו' והנה מה שהיה גלוי האור במ"ת לא היה רק במ"ת ולא היה נצחי כי מיד שחטאו בעגל התנצלו את עדים כו' וכ"ש בחורבן בית ראשון ושני כו' וע"כ בהחזיר להם האור הזה בימות המשיח לא יכלו להכיל ולקבל וז"ש בבכי יבאו כו' אך מה שקבלו בזמן אסתר מפני שהיה ממדרגה העליונה ביותר שלמעלה מבחי' החכמה שבתו"מ מפני מס"נ ושפלות שמפני זה הטעם נתיישב האור בכלי דוקא ולא נתיישב האור בכלי במ"ת כמ"ש על כל דבור כו' הוא עצמו הטעם שמפני זה נשארה בחי' רשימו קיימת ונצחית בכנ"י דימי הפורים האלה להיות בחי' המשכה זאת דאור העליון בכלי שלהם לעולם בל תמוט לנצח דהכל טעם אחד הוא דמפני שזכו לקבל ממהותו ועצמותו ממש שהוא בחי' נצחיות חי וקיים לעד ע"כ גם ברושם האור שקבלו היהודים מאורו העצמי לא יעבור לעולם אבל מה שקבלו במ"ת הגם שהיה מבחי' אור הארת פנים העליונים שבחכמה לא נשאר הרושם נצחי וכמ"ש בבכי יבאו על העדר האור על העבר והעדר הקבלה להכיל כו' אבל ימי הפורים לא יעברו כו' וזכרם גם זכר רושם שלהם לא יסוף כו' וזהו קימו וקבלו היהודים את אשר החלו לעשות במ"ת בקיום נצחי שנשאר קיים לעול' וד"ל:

(כא) ולהבין ענין ופירוש קיום ואיך יתכן ל' קיום על התור' וכמו שאמרו ושנו בלשון חכמים כל המקים את התורה כו' וכן קים א"א כל התורה כו' וכן קים זה מ"ש בזה דלכאורה אין התורה צריכה קיום שכל עיקר ופירוש קיום הוא לקיים ולחזק הדבר בל ימוט לעולם וזהו עיקר הקיו' שקיומו לעד כמו ודבריו חיים וקיימים כו' וכ"ה לקיים כל דבר שלף כו' וכידוע שכל דברים שצריכים חזוק הוא הנקרא קיום כמו הכל שריר וקים ואז עושה מעש' לקים הדבר כמו שלף כו' (ובאמת ל' המקים את התורה אין הכוונה רק לקים בפועל המעשה לבד כמו קים זה מ"ש בזה כידוע וא"כ זה יפלא יותר למה המעש' נקרא קיום לחזק הדבר תורה מעיקרו ושרשו בל ימוט כו' הלא דבריו חיים וקימים בלא"ה כו') אך הנה ידוע בזהר דרמ"ח פקודין רמ"ח אברין דמלכא ושס"ה ל"ת הן שס"ה גידין כו' וידוע מארז"ל דשמי עם י"ה הן שס"ה ל"ת וזכרי עם ו"ה הן רמ"ח מ"ע וא"כ שרש הל"ת למעלה מרמ"ח מ"ע שהרי אותיות י"ה למעלה מאותיות ו"ה כו' ולכאורה ד"ז יפלא שהרי הל"ת אינו רק מניעת המעשה לבד (ובע"ח א' דרמ"ח מ"ע הן בחי' ה"ח ושס"ה ל"ת הן בחי' ה"ג ולפ"ז ג"כ אינו מובן למה ה"ג בי"ה כו') ולהבין זה הנה כתיב ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו' עד"מ האברים בגוף אדם התחתון שנברא בצלמו בצלם אלקים כו' הנה כל אבר ואבר הרי אור חיותו ממוזג לפי מזג תכונת האבר דוקא כמו אור חיות כח הראי' בכלי העין ואור חיות כח השמיעה בכלי האזן וכה"ג בכל האברים ואנו רואים שבכל אבר אור חיותו בא בו בבחי' גלוי גמור הנק' בחי' א"פ ונמצא בחי' האור והחיות ממוזג ומתחלק ברבוי הכלים מכלים שונים והן רמ"ח אברים שהן רמ"ח כלים לאורות כו' כמו"כ יובן בדוגמא באדם דאצי' אע"פ שאין לו גוף כו' הרי דברה תורה כלשון בנ"א וכמ"ש דמות כמראה אדם כו' ובחי' רמ"ח אברים שלו הן רמ"ח פקודין כמו חסד דרועא ימינא דקב"ה ה"ז ע"י בחי' מעשה הצדקה והחסד שלמטה נמשך ג"כ מלמעלה מבחי' עצמות אא"ס אור החסד דאצי' שיתלבש בכלי כמו עד"מ יד האד' שמשפיע חסד גשמי וזהו הנק' חסד דרועא ימינא כו' ועד"ז כל המ"ע כמו שאמרו מנין שהקב"ה מניח תפלין ונתעטף בטלית ויושב ושונה כו' הרי ע"י למוד התורה שיושב ועוסק ג"ש ביום נמשך מאא"ס בחכמה וע"י התפלין שמניח נמשך בחי' ד' מוחין כו' וכללות רמ"ח מ"ע העליונים שנק' מצות כו' כמ"ש במ"א הן בחי' רמ"ח אברין דמלכא שבהן בחי' גלוי אור מעצמו' אא"ס בכל אבר לפי מה שהוא כמו עד"מ באברי אדם התחתון וכמ"ש במ"א ע"פ אלה המצות אשר יעשה אתם האדם כו' וכמ"ש ועשיתם אתם כאלו עשאוני כו' וד"ל וענין שס"ה ל"ת הן בחי' שס"ה גידין שברמ"ח אברים כו' והענין הוא עד"מ הגידים שבאברים שנק' גידי הדם והנה ידוע דמ"ש כי הדם הוא הנפש אין הכוונה שהדם עצמו הוא הנפש המחי' שהרי הוא אנו רואים שהדם מצד עצמו ומהותו אינו מחיה לדבר מה רק הכוונה שהנפש החיונית מלובשת בדם החומרי וכמ"ש רביעית דם שהנפש תלויה בו כו' והנפש רוחנית היא ומורכבת בחומריות הדם בדרך הלבשה בהעלם גדול וז"ש כי הדם הוא הנפש שבו הנפש מלובשת בהעלם דוקא וא"כ לכאורה יפלא מאין בא בחי' גלוי החיות דנפש החיונית באברים אם הוא בהעלם דוקא בדם כנ"ל אך הנה מבואר במ"א באריכות בענין חיות האבר מן הדם שאין זה מן מהות ועצם הדם שהרי לא נמצא בגלוי בכל חלקי האבר התפשטות דם (ודם האברים שנגלה מיד כשיחתוך זהו חיצוניות הדם ואין זה עיקר חיות האבר) אלא הענין הוא דבדם מורכב יסוד המים והלחלוחית הנמצא מן הדם הוא בחי' יסוד המים שבו והוא עיקר המתפשט בבחי' חיות לכל האברים בגלוי גמור ואם לא בחי' יסוד המים שבו לא היה הדם מתפשט באברים כלל כי הדם מצד עצמו ומהותו הרי בחי' החיות של הנפש גנוז בו בהעלם בהעדר ההתפשטות דוקא והן הן גידי הדם שהן בחי' מקוריים עומדים בפ"ע שבהן הדם והוא הנפש בבחי' ההעלם דוקא וכידוע דגידי הדם אינם מתפשטים באברים בהתגלות בחלקי האברים ואדרבה הדם כנוס בהם כמו שכנוס וטמון הכסף בתיבה כי הגידין הן מכסין ומעלימין על הדם שבתוכו לבלתי יתפשט באבר רק הלוכו הוא בתוך האבר דרך מעבר לבד (וגם העורקים שאין בהם דם ונק' מיתרים ועצבים הנק' נערוי"ן בל"א גם הם בלתי מתפשטים בגלוי בכל אבר רק בהעלם ושרשם מרוח החיים שבחלל הימני שבלב ושרש גידי הדם מחלל השמאלי שבלב כמ"ש במ"א ואמנם מ"ש כי הדם הוא הנפש היינו בגידי הדם דוקא ולא בעורקים כי בעורקים שם משכן בחי' הרוח שבחלל הימני וזהו בחי' רוח ונפש כו' (ובמ"א ג"כ מבואר בענין אכל ולא שתה אכילתו דם שהמאכל כשנהפך לדם אם לא שתה אין בו רק חלק הדם בלא יסוד המים כלל ע"כ אינו מתפשט בגלוי החיות רק בהעלם וצמצום העדר ההתפשטות וזהו אכילתו דם שהאוכל הדם לא יחיה כי נפש הוא אוכל כמ"ש אך בשר בנפשו דמו כו' וד"ל והענין הוא כי ב' חללים דלב מקבלין מב' מוחין חו"ב חסדים דאבא וגבורות דאמא וזהו אדם אדם כו' וא"כ המים שבדם מבחי' החסדים דאבא וז"ש קול דודי דופ"ק קפ"ד אחוריים דאבא והוא הדפק שביד שבו גלוי החיות והדם עצמו גבורות דאמא וא' דאדם הוא בחי' רוח ודם הוא הנפש בהעלם וזה י"ה דהיינו חו"ב שרש שס"ה ל"ת ששרשם בגידי הדם כנ"ל) ואמנם הגם שהדם עצמו בלתי מתפשט באברים אבל שולח אור ושפע מבחי' יסוד המים שבו להתפשט בכל אבר ואבר אם בצמצום או בהרחבה לכל אבר כפי מזגו בבחי' גלוי גמור כנ"ל אבל מצד עצם הדם הרי בטבעו ומהותו הוא בלתי מתפשט כלל ואינו בא בגדר המשכה והתפשטות לאברים כלל אדרבה הוא בבחי' העדר הגלוי וההתפשטות מפני שהנפש בו בבחי' ההעלם דוקא העדר הגלוי כנ"ל וד"ל:

(כב) וע"ד כ"ז יובן למעלה בבחי' אדם העליון דאצי' שכל האורות דאצי' שנאצלו מן המאציל ובאו בבחי' גלוי גמור בכלים מכלים שונים שהן רמ"ח פקודין כמו חכמה מוחא חסד דרועא וכה"ג הרי הן בבחי' אור החסדים המתפשטים מעצמות המאציל שזהו כמשל בחי' יסוד המים שבדם כו' אבל שס"ה ל"ת הן כמו בחי' גידי הדם באדם העליון שבהם ישכון בחי' ההסתר וההעלם של אור המאציל כמו שהוא בבחי' עצמותו שאינו בא בבחי' התפשטות שפע בגלוי למטה עדיין כנ"ל בענין כי הדם הוא הנפש כו' וד"ל (ומבחי' יסוד המים שבדם שבגידין הוא המתפשט ברמ"ח אברים דמלכא כנ"ל במשל כו') ולפ"ז הרי מובן דשרש השס"ה ל"ת גבוהים מרמ"ח מ"ע אע"פ שהן רק בבחי' מניעת המעשה לבד אבל שרשן הוא בבחי' הסתר והעלם אור המאציל כמו שהוא בעצמו סתום ונעלם ומונע א"ע מלהתמשך ולהתפשט לרמ"ח אברי' דמלכא (והיינו ע"י מניעת המעשה בל"ת שהוא העדר ההתפשטות ג"כ כו') שזהו בבחי' העצמות שלמעלה מבחי' ההתפשטות עדיין וזהו הטעם שהל"ת הן בי"ה שלמעלה מרמ"ח מ"ע שהן בו"ה (כי ו"ה הוא בחי' גופא דמלכא וי"ה הוא בחי' חו"ב שמתפשטים בב' חללי הלב ומשם לכל האברי' כנ"ל בפי' אדם א' דם כו') והנה כתיב הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו כו' פי' ה' אלקינו הוא בחי' י"ה חו"ב שנק' נסתרות ונק' עלמין סתימין דלא אתגליין והנגלות הן בחי' ו"ה שבא בבחי' גלוי אור בכלי כו' ונק' עלמין דאתגליין ונמצא ששס"ה ל"ת נק' עלמין סתימין ורמ"ח מ"ע נק' עלמין דאתגליין כי כל מצוה היא בחי' גלוי רצון העליון למטה בכלים מכלים שונים כמשל האברי' כנ"ל אבל שרש מניע' והעדר המעשה דל"ת הוא בבחי' העלם העצמות כנ"ל אך עכ"ז נק' עלמין כמו עלמין דאתגליין רק שנק' עלמין סתימין כו' כי הגם שהוא בבחי' העלם אור העצמות אין זה בחי' העצמות ממש אלא שהוא רק האר' בעלמא מבחי' העצמות והוא מאיר בהעלם והסתר ג"כ אבל גם הוא נק' עולם ואין לו ערוך לגבי העצמות ממש שהרי גם הוא בבחי' אור וכלי כמשל גידי הדם שהן בחי' כלים להשראת אור חיות הנפש הנעל' בהם כו' והרי גם אור וחיות הנפש הנעלם בהן אין זה מהות ועצמות הנפש ממש כמו שהיא טרם בואה לגוף אלא רק הארה בעלמא כו' אבל אור זה נק' אור נעלם כו' ולא שנק' העלם העצמות ממש שהרי בחי' העצמות ממש נק' סתימו דכל סתימין כו' דהיינו שבחי' ההעלם והגלוי שוין לפניו כו' וכמ"ש כחשיכה כאורה חשך העלם ואור גלוי ואמר גם חשך לא יחשיך כלומר לא יעלים משום דקמי עצמותו נגלו כל תעלומו' להיותו למעלה מבחי' העלם וגלוי דכל בחי' העלם לא יתכן רק לגבי המקבל שלא נודע ונגלה אליו והיינו בבחי' עילה ועלול כו' משא"כ בעה"ע עצמו דאפי' אור צח כו' ולית מחשבה תפיסא ביה כלל הוא למעלה בבחי' עלמין אפילו מעלמין סתימין כו' וזהו כי ביה ה' צור עולמים פי' י"ה בחי' עלמין סתימין ו"ה הוא בחי' עלמין דאתגליין וזהו צור עולמים עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא כמ"ש ברוך ה' מן העולם ועד העולם כו' וידוע דעלמין סתימין ועלמין דאתגליין מאחר שנק' עלמין הרי נאצלו ונבראו מאין ליש עכ"פ ע"כ בין באצי' בין בבי"ע נק' בשם עלמין אך אין להם ערוך כלל לגבי בחי' עצמות המאציל שאינו בגדר ובחי' עלמין לא בבחי' העלם ולא בבחי' גלוי אלא בב' אותיות די"ה צור עולמים כו' מאין ליש כו' וד"ל:

(כג) וזהו ג"כ מ"ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם ולא אדם ממש כי עצמות אא"ס ב"ה לאו מכל אנון מדות כלל וכמ"ש כי לא אדם הוא כו' רק שנמשך מן העצמות ע"י צמצומים רבים להיות בבחי' אדם א' דם בשס"ה ל"ת שס"ה גידין ורמ"ח מ"ע רמ"ח אברים כו' ונק' אדם אדמה לעליון שלמותא דכולא כו' (ולפי מ"ש בע"ח דרמ"ח מ"ע הן בחי' ה"ח ושס"ה ל"ת הן בחי' ה"ג ג"כ הוא בבחי' צמצום והתפשטות העלם וגלוי וכ"ז אין ערוך כלל לגבי עצמות המאציל שלמעלה מבחי' חו"ג לגמרי דהגם שידוע דאא"ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית משום שהן בחי' חו"ג שבעצמות כמ"ש במ"א אבל אין זה ערוך כלל לגבי העצמות ממש שלמעלה לגמרי מבחי' מעלה ומטה כו' שלא יתכן בו בחי' הירידה ועליה כמשל העגול כידוע וראיה לכ"ז שהרי אמר במל"ת ומ"ע זה שמי לעלם בבחי' ההעלם דל"ת כנ"ל וזה זכרי לדר דר בבחי' הגלוי דרמ"ח מ"ע וכ"ז אינו רק שמי וזכרי לבד ולא בחי' עצמותו כלל דלכן נק' בשם עלמין כנ"ל וד"ל:

(כד) והנה ע"י מס"נ או ע"י תשובה עלאה מעומקא דלבא שהוא למסור נפשו בעצמות אא"ס ב"ה שלמעלה מבחי' העלם וגלוי דעלמין סתימין ועלמין דאתגליין כנ"ל בזאת תתעל' הנפש ותדבק למעלה מעלה בבחי' עצמות אא"ס כמ"ש אליך ה' נפשי אשא אליך דוקא וכן צמאה לך נפשי כו' וזה היה בימי מרדכי ואסתר שהיה בכנ"י ומס"נ ותשובה עלאה מעומקא דלבא ע"י הצומות וזעקתם כו' ונתעלה שרש נשמתם לבחי' עצמות אא"ס שלמעלה מבחי' עלמין כנ"ל אפי' מבחי' עלמין סתימין כו' שהוא למעלה מבחי' אדם שכולל רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת כנ"ל וזהו קימו וקבלו כו' שהיה ביכולתם אז לקיים את התורה כנ"ל בפי' קיום שהוא לחזק את הדבר מעיקרו ושרשו לפי שהגיעו אז במס"נ שלהם לבחי' עצמות אא"ס שהוא מקור ושרש התורה והמצות והיינו פי' מקיים את התורה שהוא מהווה ומקימה בקיום חזק משרש מקור חוצבה שמשם נתהווה התור' בבחי' עלמין סתימין ועלמין דאתגליין כי גם אורייתא סתים וגלייא כמ"ש הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו כו' כידוע דשרש התורה מח"ע נפקת והמצות הן בחי' תרי"ג ארחין כו' שזהו בחי' כתר תר"ך עמודי אור שהן בחי' גלוי רצון העליון ורצונו וחכמתו זה שבתו"מ הרי נמשכו מבחי' העצמות ממש שלמעלה מעלה מבחי' רצון וחכמה כו' וע"י מס"נ המשיכו מחדש ממקור התו"מ להיות קיום והתהוות חדשה לתו"מ מעצמות בעל הרצון לפי שמס"נ הוא מסירת וביטול הרצון מכל וכל כו' שזה מגיע למעלה ג"כ בעצמות בעל הרצון כידוע. וז"ש קימו וקבלו מכאן מודעא רבא לאורייתא פי' כמו מקיים את התורה שהוא מהווה אותה ממקור חוצבה שהוא בחי' עצמות אא"ס ב"ה ע"כ מכאן מודעא רבא לאורייתא להיות שזה בבחי' מקור התו"מ וד"ל:

(כה) ועד"ז יתפרש מ"ש קים זה מ"ש בזה דאע"פ שלכאורה אין התורה צריך קיום וחזוק כי דבריו חיים וקיימים משעת מ"ת אך עכ"ז מה שהתורה כבר ישנה במציאות בקיום דבר היינו רק כמו שהיא בבחי' עלמין סתימין ועלמין דאתגליין בבחי' השתלשלות אבל המקיים אותה הוא המהווה אותה משרש מקור חוצבה בתחלת המשכתה מן העצמות וזהו קיים זה מ"ש בזה דאע"פ שהתורה כבר כתובה זה קיים למה שכתוב בה ממקור חוצב הכתיבה כו' וכן קיים א"א כל התורה וכה"ג וד"ל. (ומה שעיקר פי' קיום הוא חוזק הדבר בל ימוט לעולם וזהו כמו לקים כל דבר שלף כו' בבחי' המעשה דוקא כנ"ל היינו ג"כ ע"י קיום המעשה דתו"מ בפ"מ כפשוטו דקיים זה מ"ש בזה משום דכ"ז שלא באה התורה לידי קיום המעשה בפ"מ אין לה קיום בעצמותם עדיין ממקור חוצבה כו' וזהו משום דנעוץ תחלתן בסופן בסוף מעשה דוקא וכמשל דבר המלך שלא נק' קיום אלא כשהביא דברו לידי מעשה בפ"מ שאז דוקא נתקימו דבריו כו' ובזה מתורץ קושיא דלעיל דאע"ג דדבריו חיים וקימים עיקר הקיום כשבאין דבריו לידי קיום המעשה דוקא והוא ג"כ עיקר ענין חזוק הדבר בל ימוט לעולם כו' מטעם זה דנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן כו' וכמ"ש במ"א בפי' להקים את דברי התורה. הקימותי את דבר ה' וכה"ג כו' וד"ל):

(כו) ובכ"ז יובן המאמר דאכלו רעים לעילא שתו ושכרו דודים לתתא כו' דהנה ידוע בפי' רעיתי פרנסתי שישראל מפרנסין לאביהם שבשמים כו' והוא כמשל אדם שאוכל מאכל שנהפך לדם ונתוסף אור וחיות בדמים שבלב ומתפשט מגידי הדם תוס' גלוי חיות לאברים והרי יש כאן ב' דברים הא' מה שהדם הוא הנפש בעצם מהותה כמו שהיא בהשראה בהעלם מתחברת יותר בדם שכל שהדם מרובה הנפש מתלבשת שם ברבוי חיות יותר וממילא נמשך מיסוד המים שבדם תוס' חיות לאברים בבחי' גלוי יותר וכנ"ל בענין גידי הדם כו' וכן יובן בבחי' רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת כמו שהן למעלה באדם העליון שע"י המצות נתוסף אורות בכלים למעלה וכדוגמא שא' בקרבנות לחמי לאשי כמו הלחם שלבב אנוש יסעד ויתחזק אור וחיות הנפש בדם ובאברים כו' וכ"ה כל התו"מ כמו שהן למעלה הם בבחי' אכילה כמ"ש באתי לגני כו' אכלתי יערי כו' וזהו שישראל מפרנסין לאביהם כו' ע"י תו"מ שלהם שמעוררים למעלה ג"כ בחי' פרנסה ומזון העליון לאדם העליון כו' וכמ"ש במ"א באריכות וד"ל. וזהו אכלו ריעים לעילא פי' לעילא בעלמין סתימין ועלמין דאתגלין שכלולים באדם העליון הרי יש כבר בחי' מציאות השתלשלות עלמין ששם יתכן בחי' האכילה שע"י תו"מ להוסיף אור בעלמין הללו וכמו עד"מ שע"י המאכל יומשך תוס' אור גם בהעלם הנפש שבגידי הדם כו' ולמעלה נק' זה עלמין סתימין שהוא בבחי' י"ה שנק' הנסתרות לה' אלהינו כנ"ל וממילא נמשך תוס' אור בו"ה שהן רמ"ח אברין דמלכ' כנ"ל וזהו אכלו ריעים לעילא ריעים הללו הן חו"ב דאצי' שנק' תרין ריעין דלא מתפרשין והן שרשי המוחין ומדות שנק' ו"ה הנגלות כו' וכידוע שמן המאכל שנהפך לדם עולה ללב ומן הלב אל המוח ושם משכן הנשמה וחוזר ונמשך מדם לרוח ונפש שבחללי הלב כו' וכמ"ש במ"א בענין מוחא ולבא וכבדא בענין הקרבנות כו' וד"ל ולפי שמן ההעלם בא לידי גלוי הרי ההעלם עיקר והגלוי ממילא בא כי יש בכלל מאתים כו' לכן לא הזכיר בחי' אכילה זו דתו"מ רק בריעים שהן חו"ב י"ה וממילא נכלל בזה בחי' דודים שהן ו"ה כו' וז"ש אכלו ריעים לעיל' כו' וד"ל:

(כז) אך כ"ז הוא כמו שהתו"מ באין בהשתלשלות דעלמין כו' שהן י"ה עלמין סתימין כו' והוא מוח ולב העלם וגלוי שהוא עיקר בחי' אדם כנ"ל אבל ענין המקיים את התורה שהוא לקיים אותה בהתהוות חדשה ממקור חוצבה בעצמות אא"ס ב"ה שלמעלה מבחי' עלמין כנ"ל הנה זהו ע"י בחי' שתו ושכרו דודים לתתא דוקא דהנה פי' דודים הוא בחי' זו"נ עלמין דאתגליין בחי' ו"ה שהוא בחי' גלוי האור בכלי דוקא אך הנה בחי' השתיה דיין וכה"ג יש בה יתרון מעלה מן האכילה שהאכילה אינה רק בבחי' החכמה והדעת שמחזק המוחין שבראש כנ"ל במאכל שנהפך לדם כו' אבל השתיה דיין משכר ומגיע בבחי' שלמעלה מן הדעת דוקא כידוע בענין חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו' למעלה מן הדעת כו' והטעם הוא לפי שפורים ויוה"כ שרש א' להם במס"נ ותשובה עלאה שלמעלה מן הדעת רק בטול רצון מכל וכל למעלה מן הטעם והדעת כו' וע"כ יוה"כ אין בו אכילה כו' מפני שהוא בבחי' שלמעלה מבחי' אכילה דתו"מ דמה שהתו"מ הן בבחי' אכילה כנ"ל בפי' מפרנסין לאביהם כו' היינו בזמן הגלות דוקא שנתלבש וירד בבחי' האכילה כו' אבל יוה"כ שהוא כמו העוה"ב אין בו אכילה כו' וכמ"ש בזהר באתריה לאו אורחיה למיכל כו' וכ"ה בחי' ומדרגה דפורים לפי שהיה בהם מס"נ שלמעלה מן הטעם והדעת שמגיע בעצמות ממש שמשם נמשך מקור התו"מ שבבחי' החכמה ודעת כו' ע"כ חייב לבסומי עד דלא ידע כו' שזהו למעלה מבחי' האכילה שהיא רק בבחי' החכמה והדעת כנ"ל. וזהו שתו ושכרו דודים לתתא. פי' שתו ושכרו בחי' השתיה דיין המשכר דוקא שלמעלה מן הדעת כו' בזה מעוררים למעלה בבחי' ומדרגה שלמעלה מן הדעת דהיינו למעלה מבחי' הדעת וחכמה דתו"מ כשבאין בבחי' השתלשלות עלמין שכבר נמשך כו' אלא במקור חוצב התו"מ בבחי' העצמות שלמעלה מן החכמה שמשם נתהווה התו"מ בהתהוות חדשה ממקורם הראשון וכנ"ל בענין המקיים את התורה כו' ונמצא דשתו ושכרו דודים לתתא הוא למעלה מבחי' אכלו ריעים לעילא משום דבחי' לתתא שהוא למטה מן הדעת שרשו בלמעלה מן הדעת כו' והיינו מטעם הנ"ל שנעוץ תחלתן בסופן דוקא ע"כ בשתיה דדודים לתתא דוקא שם מתקיים התורה במקור חוצבה יותר מבבחי' י"ה שנק' ריעים כו' וד"ל:

(כח) וזהו קימו וקבלו היהודים כו' וארז"ל קימו מה שקבלו כבר במ"ת וזהו את אשר החלו לעשות בזמן מ"ת כו' דהנה לכאורה יש להבין במארז"ל דבמ"ת כפה עליהם ההר כגיגית דמשמע שקבלו באונס והרי יש סתירה לזה ממקרא מפורש שאמרו למשה כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע כו'. ועל כל דבור ודבור פרחה נשמתם כו' משמע שקבלו באהבה וברצון גמור כידוע. אך הענין הוא שבזמן מ"ת היה בחי' התגלות אא"ס על כנ"י בבחי' מקיף מלמעלה למטה בבחי' חבוק לעורר בנשמתם בחי' הרצון במס"נ מלמטה למעלה והוא אשר השיבו למשה כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. שזה לא היה מכח התעוררות עצמם אלא מאתדל"ע שבעצמות שנמשך עליהם לעשות אתדל"ת זאת והיינו שעל כל דבור ודבור פרחה נשמתן על כל דבור דוקא מפני הארת דבור העליון שהאיר עליהם בבחי' מקיף וזהו שכפה עליהם ההר כגיגית בבחי' מקיף עליהם (וכמשי"ת בסמוך באריכות) וזהו אשר החלו לעשות במ"ת ע"י בחי' מקיף דכפה עליהם ההר כגיגית עתה קימו מה שקבלו כבר כו' כי בפורים היה להם מס"נ מצד עצמם דוקא שלא ע"י אתדל"ע לעוררם ולזאת קימו את התורה ממקור חוצבה בהתחדשות מעצמות המאציל שלמעלה מהשתלשלות דעלמין שהתורה שקבלו כבר במ"ת שבאה בהשתלשלות דעלמין כמ"ש וירד ה' על הר סיני וידבר. בחכמה ודבור כו' העלם וגלוי כו' וזאת התורה עצמה שכבר קבלו בסיני שבאה להם בבחי' השתלשלות קיימו אותה בפורים בהתהוות חדשה ממקור התורה כי במ"ת נשתלשלה להם המשכת אור דתורה בבחי' עלמין משום דמס"נ שלהם קבלו מלמעל' למטה כו' אבל בפורים קבלו ברצון עצמם במס"נ מלמטה למעלה והגם שלכאורה אין הפרש בין זה לזה דזה וזה מס"נ הוא עכ"פ ומה הפרש אם סבתו בא מלמעלה או למטה כו' אך הענין הוא משום דנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן כידוע וכנ"ל בפי' המקיים את התורה דבסוף מעשה דוקא שם נעוץ התחלת המחשבה ורצון הפשוט שצמצם א"ע בתחלה לרצון וחכמה דתורה כו' שנק' מקור התורה כו' וע"כ במס"נ של ישראל מצד עצמם דוקא שם מאיר בחי' מקור התורה שבעצמות וזהו קימו מה שקבלו כבר בסיני אבל בסיני לא נתקיימה התורה עדיין ממקורה מצד שלא היה מס"נ שלהם מצד עצמם רק מלמעלה שאין בזה מהארת מקור התורה כמו שהיא קודם שבאה בהשתלשלות מאין ליש בבחי' עלמין כו' וד"ל. וזהו שאמרו ע"פ קימו וקבלו כו' מכאן מודעא רבא לאורייתא פי' לאורייתא שכבר קבלו בסיני מכאן נמצא מודעא רבא אליה במה שקימו מה שקבלו בסיני לפי שבמ"ת כפה עליהם כו' ולא היה עדיין מודעא רבא לאוריית' אבל בפורים ע"י מס"נ שלהם נתהווה התורה ממקורה שהוא הנק' מודעא רבא לאורייתא שכבר באה בהשתלשלות כנ"ל וד"ל (ולא שבמ"ת היה אונס וכפיה ע"י שכפה עליהם כו' שהרי אמרו נעשה ועל כל דבור ודבור כו' אלא שמס"נ שלהם אז כמו אונס נחשב מצד שכפה עליהם בבחי' מקיף עד שהרצון שלהם היה בהכרח כמו ע"ד שא' ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו כו' כאדם שמחבק את חברו לבלתי יוכל להפרד וכמשי"ת) (וזהו שמתחלה אמר וקבל היהודים ל' יחיד את אשר החלו לעשות במ"ת ולא אמר קיימו עדיין עד כי ספר עיקר ענין פורים במ"ש כי המן כו' והפיל פור כו' ובבואה לפני המלך במס"נ של עצמם כנ"ל אז אמר עם הספר ישוב מחשבתו כו' ע"כ קראו לימים האלה פורים על שם הפור כו' ואז אמר קימו וקבלו קימו מה שקבלו כבר בסיני והקרי קבלו ל' רבים לפי שקבלו עליהם ועל זרעם כו' משא"כ וקבל ל' יחיד שזה כמו במ"ת שלא קבלו רק אותו הדור לעצמם מפני שכפה עליהם כו' ומטעם כל הנ"ל וכמ"ש במ"א באריכות וד"ל:

(כט) וזהו ליהודים היתה אורה ושמחה כו' ולכאורה יש להבין ל' היתה אורה ל' נקבה ולא אמר היה אור ל' זכר אך הענין הוא דפי' אורה הוא ל' מפעיל כמו מאכיל משכיל כו' כך אורה מפיק ה"א פועל יוצא להפעיל את האור שהוא ענין מאיר שממנו נמצא מציאות האור וזהו היתה אורה להאיר לכל כמו ועינינו מאירות וכמו אספקלריא המאירה כו'. ובאור הדברים הנה יש להבין תחלה בתוס' באור בענין הנ"ל במארז"ל במ"ת שכפה עליהם ההר כגיגית כו' ויש להקדים לזה ענין א' המבואר במ"א שיש ב' מדרגות בבחי' אתדל"ע הא' אתדל"ע הבאה מסבת אתדל"ת דוקא והב' אתדל"ע שבאה מצד עצמה שלא ע"י אתדל"ת כלל ולכאורה יש להבין מהו הצורך כלל בבחי' אתדל"ת לעורר אתדל"ע מאחר שיוכל להיות אתדל"ע מצד עצמו שבודאי לכאו' אתדל"ע שמצד עצמה הרבה יותר נעלה במדרגה מאתדל"ע שאינה באה רק מסבת אתדל"ת בלבד וכידוע דבחי' אתדל"ת שמעורר אתדל"ע הוא הנק' בחי' העלאת מ"ן שמעורר המשכת מ"ד כו' ולפי ערך ההעלאה כן ערך ההמשכה כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח כו' רק כפי ערך אופן ההעלאה דוקא ועד"מ התלמיד שמשיבין לו רק כפי שאלתו בלבד וכמ"ש במ"א בענין יעננו ביום קראינו כו' וידוע דהעלאת מ"ן מהעולמות אין לו ערך לגבי בחי' אתדל"ע שמצד עצמו שהוא בבחי' א"ס ממש כו' וד"ל:

(ל) אך הנה באמת נהפוך הוא שאתדל"ע הבאה מצד אתדל"ת גבוה ונעלה במדרגה הרבה מאתדל"ע שמצד עצמה שלא ע"י אתדל"ת דהיינו שמגיע בבחי' העצמות דא"ס יותר מכפי המדה הראשונה שהיה חפץ חסד מעצמו כו' והטעם הוא דהגם שהעלאת מ"ן של העולמות הוא בתכלית קטנות הערך לגבי העצמות כנ"ל אבל מפני שנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן עי"ז יתעורר בעצמות אא"ס בבחי' ומדרג' עליונה בעצמותו יותר משהיה מתעורר מצד עצמותו שלא ע"י העלאת מ"ן כו' וכמ"ש במ"א בענין אשת חיל עטרת בעלה וכן נקבה תסובב גבר. שבינה יתירה ניתן באשה כו' שבחי' העלאת מ"ן שלה מעורר בבחי' עצמות אא"ס במדרגה היותר נעלה שלא היה כן מצד התעוררות רצון וחפץ חסד עצמותו כ"כ כו' משום דסוף מעשה דוקא הוא אשר עלה בתחלת המחשבה שמחמתו נתעורר להיות לו רצון וחפץ בהשתלשלות כו' וכמ"ש בענין במי נמלך בנשמתן של צדיקים פי' במי נמלך בתחלת המחשבה אם להיות רצון וחפץ חסד זה להשתלשלות העולמות כו' נמלך בנשמתן של צדיקי' שעלו בתחלת המחשבה כמארז"ל ישראל עלו במחשבה פי' עלה במחשבה מה שעתידין נשמות ישראל לקיים תו"מ כו' ונתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים כו' ונתאוה זה היינו בחי' העונג הנעלם בעצמותו להיות לו דירה בתחתונים דוקא וע"כ סוף מעשה דתו"מ בעוה"ז הוא מגיע בתחלת המחשבה להיות לו רצון וחפץ חסד בהשתלשלות העולמות וכמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי כו' וזהו שאתדל"ע שבאה מצד אתדל"ת דוקא מעורר בעצמותו אותו עונג הנעלם שבעצמותו להיות לו דירה כו' שהוא למעלה מעלה מבחי' אתדל"ע שמצד עצמו כי חפץ חסד הוא אדרבה אותו חפץ חסד מקבל מזה העונג הנעלם שעלה במחשבה תחלה (וזהו מ"ש בע"ח דבתחלת ההשתלשלות היה חפץ חסד מעצמו ואח"כ תלוי במעשה התחתונים לעורר אותו חפץ חסד כי שרש מעשה התחתונים למעלה מאתדל"ע זו שמצד עצמו כו' מטעם הנ"ל וד"ל) ולפ"ז אתדל"ע שמצד אתדל"ת גבוה הרבה מאתדל"ע שמצד עצמו מטעם זה דנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן כנ"ל וז"ש אשת חיל עטרת בעלה כו' וד"ל. וראיה ברורה לזה הוא מה שמצינו בזהר וכתבי האר"י ז"ל בהשתלשלות העולמות מאא"ס עצמו שאין זה מאא"ס עצמו כ"א ע"י בחי' צמצום גדול הנק' מק"פ וחלל ריקן כו' ואח"כ צמצם א"ע עוד להיות ההמשכה רק בבחי' קו וגם קו הזה הוא אחר הצמצום דבחי' יו"ד כו' וכידוע בע"ח בפרטי רבויי הצמצומים וההעלמות בצמצם והעלם אחר העלם עד שנעשה בחי' מקור לאבי"ע שאז נמשך האור רק לפי ערך המקבלים לבד שהן ד' עולמות דאבי"ע לפי שאין ערוך כלל לנאצלים ונבראים כו' לגבי עצמות המאציל וא"כ הרי ע"י בחי' אתדל"ע שמצד עצמותו כי חפץ חסד הוא כו' אין השפע באה רק ע"י רבוי הלבשות והעלמות וצמצומים רבים דוקא עד שיהא רק לפי ערך הגבלת המקבלים לבד כו' משא"כ מה שע"י אתדל"ת בהעלאת מ"ן נעשה אתדל"ע הרי ע"י אתדל"ע זו נמשך למטה בעולמות מבחי' אור העצמות ממש שלא ע"י הלבשות והעלמות וצמצומים כלל כי האור בא מלמעלה מעלה מבחי' סדר ההשתלשלות דאבי"ע ממקורם כו' וכמו כל הנסים והנפלאות דכתיב עושה נפלאות לבדו דוקא דהיינו כמו שהוא בבחי' עצמותו ממש שהוא לבדו ואין עוד כו' שלא כפי סדר ההשפעה הבאה בבחי' השתלשלות עו"ע מתגלה למטה ע"כ נעשה נס נפלא למעלה מגדר ההשתלשלות כידוע וכן היה הנס הנפלא בימי מרדכי ואסתר שהוא למעלה מעלה מן ההשתלשלות דאבי"ע שלא לפי ערך המקבלים כלל כו' לפי שאתדל"ע שהיה אז היה ע"י אתדל"ת שלהם במס"נ מצד עצמות דוקא כנ"ל ואתדל"ע שמצד אתדל"ת שרשה מגיע בבחי' העצמות ביותר מבחי' אתדל"ע שהיא בסדר ההשתלשלות דאבי"ע מטעם שנעוץ תחלתן בסופן דוקא כנ"ל וד"ל:

(לא) ובכ"ז מובן בתוס' באור ענין כפה עליהם ההר כגיגית כו' דהנה בזמן מ"ת היה בחי' אתדל"ע שמצד עצמו כי חפץ ורצה בישראל לזכותם מצד אהבתו אליהם כאב את בן ירצה כו' כמ"ש כי רוצה ה' בעמו כו' וז"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים כו' כנשר יעיר קנו על גוזליו כו' וכן ישאהו על אברתו כו' וזהו שכפה עליהם ההר כגיגית פי' הר כמו שאמרו ז"ל לא כאברהם שקראו הר כו' דהנה ידוע דמדת האהבה נמשל להר כמו ההר הגשמי הנה הוא בעצם בחי' דומם כשאר דומם שבשטח הארץ רק שמקומו של הר נגבה בגובה יותר משאר שטח הארץ מפני שהוא בחי' צומח שבדומם כמ"ש במ"א וכמו"כ האהבה הוא בחי' עליית והגבהת אור וחיות הלב בתשוקה בעלוי אחר עלוי ונק' זה קרוב הנפש שמתקרבת ועולה למעלה כמו ההר שעולה בגובהו עד למעלה כאילן גבוה בקומה כו' ויש הרים קטנים ויש הרים הגדולים ביותר כמו הרי אררט כו' וזהו לא כאברהם שקראו הר ע"ש בחי' מדתו מדת האהבה והקירוב לה' כמ"ש אברהם אוהבי כו' ע"כ אמר בהר ה' יראה כו' וכה"ג היה בשעת מ"ת מלמעלה למטה שכפה עליהם ההר כגיגית פי' שנתעורר ונמשך בחי' אהבה רבה דעצמות אא"ס מלמעלה למטה מצד עצמו שלא ע"י אתדל"ת כלל וזהו שא' כפה עליהם בבחי' כפיה כאלו מס"נ שלהם הכרחית היא כי לא היה בהם התעוררות זאת דנעשה ונשמע מצד עצמם כלל רק מצד הארת אור עליון דאה"ר שבעצמות אא"ס שירד למטה וחפף עליהם בבחי' מקיף שלא לפי ערך כלי המקבלים כלל מאחר שלא היה בהם התעוררות עצמותם כו' ומה שפרח' נשמתן כו' היינו על כל דבור ודבור דוקא דהיינו שהיה מאיר אור מקיף שמכל דבור די' הדברות על כל נפש מישראל ונעשה בחי' מקיף על נפשו כמו גיגית ממש להקיפו מכל צד עד שמתעורר ממילא בנפשו רצון ותשוקה גדולה לה' אחד כו' עד שפרחה נשמתן בבחי' מס"נ ממש כו' ולפי שלא היה זה המס"נ שלהם כלל אלא רק מלמעלה נמשך להם ע"כ נאמר וקבל היהודים את אשר החלו לעשות שבזמן מ"ת לא היה רק התחלה שהוא התחלת התעוררות מלמעלה למטה לבד ולכן לא היה אז בחי' קיום התורה ממקור חוצבה מעצמות אא"ס ב"ה רק החלו לעשות בלבד כי עיקר בחי' קיום התורה היה בפורים ע"י מס"נ שמצד עצמם דוקא כנ"ל ואתדל"ת שמעורר אתדל"ע הרי נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן שמפני זה בחי' אתדל"ע זאת היא בבחי' העצמות במעלה ומדרגה היותר נעלה משהיה אתדל"ע מצד עצמו לבד כנ"ל הטעם בענין במי נמלך בנשמתן של צדיקים שלכן אמר קימו וקבלו קימו עכשיו דוקא מה שקבלו כבר בסיני וכנ"ל באריכות בענין ישראל עלו במחשבה כו'. ובכ"ז מובן בתוס' באור ענין קימו וקבלו כו' שקיום התורה היה בפורים דוקא ואת מי קימו למה שקבלו כבר בסיני מה שהיה אז ע"י כפייה דהר כגיגית מלמעלה בבחי' חבוק נתקיים עתה בימי הפורים ע"י מס"נ דישראל מלמטה למעלה וכנ"ל דאותו בחי' חפץ חסד שמצד עצמו מקבל ממעשה התחתונים שלזה נתאוה כו' כי סוף מעשה עלה במחשבה תחלה כו' וד"ל:

(לב) וזהו ליהודים היתה אורה כו'. פי' כי הנה התורה נק' אור וכמ"ש ותורה אור ויש להבין למה נק' התורה בשם אור דוקא. אך הנה פי' ל' תורה הוא ענין ההוראה כמו יורו משפטיך כו' ולהבדיל כו' ולהורות כו'. והענין הוא כמו עד"מ מן אור הגשמי שאין תועלתו לדבר עצמו רק להורות הדרך להולך באישון לילה שלא יפול בבור וכה"ג וכן יש באור החכמה שהיא להורות ולהבדיל בין טוב לרע כו' וע"כ התורה נק' אור כמו אור הנר כן אור התורה מאיר להורות הדרך הישר לפני ה' ולא לנטות ימין ושמאל ולכן נא' דרכיה דרכי כו' ונק' אורחות ה' דרכי ה' כמ"ש כי ישרים דרכי ה' כו' ולכן נק' תורה ל' הוראה וכן אור השכל מאיר בכל דבר נבוך ומבולבל המעורב טו"ר גם בתערובת דקה ביותר ואור החכמה תברר ותבדיל בין טוב לרע בתכלית הבירור וההבחנה הזאת היא ע"י ראיית השכל כמו שרואין לאור הנר וכמו"כ חכם הרואה את הנולד להבא וכה"ג בכל דבר נעלם וסתום כמו חשך ע"י אור החכמה יתגלה כו' וכמ"ש כיתרון האור מן החשך דוקא ולמעלה היינו מ"ש ישת חשך סתרו בבחי' ההעלם בעצמות והחכמה מאין תמצא מאין ליש בבחי' גלוי אור וז"ש יהי אור שהוא אור דתורה וכמו שהאור הגשמי הוא בבחי' בריאה ע"י מאמר יהי אור כך אור דתורה דמח"ע כו' ע"י מאמר יהי אור כו' נתהווה מאין ליש כמ"ש והחכמה מאין כו' וד"ל:

(לג) אך עדיין יש להבין למה נק' אור החכמה בשם תורה ל' הוראה כנ"ל הרי אין ענין ההוראה וההבחנה נמצאת רק בדבר חכמה שכבר ישנה במציאות כמו כל מיני ההשכלות שהלמוד בהן הוא ע"י הוראת אור השכל להתחכם בחכמות והשכלות הללו להבדיל כל טעות ושקר ולהעמיד הדבר חכמה על אמתותה דוקא שזהו ע"י השכל שמוציא לאור אמתת הדבר כידוע אבל כאשר עדיין לא היתה מציאות חכמה בעולם קודם שנברא עדיין ע"י מאמר יהי אור כנ"ל איך יתכן לקרות להתהוות אור החכמה בשם תורה להבדיל ולהורות בתערובות טוב ורע שבשכל אחר שאין עדיין דבר חכמה לברר ולהבחין בו כו' אלא מוכרח לומר דמאמר יהי אור קאי על בחי' החכמה שנק' אור וכאשר כבר נתהווה בחי' החכמה ונתחלק לל"ב נתיבות כו' אז שייך ענין ובחי' חכמה דתורה שנק' ג"כ אור כמ"ש ותורה אור אבל הוא למעלה הרבה מבחי' אור דחכמה עד שהוא מורה ומברר בכל מיני אור דל"ב נ"ח בכל תערובת טו"ר שנפל בהן וה"ז כמו משל בחי' הלמוד במושכלות שכבר במציאות לבררם ולהעמידם על האמת להוציא השקר והטעות כנ"ל וראיה לד"ז ממה שמצינו שהתורה קדמה לעולם כמ"ש כאשר יאמר משל הקדמוני כו' ובראשית בשביל התורה כו' וכמ"ש ואהיה אצלו אמון. אמון מופלא כו' כמ"ש במ"א ומאמר יהי אור הוא אחר מאמר דבראשית שהוא בא בבחי' ההשתלשלות וא"כ א"א לומר דמאמר יהי אור קאי על אור דתורה כו' אלא על בחי' אור דחכמה סתם ומ"ש אורייתא מח"ע נפקת היינו מבחי' חכמתו העצמית שלמעלה מבחי' אור ולכן אמר ותורה אור שביכולתה לברר בבחי' אור דחכמה שכל מברר בהכרח שהוא גבוה מן המתברר כו' וד"ל:

(לד) וזהו ואהיה אצלו אמון אמון מופלא כו' כידוע דאאלפך חכמה הוא ענין הלמוד שבחכמה הנ"ל בפי' ותורה אור כי תרגום למוד אולפנא כו' והוא בחי' מקור החכמה שנקרא אין וכמ"ש והחכמה מאין כו' שמשם נמצא מציאות החכמה מאין ליש ולכן ביכולתה להאיר אור בכל חכמה כמ"ש ותורה אור שהוא ההוראה והלמוד כנ"ל (וכמ"ש וכל בניך למודי הוי"ה שהוא מקור להוי"ה דחכמה כמ"ש ה' בחכמה כו' והוא ע"י למוד התורה שמלמדין להמשיך שם הוי"ה כמו בחי' אולפנא ממש כמ"ש ואאלפך חכמה כו') אך זהו דוקא כאשר כבר ירדה התורה להיות בבחי' אור בבחי' למוד שנק' אולפנא כנ"ל אבל כמו שהתורה היתה קודם שנאצל ונברא העולם בחכמה שלא ירדה עדיין להאיר למטה ואז נק' פלא בהיפוך אותיות אלף כידוע והוא בחי' ההסתר וההעלם בעצמות המאציל כמו כי יפלא ממך וזהו אמון מופלא בחי' פלא העליון כו' והוא הנקרא אורה מקור האור דתורה הנ"ל וזהו ליהודים היתה אורה בחי' נוק' לפי שע"י מס"נ מלמטה למעלה שבזה קימו את אור דתורה ממקור חוצבה בבחי' פלא מטעם הנ"ל דנעוץ תחלתן בסופן דוקא שלזה היה תחלת המחשבה והרצון הפשוט כו' ע"כ נאמר אורה ל' נוקבא כמ"ש אשת חיל עטרת בעלה כו' שהאור הזה ע"ש כנ"י נקרא אור שלה (כמ"ש בזהר ויהיו חיי שרה דילה אנון כו') וזהו מפני שאתדל"ת שלהם עשה אתדל"ע שזהו יותר עולה בבחי' העצמות כו' מטעם הנ"ל באריכות ולכן אמר ליהודים דוקא היתה אורה בחי' נוק' שלמעלה גם מבחי' ותורה אור בחי' דכר משפיע למטה כי פלא למעלה מאאלפך חכמה כנ"ל וד"ל:

(לה) ושמחה וששון ויקר. הנה בזמן מ"ת נאמר ביום חתנתו וביום שמחת לבו כו' הרי היתה השמחה בלבו בהעלם ולא באה עדיין בגלוי למטה בעולמות וגם לפי דברי רז"ל דביום שמחת לבו קאי על בנין בהמ"ק גם אז לא היתה השמחה בגלוי רק שמחת לבו לבד ואף גם זאת לא היתה השמחה רק במשפיע שנק' חתן כמ"ש ביום חתנתו אבל לא נא' שמחה בכנ"י שנק' כלה רק בזמן מרדכי ואסתר דכתיב ליהודים היתה אורה ושמחה שהיה בכנ"י בחי' שמחה בהתגלות וכמ"ש אם הבנים שמחה ועיקר השמחה נק' על שם הכלה משא"כ במ"ת שע"ז אמר משמח חתן עם הכלה שהכלה מקבלת שמחה מן החתן וכמ"ש אשה בעלה משמחה כו' אבל כאשר אשת חיל עטרת בעלה כו' כמו בפורים ע"י מס"נ שלהם באתדל"ת שעשו אתדל"ע דנעוץ תחלתן בסופן דוקא כנ"ל הרי נהפוך הוא שעיקר השמחה דוקא ע"ש כנ"י וזהו ליהודים דוקא היתה כו' ושמחה והטעם הוא כי עיקר שמחה הוא רק גלוי ההעלם כי נתגלה אז דוקא בחי' עונג הנעלם שבעצמות להיות לו דירה בתחתוני' כו' משא"כ במ"ת שלא היה רק שמחת לבו בהעלם כו' וד"ל. וההפרש בין ששון לשמחה ידוע שהשמחה היא בהתגלות גמור לעשות סעודה ומשתה וששון הוא בלב ואמנם שניהם באים על גמרו של דבר דוקא עד"מ מלך שעושה משתה וסעודה להיות הכל שמחין בשמחה בהתגלות לפי שכבר גמר הדבר כמו גמר בנין גדול או גמר נצוח מלחמה וכה"ג אבל כ"ז שלא נגמר הדבר הטוב אע"פ שבלבו מתענג על טוב הדבר אבל אינו שמח שמחה גלויה עדיין עד שיגמור הדבר דוקא וכמ"ש במ"א ע"פ ויספו ענוים בה' שמחה כו' וגם כאן לפי שקימו מה שקבלו והחלו לעשות בזמן מ"ת כנ"ל הרי עיקר גמר הדבר היה עכשיו בזמן פורים ולכן נאמר ליהודים היתה אורה ושמחה וששון כו' וד"ל:

(לו) ומעתה יש להבין למה גדלה שמחת פורים מכל שמחת יו"ט דכתי' בהדיא כו' עד שחייב אינש לבסומי כו' דהנה כל שמחת יו"ט הוא ע"פ התורה דכתיב ושמחת בחגך וכן ושמחתם לפני ה' כו' בהיות ידוע בשרש בחי' י"ט שהוא בחי' מוחין דאמא דכתיב בה אם הבנים שמחה כו' לפי שהשמחה הוא בחי' גלוי ההעלם כידוע ובכל מועד ורגל יש גלוי ההעלם מאא"ס בבחי' בינה בפסח בבחי' החסד כו' וזהו ע"פ בחי' סדר ההשתלשלות דסובב וממלא וע"כ בא' מצות השמחה בי"ט ע"פ התורה ושמחת כו' אבל בפורים עיקר השמחה הוא למעל' מבחי' ההשתלשלות דסובב וממלא דהיינו רק מבחי' עצמותו ומהותו ית' ממש דוקא כנ"ל שזהו ע"י בחי' מס"נ שלמעלה מן הטעם ודעת וע"כ אין השמחה בבחי' טעם ודעת כמו שמחת י"ט שהוא בחי' בינה אם הבנים שמחה כו' אלא למעלה מן הטעם ודעת (וע"כ אין אומרים הלל והודאה בפורים שההלל הוא השמחה שמצד הדעת אם הבנים שמחה כו') וכל בחי' שמחה שלמעלה מן הדעת לגמרי גדולה ביותר להיותה למעלה מבחי' השתלשלות לגמרי ולכן הפליגו רז"ל בשמחת פורים כי חייב אינש לבסומי עד דלא ידע כו' להיותה למעלה מבחי' הדעת מטעם הנ"ל ע"כ חייב לבסומי כ"כ עד שתהיה השמחה למעלה מן הדעת ולא ידע בין ארור המן כו' ולא תהיה השמחה ע"פ הדעת כו' וד"ל ומה שתלו ענין השמחה שלמעלה מן הדעת בהבחנה זו שבין ארור המן כו' אין הכוונה שישתווה ח"ו לטעות בין ארור המן כו' שבודאי המן ארור לעולם כו' אלא תהיה השמחה מצד עצמותו ית' דוקא דקמיה כולא כלא כו' כחשיכה כאורה שוין ממש מפני העדר תפיסת מקום כו' כמ"ש במ"א ושם אין הפרש בין ארור המן כו' וזהו עד דלא ידע ההפרש בין כו' וד"ל:

(לז) אך הנה מעתה יש להבין למה מותר בעשיית מלאכה בפורים ולא גזרו עליה כמו ביו"ט והלא ק"ו הוא מיו"ט שאם בפורים השמחה גדולה משמחת יו"ט יותר ראוי לאסור המלאכה שמונע השמחה ובפרט מאחר שקבלו היהודים את אשר החלו שקבלוה ברצון ולא באונס הרי יותר ראוי ע"פ התורה לשמוח בפורים מבחג השבועות כו' אמנם הנה שרש הענין בהיות ידוע בטעם אסור מלאכה ביו"ט הוא לפי שיו"ט נק' מקרא קדש מבחי' שבת שנק' קדש מלה בגרמיה כו' בחי' המנוחה והשביתה מן העבודה וז"ש כל מלאכת עבדה לא תעשו כו' והוא למעלה בחי' הבירורים דט"ל מלאכות חורש וזורע כו' והוא עצמו הטעם לענין השמחה ביו"ט כמ"ש במ"א והנה לפ"ז יש מניעה אל השמחה מצד העבודה במלאכה לפי שהמה ב' הפכים כי עובדין דחול הוא לברר ברורים שהוא בחי' ירידה דו"ק דז"א וביו"ט הוא בחי' עליות לו"ק דז"א כו' וז"ש הטעם ג"כ לאיסור מלאכה ביו"ט מפני שממנו השמחה כו' אך הנה כ"ז לא שייך רק בבחי' השמחה בחי' קדש הבא בבחי' השתלשלות דחו"ב כו' שנמשך מבחי' סובב בממלא כו' כנ"ל אבל בחי' פורים שהשמחה היא מצד עצמותו ית' דוקא שלמעלה מן ההשתלשלות דסובב וממלא כו' הוא בבחי' שלמעלה מן הדעת דשם שוין חשך ואור כמ"ש כחשיכה כאורה כו' משום דכולא קמיה כלא כו' כנ"ל א"כ אין עשיית מלאכה בטול ומניעה כלל וכלל לבחי' שמחה הגדולה הזאת למטה כי דוקא בשמחה שמצד הדעת יש לה מניעה ובטול בעשיית מלאכה כנ"ל אבל בשמחה שלמעלה מן הדעת אין בחי' עבודה נחשב ליש כלל ולמעלה ג"כ ענין הבירור דל"ט מלאכות לאהפכא חשוכא לנהורא כו' שנק' עובדין דחול אין זה בחי' מניעה וביטול כלל לבחי' השמחה שמצד עצמו' אא"ס ממש דקמיה כחשיכה כאורה כו' ולהיות כי הוא למעלה מבחי' השתלשלות כו' גם חשך לא יחשיך כו' ע"כ מותר בעשיית מלאכה שאין זה תופס מקום כלל כו' רק מרדכי רצה לגזור על המלאכה לעשות לפורים דאורייתא והוא להיות השמחה ע"פ תורה דווקא משום דהדר קבלוה ברצון והוא להיות בחי' מרדכי בחי' החכמה לברר בירורים כנ"ל בפי' אשר כתב מרדכי ולדעתו המלאכה ביטול ומניעה קצת אבל לא בעו לקבולי מיניה גזירה זו מטעם הנ"ל ששרש שמחת פורים למעלה משמחת יו"ט דאוריי' כו' וד"ל:

(לח) ויקר הנה כתיב אדם ביקר בל ילין כו'. וזה קאי על אדה"ר כשהיה בג"ע קודם שחטא בעה"ד כו' שלא היה יכול לעמוד שם לקבל בחינת יקר העליון כו' ובאור הדברים הנה פי' יקר הוא בחינת הארת אא"ס כשהוא בא בבחי' ומדרגה הגבוה מאד הוא שנקרא יקר כמו עד"מ כשמשתעשע האדם בדבר היקר מאד נעלה כי עיקר היקר הוא רק הפלגת הערך כמו יקר תפארת גדולתו כו' כל הון יקר כו' ושרשו הוא בחינת השעשועים המופלגים מצד יוקרו המופלג כמו הבן יקיר לי כו' ילד שעשועים כו' כמו ע"ד דוגמא אבן טוב יקר הערך בהפלגה גדולה שאין לו שעור כלל הנה השעשועים בו ג"כ מופלג ביותר עד אין שעור כלל כו' וד"ל ובאמת בתיבת יקר יש ב' פירושים א' ענין יקרות כמו הון יקר כו' וכה"ג רבות והב' ענין כבוד וגדולה מופלגת ביקר הערך מאד כמו ואת יקר תפארת גדולתו כו' למי יחפוץ המלך לעשות יקר כו' מה נעשה יקר וגדולה למרדכי כו' וכתרגום כבודו זיו יקריה וכמו"כ ענין זיו השכינה בג"ע הנה בחי' הזיו הזה הוא בחינת זיו יקריה שהוא בחינת יקר הערך בהפלגה גדולה מאד וב' הפי' עולים לסגנון א' שמצד בחינת יקר הערך והחשיבו' כמו בחינת כבוד ויקר וגדולה יתירה כנ"ל יפול בו ג"כ ל' יוקר ממש שהוא יקרות הדבר לגודל עוצם חשיבותו וגדולתו בעיני הכל וכמו ולי מה יקרו ריעיך כו' מאשר יקרת בעיני נכבדת וכה"ג שזה סובל ב' הפירושים ענין יקרות ממש וענין יקר הערך בגדולה וחשיבות מופלגת כי כל דבר חשוב ביותר נקרא יקר והוא יקר ערכו שזהו ג"כ סבת יוקרו כמו אבן טוב שמפני יקר ערכו ביותר מצד עוצם חשיבותו בעיני הכל לכן הוא נמכר ביוקר גדול ביותר ולפי ערך החשיבות ויקר ערכו ממש כן ערך מקחו ביוקר ונמצא הא בהא תליא ועולין לסגנון א' וכידוע וד"ל:

(לט) וכן יובן ג"כ בענין זיו השכינה שנקרא כבוד ה' זיו יקרא דקוב"ה שנק' יקר תפארת גדולתו כו' שזהו ג"כ בחינת יקר הערך בהפלגה גדולה בלי שעור שזהו בחינת אא"ס שלגדולתו אין חקר וז"ש בזהר בכמה דוכתי לאסתכלא ביקריה דמלכא כו' וע"כ מפני גודל המעלה והחשיבות נקרא יקר ע"ש בחינת היקרות כמו ולי מה יקרו כו' והכל ענין א' וע"ז אמר אדם ביקר בל ילין שלא היה אדה"ר יכול לעמוד בבחינת יקר העליון כי בחי' ההסתכלות ביקר הוד תפארת גדולת א"ס ב"ה הוא בחי' שעשועים גדולים שאין לו שעור כמו ע"ד דוגמא בהסתכלות על אבן יקרה ביותר שעל ראש המלך או בשאר יקר גדולתו העצום שהתענוג בזה מופלג ביותר עד שלא יכילנו כלי המוח והלב ולפי ערך היקר כ"ה ערך התענוג והשעשועים ולמעלה ביקר תפארת גדולת עצמות אא"ס נק' שעשועי המלך בעצמותו כו' שא"א למקבל בע"ג להכילו כלל להיותו בחי' ומדרגה גבוה מאד נעלה ממדרגת המקבלים עד שיוכל המקבל להתבטל לגמרי ממציאותו להיות בו כלות הנפש ממש שנק' מיתה כמו שמצינו בבן עזאי שהציץ ומת ועליו אמרו יקר בעיני ה' המותה לחסידיו כמבואר בדרז"ל והענין הוא שאותן ד' שנכנסו לפרדס הגיעו למדרגת הארת אא"ס ב"ה שבכתר עליון ע"י העלאת פנימית חכמה שבנפשם עד בחינת פנימית ח"ע דאצילות כמ"ש במ"א ובן עזאי לא היו כלי מוחו ולבו ונפשו יכולים לקבל אור יקר המופלג הזה כי מאד נעלה הוא עד שנתבטל רוחו ממציאות ויצא מכלי גופו ומת וזהו הציץ ומת הציץ בהסתכלות ביקרא דמלכא ולגודל השעשועים לא עמד רוחו ויצא מגופו ולכן אמר הכתוב עליו דוקא יקר בעיני ה' המותה כו' פי' כי מי שמקבל בחי' יקר העליון נקרא גם הוא יקר בעיני ה' אך מצד שלא יוכל להכיל בא לכלל מיתה שהוא בטול מופלג וז"ש יקר בעיני ה' הוא הגורם להיות המותה כו' וזוהי מעלה ומדרגה יתירה לחסידי עליון כשמותה לחסידיו ע"י בחינת יקר העליון שנכלל ממש ביקר העליון ולפ"ז בן עזאי למעלה מבן זומא שהציץ ונפגע כו' וד"ל:

(מ) אך א"כ יש להבין איך יכולים הנשמות בג"ע לקבל בכלי מוחם והשגתם את זיו השכינה שהוא אא"ס שבמל' דאצילות כידוע שבודאי מוכרח שיתבטלו ממציאותם לגמרי כמו בן עזאי וכה"ג אמנם הענין הוא דאם היה בא אור המאיר מיקר העליון כמו שהוא על הנשמות בג"ע העליון ודאי היו מתבטלים ממציאותם לגמרי כבן עזאי וכה"ג אך בחינת אור יקר זה מתלבש בלבוש הנקרא מסך או רקיע המבדיל ומעלים את עצם אור יקר הזה ואין הארתו אליהם רק ע"י מסך זה שנקרא הארה דהארה כידוע והוא הרקיע החקוק בכ"ב אתוון שנטוי על הנשמות בג"ע שבו ועל ידו מסתכלין ביקרא דמלכא מדי שבת וחדש שיבא כל בשר להשתחוות כו' וד"ל וע"י בחינת הארה דהארה יכולי' לקבל בהשגתם להיות נהנין מזיו אור יקר הזה וגם זה אפס קצהו לבד דהיינו רק מבחינת האותיות שבו כו' וד"ל וזהו מארז"ל ע"פ להנחיל אוהבי יש שהן ש"י עולמות כידוע והענין הוא כי הנה יקר בגי' ש"י וב"פ ש"י גי' תר"ך שהוא גי' כתר וכידוע שבחינת הכתר נחלק לחצאין ה' ספירות הראשונות שבו עולין למעלה בעצמותו וה"ס האחרונות יורדין ומתלבשין למטה דהיינו כח"ב וחו"ג עולים למעלה ותנהי"מ יורדין למטה ע"כ מבחינת ת"ת שבכתר יוצא ראשית גלוי אורו להאיר למטה כידוע שמתחתון שבעליון נעשה כתר לתחתון כו' ולזה בחינת ש"י חציו הראשון אינו יורד למטה כלל אלא נשאר בהעלם עצמותו אך חציו הב' שהוא ש"י הב' יורד למטה כמו להנחיל אהבי יש לנשמו' שבג"ע שיוכלו לקבל מזיו השכינה כנ"ל שהן מקבלין מבחינת כתר מל' שנקרא זיו יקריה כו' וג"ז אינם מקבלים רק ע"י מסך שהוא המתצמצם לבא לפי ערך כלי השגתם המוגבל המצומצם וז"ש להנחיל אוהבי יש בהפוך אתוון מבחינת ש"י כי מה שמשיגים אור הכתר בהשגתם המצומצם נקרא יש ודבר מה ובאמת הרי אמר דלית מחשבה תפיסא ביה כלל ומה שנתפס בהשגתם אין זה מבחינת האין דאור א"ס כלל אלא בחינת יש כי הרי האור מאיר ובא דרך מסך המעלים עצם האור כנ"ל וזהו עיקר תענוג הנשמות שנהנין מזיו כו' ונק' ש"י עולמות כו' וד"ל:

(מא) אך הנה לע"ל כתיב ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך ראות כו' וכן כתיב כי עין בעין יראו כו' דהיינו שלא יהיה התגלות אור וזיו יקר העליון דעצמות אא"ס ע"י לבוש ומסך וזהו ולא יכנף עוד כו' אלא עיניך רואות בעצם אור יקר העליון כו' והענין הוא דלע"ל יתגלה אא"ס כמו שהוא למעלה בעצמותו למטה אל המקבלים בלי הסתר ולבוש כלל משום דבבחי' סובב הכללי מעלה ומטה שוין בו וכמ"ש ומתחת זרועות עולם כו' אני ראשון ואני אחרון כו' כמשל העיגול שאין בו מעלה ומטה וכידוע ובחי' לבוש והסתר אינו אלא כאשר מתצמצם להאיר בבחי' קו וחוט כו' שאז מתצמצם בעצמו והאור אינו מאיר רק ע"י צמצום שנק' מסך וכמ"ש הנה אלהינו זה קוינו לו כו' וזהו תרגום מלא כל הארץ כבודו זיו יקריה זיו דהוד שמו כמ"ש הודו על ארץ כו' שזהו בחי' הארה דהארה לבד כנ"ל אבל לע"ל יתגלה בחי' יקר העליון כמו שהוא בעצמו והוא הנק' יקר גי' ש"י אבל הוא בחי' הפנימי' כמו שהוא טרם בואו להתלבש בלבוש וצמצום לפי ערך קבלת כלי השגת הנשמות בג"ע להנות מזיו כו' וזהו עיקר ההפרש בין יקר לש"י שנק' י"ש כו' והנה בפורים מפני שהיה לכנ"י בחי' מס"נ בעצמות אא"ס ממש זכו לקבל מבחי' יקר תפארת גדולת עצמותו בלי הסתר ולבוש כלל אלא כמו שהוא בבחי' הפנימי' בלי לבוש מעלים כלל ע"ד שיהי' לע"ל דכתיב ולא יכנף עוד כו' כנ"ל וזהו ליהודים היתה אורה אור ה' מקור האור דתורה שזהו בחי' אור יקר העליון כמו שהוא בבחי' הפנימית מטעם הנ"ל וזהו וששון ויקר הוא בחי' יקר העליון שבעצמותו כו' וד"ל:

ת' ו' ש' ל' ב' ע'