דבר מלכות בהר בחוקותי

דבר מלכות
בראשית
בראשית • נח • לך לך • וירא • חיי שרה • תולדות (א) • תולדות (ב) • ויצא • וישלח • י"ט כסלו • וישב • חנוכה • מקץ • ה' טבת • ויגש • ויחי
שמות
שמות • וארא (א) • וארא (ב) • בא • נשי ובנות ישראל • בשלח • חמשה עשר בשבט • יתרו • כ"ב שבט • משפטים (א) • משפטים (ב) • תרומה • תצוה (א) • תצוה (ב) • כי תשא • ויקהל
ויקרא
ויקרא • צו • י"א ניסן • ערב פסח (א) • ערב פסח (ב) • אחרון של פסח (א) • אחרון של פסח (ב) • כ"ו ניסן • כ"ח ניסן • שמיני • תזריע מצורע • אחרי קדושים • אמור • בהר בחוקותי
במדבר
במדבר • שבועות (א) • שבועות (ב) • נשא • בהעלותך (א) • בהעלותך (ב) • שלח • כ"ח סיון • קרח (א) • קרח (ב) • חוקת • בלק • פנחס • מטות מסעי
דברים
דברים • ואתחנן • עקב • ראה • שופטים • תצא • תבוא • ערב ראש השנה (א) • ערב ראש השנה (ב) • נצבים וילך (ור"ה) • קונטרס בענין הלכות של תורה שבע"פ שאינן בטלין לעולם • שמחת תורה
הוספות
יחידות עם הרב מרדכי אליהו - ו' חשון תשנ"ב • קונטרס בענין מקדש מעט זה בית רבינו שבבבל • ב' ניסן תשמ"ח

משיחות ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון ה'תנש"א

א. ענינו של ר"ח סיון (שמתברך ביום הש"ק מברכים החודש[1]) מפורש בקרא[2] – "בחודש השלישי גו' ביום הזה (בראש חודש[3]) באו מדבר סיני":

"מדבר סיני" קשור עם מתן-תורה: "סיני" – "משה קיבל תורה מסיני"[4], ו"מדבר (סיני)" – כדרשת חז"ל[5] "ניתנה במדבר . . במקום הפקר[6], כל הרוצה לקבל יבוא ויקבל".

ולכן, כש"באו מדבר סיני" (בר"ח סיון) – המקום הראוי למתן-תורה – התחיל הענין דמתן-תורה ("מיד אחר ר"ח[7] התחיל משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה"[8]), ובלשון המדרש[9] "אמר הקב"ה . . הרי השעה שאתן להם את תורתי".

וענין זה מודגש גם בהקריאה בתורה שבסמיכות למתן-תורה[10] – כידוע הכלל ש"(לעולם) קוראין (פרשת) במדבר סיני קודם עצרת"[11] (וההתחלה בזה במנחה דיום הש"ק זה), כיון ש"מדבר סיני" (אליו הגיעו בנ"י בר"ח סיון) הוא המקום הראוי למתן-תורה.

ב. ויש לבאר תוכן הענין ד"מדבר סיני" ("מדבר" דייקא[12]) – בשייכות למתן-תורה:

"מדבר" – "מקום הפקר" – הוא מקום שאין עליו בעלות, לא בעלות של יחיד, וגם לא בעלות של רבים (כמו "רשות הרבים", רשות שהיא בבעלות הרבים), ובגלל שאין עליו בעלות יכול כל מי שרוצה לבוא ולזכות בו, "כל הרוצה לקבל יבוא ויקבל".

ולכאורה, נתינת התורה לבנ"י היא (לא באופן שהקב"ה הסיר בעלותו מן התורה ("תורתו") והפקירה לכל, היינו, שנעשית כדבר שאין עליו בעלות שכל אחד יכול לבוא ולזכות בו (ע"י פעולה של קנין), אלא) באופן ש"נתן לנו את תורתו", היינו, שהתורה היא בבעלותם של כל בנ"י (ללא צורך בפעולה של קנין), כל אחד ואחת מישראל, מגדול ועד קטן, עד לקטן שנולד זה עתה[13], שמצד שייכותו ל"קהלת יעקב", ה"ה יורש הכל[14], כל התורה כולה[15], כמ"ש[16] "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"[17].

ועפ"ז צריך להבין הטעם ששייכותה של התורה לכל ישראל שנעשית בר"ח סיון ("הרי השעה שאתן להם את תורתי") מודגשת בכך ש"ביום הזה באו מדבר סיני" – מקום הפקר[18], ולא מקום שבבעלותם של כל בנ"י (ברשות הרבים[19] וכיו"ב), כמו שהתורה ניתנה לבעלותם של כל בנ"י?

ג. ולאידך – צריך להבין הטעם שהענין ד"מדבר" ("בחודש השלישי גו' ביום הזה באו מדבר סיני") מודגש בפרשת במדבר שקורין בסמיכות ממש לעצרת, ולא בפרשה שקורין בשבת שממנו מתברך היום ש"באו מדבר סיני", פרשת בהר-בחוקותי (כהקביעות בכמה שנים, וגם בשנה זו (בחו"ל), שהן מחוברין).

ובהקדמה – שקריאת פרשת במדבר קודם עצרת היא (לא רק מצד השייכות ד"מדבר סיני" למתן-תורה (כנ"ל ס"א), אלא) גם (ובעיקר) מפני ש"עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת"[20], וזה שמוסיפין וקורין גם במדבר סיני קודם עצרת הוא "כדי שלא להסמיך הקללות שבבחוקותי לעצרת"[21], היינו, שהפרשה שקורין בעיקר קודם עצרת (מתקנת עזרא) היא פרשת בחוקותי, ובכמה שנים בהר-בחוקותי.

והשייכות דתוכן פרשת בהר-בחוקותי[22] למתן-תורה מודגשת (א) בשם הפרשה: "בהר סיני"[23] – ההר שעליו ניתנה התורה, ו"בחוקותי" – מלשון חקיקה, שרומז על אותיות החקיקה שבלוחות[24], שכוללים כל התורה כולה, תושב"כ ותושבע"פ, ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש[25]. (ב) ובתוכן הפרשה, הן בתחלתה וראשיתה – "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר גו' ושבתה הארץ שבת לה'", "מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותי' ופרטותי' ודקדוקי' מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני"[26], והן בסיומה וחותמה – "אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני".

וצריך להבין הטעם שבפרשה זו – שקורין ביום הש"ק שממנו מתברך ר"ח סיון שבו "באו מדבר סיני" – לא נזכר הענין ד"מדבר סיני" (כבפרשת במדבר שקורין במנחה), אלא "בהר סיני".

ד. ויש לבאר תחילה היחס והחשיבות של המקום בעולם שבו ניתנה התורה (בהר סיני שבמדבר סיני) – דלכאורה, כיון שפעולת התורה היא בכל העולם כולו, מה נוגע (כל כך) המקום המסויים בעולם שבו ניתנה התורה[27] – דיש לומר, שבבחירת מקום מסויים בעולם שראוי לנתינת התורה מודגשת המטרה והתכלית דפעולת התורה בעולם, כדלקמן.

ויובן בהקדים הביאור בהשייכות דתורה לעולם שמודגשת במאמר המשנה במסכת אבות שלומדים ביום הש"ק זה – "בעשרה מאמרות נברא העולם"[28]:

איתא בזהר[29] "כתיב[30] עשרה עשרה הכף בשקל הקודש . . עשרה מאמרות למעשה בראשית כדתנן בעשרה מאמרות נברא העולם, עשרה מאמרות למתן תורה אלו עשרת הדברות"[31], "בגין דעלמא לא אתברי אלא בגין אורייתא, וכל זמנא דישראל מתעסקי באורייתא עלמא מתקיים . . אם[32] לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי"[33], ומסיים שעי"ז "אשתכח בי' שלמא", ע"ד מארז"ל[34] "כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם"[35].

והענין בזה – שע"י ה"עשרה מאמרות" שבמתן-תורה (עשרת הדברות) מגלים ה"עשרה מאמרות" שבמעשה בראשית, היינו, שהעולם (מעשה בראשית) אינו מציאות בפ"ע שמעלים (ועד שמסתיר) על אלקות[36], שהרי כל מציאותו אינה אלא ה"עשרה מאמרות" שעל ידם היתה בריאת העולם מאין ואפס ממש בששת ימי בראשית, ו"מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[37], כי, "אילו היו מסתלקות . . כרגע ח"ו האותיות מעשרה מאמרות . . היתה (הבריאה כולה) חוזרת לאין ואפס ממש כמו לפני ששת ימי בראשית ממש"[38].

ה. ובפרטיות יותר – כהמשך דברי המשנה, "בעשרה מאמרות נברא העולם, ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות, אלא ליפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות":

ובהקדם השאלה הידועה[39]: כיון ש"במאמר אחד יכול להבראות", למה יהי' העונש והשכר על עולם שנברא בעשרה מאמרות כש"שויו" אינו אלא מאמר אחד – "אם הוא רוצה להרבות במאמרים אין הדבר מוטל על הרשע ולא על הצדיק"?

ויש לומר הביאור בזה, שבבריאת העולם ישנם בפועל ב' אופנים – "במאמר אחד"[40] ו"בעשרה מאמרות":

"במאמר אחד" – נבראת מציאות היש, יש מאין ואפס המוחלט, "החומר הראשון"[41] ששוה בכל הנבראים שבעולם. ו"בעשרה מאמרות" – נבראת (נתגלתה[42]) הצורה דכל פרטי הנבראים שמחולקים זה מזה ע"י ההתחלקות דעשרה מאמרות, כולל גם "צירופים וחילופי אותיות המתגלגלות ברל"א שערים פנים ואחור כמ"ש בס' יצירה", שעי"ז נבראו כל ריבוי פרטי הברואים שבעולם[43].

והחילוק שביניהם:

בהבריאה "במאמר אחד" (בריאת היש מאין ואפס המוחלט) – כיון שבריאת יש מאין היא (לא באופן של קירוב והתלבשות, אלא) באופן של ריחוק והבדלה (שאינו מתגלה בהנבראים, בענינם ובמעלתם)[44] מודגשת יכלתו ית' ("במאמר אחד יכול להבראות"), ש"בכחו וביכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט" (כח העצמות[45]), ולא מציאות הנברא, שגדרו (לאחרי שנברא) אין ואפס[46], ומציאותו אינה אלא התגלות כחו ויכלתו ית' בבריאת יש מאין ואפס המוחלט;

ובהבריאה "בעשרה מאמרות" (כל ריבוי פרטי הנבראים וההתחלקות שביניהם, כל נברא ונברא עם מזגו ותכונתו המיוחדת) מודגשת (בעיקר) מציאות העולם ("בעשרה מאמרות נברא העולם"), שבריאתו היא באופן שניתן תוכן ומעלה וחשיבות בכל פרטי הנבראים שנבראו בעשרה מאמרות, שהם כנגד עשר ספירות, עשר תכונות (מעלות) כלליות שבהם כלולים כל הענינים שיש בהם מעלה וחשיבות.

ו. וכיון שהמאמרות דמעשה בראשית הם כנגד המאמרות שבמתן-תורה, מובן, שב' הענינים ד"עשרה מאמרות" ו"מאמר אחד" שבעולם ישנם גם בתורה[47]:

במתן-תורה כתיב[48] "אחת דיבר אלקים שתים זו שמעתי", היינו, שבתורה ישנם ב' ענינים: "אחת" ("מאמר אחד") – מצדו ית' ("דיבר אלקים"), שכשם שהוא ית' אחד כך גם חכמתו ית' (תורה) היא אחת, היינו, שכל עניני התורה ענינם אחד – חכמתו ית', "אורייתא וקוב"ה כולא חד"[49]; ו"שתים" (ועד להתחלקות דעשרת הדברות, "עשרה מאמרות") – מצד האדם והעולם ("שמעתי"), היינו, שחכמתו ית' יורדת ומתלבשת בעניני האדם והעולם שהם באופן של ריבוי והתחלקות (עשרת הדברות, שכוללים תרי"ג מצוות, כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים שבאדם, "עולם קטן"[50], ודוגמתו בעולם כפשוטו), כדי לפעול שהמעלה והחשיבות שבפרטי הנבראים שבעולם תנוצל ותהי' ע"פ התורה.

ולכן, ע"י ה"מאמר אחד" שבתורה מגלים ה"מאמר אחד" שבעולם, וע"י ה"עשרה מאמרות" שבתורה מגלים ה"עשרה מאמרות" שבעולם:

ע"י ה"מאמר אחד" שבתורה, שמודגש ב(לימוד התורה ע"י ה)הקדמה ד"ברכו בתורה תחילה"[51], שזהו"ע הביטול ל"נותן התורה", היינו, שניכר בתורה (לא כ"כ ההתחלקות דפרטי ההלכות שמדברים בעניני העולם, אלא נקודת האחדות) שהיא חכמתו של הקב"ה ("אחת דיבר אלקים") – מגלים בעולם ה"מאמר אחד", היינו, שניכר בעולם (לא ההתחלקות דפרטי הנבראים לפי מזגם ותכונתם, אלא) כח העצמות שמהוה את העולם מאין ליש;

וע"י ה"עשרה מאמרות" שבתורה, שמודגשים בריבוי ההתחלקות דהלכות התורה המלובשים בעניני העולם, ועד ל"כל מעשיך יהיו לשם שמים"[52] ו"בכל דרכיך דעהו"[53] – מגלים בעולם ה"עשרה מאמרות", היינו, שניכר בעולם שהתוכן והמעלה והחשיבות שבו היא התוכן והמעלה והחשיבות ד"עשרה מאמרות" של הקב"ה, כנגד עשר ספירות עליונות, שלימות הקדושה, כפי שנמשכת ומתגלה בעולם.

ובסגנון אחר קצת: פעולת ה"מאמר אחד" היא ביטול העולם (שמצד עצמו, לולי הכח המהוה, ה"ה אין ואפס), העלאה מלמטה למעלה (ממציאות לביטול המציאות); ופעולת ה"עשרה מאמרות" היא שמציאות העולם תהי' חדורה בשלימות הקדושה, המשכה מלמעלה למטה[54].

ז. ויש בזה מה שאין בזה:

מעלת ההתגלות ד"עשרה מאמרות" שמתלבשים בעניני העולם באופן של התחלקות מצד מזגם ותכונתם – שחודרת בגדרי העולם, אבל, הגילוי הוא רק דרגת האלקות שיש לה ערך ויחס לעולם, ולא דרגת האלקות שלמעלה מהעולם;

ומעלת ההתגלות ד"מאמר אחד" שלמעלה מההתחלקות דעניני העולם – שמתגלה דרגת האלקות שלמעלה מהעולם, אבל, גילוי זה אינו חודר בגדרי העולם (כיון שלא ניכרת המעלה והחשיבות שבפרטי הנבראים מצד מזגם ותכונתם, ואדרבה, מצד עצמם ה"ה אין ואפס).

והשלימות האמיתית היא בצירוף שניהם יחד – שגם דרגת האלקות שלמעלה מהעולם (מאמר אחד) נמשכת ומתגלה וחודרת בהתחלקות דפרטי הנבראים (עשרה מאמרות)[55]

ועי"ז נשלמת כוונת הבריאה שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים[56]: דירה – שבה מתגלה הדר בה בכל עצמותו[57], היינו, לא רק דרגת האלקות שבערך לעולם, אלא גם דרגת האלקות שלמעלה מהעולם, ועד למהותו ועצמותו ית', אחדות הפשוטה (מאמר אחד); ו(הדירה היא) בתחתונים – שהגילוי דמהותו ועצמותו ית' נמשך וחודר במציאותם של התחתונים כפי שהם בהתחלקות וריבוי מצד מזגם ותכונתם (עשרה מאמרות) [58]

ח. וענין זה (פעולת התורה בעולם ע"י המאמר אחד והעשרה מאמרות) מודגש גם בהכנה למתן-תורה ע"י ספירת העומר מפסח עד עצרת:

מתן-תורה בא לאחרי ההקדמה דיציאת מצרים, ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם"[59], כדי ש"בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"[60].

וכיון שהכוונה דמתן-תורה היא חיבור עליונים ותחתונים, "עליונים ירדו לתחתונים ותחתונים יעלו לעליונים"[61], וחיבור אמיתי הוא (לא באופן שהעליון יורד מעליונותו, שאז אינו עליון לאמיתתו, והתחתון עולה מתחתונותו, שאז אינו תחתון לאמיתתו, אלא) שהעליון כמו שהוא בעליונותו מתחבר עם התחתון כמו שהוא בתחתונותו – ה"ז נעשה ע"י ההכנה דספירת העומר:

התוכן ד"וספרתם לכם ממחרת השבת גו' שבע שבתות גו' תספרו חמישים יום"[62] בעבודת האדם[63] – ש"ממחרת השבת" (מחרת היו"ט[64]) מתחילה העבודה בהמשכת גילוי העצמות ("בכבודו ובעצמו") שלמעלה מה(התחלקות ד)עולם[65] (מאמר אחד), שיאיר ("וספרתם" מלשון ספיר ובהירות, אור וגילוי) בפרטי התחלקות המדות (שבע שבתות, ז' פעמים ז') שבאדם ובעולם (עשרה מאמרות), עד שיתגלה ("תספרו" גם מלשון גילוי) ויחדור בהם הגילוי דיום החמישים, שער הנו"ן שלמעלה ממ"ט השערים ששייכים לעולם, ובשער הנו"ן עצמו – לא רק הדרגא התחתונה שיש לה ערך ושייכות למ"ט השערים (שלכן נכללת עמהם, "חמישים יום"), אלא גם הדרגא העליונה שלמעלה לגמרי ממ"ט השערים[66] (מאמר אחד), שנמשכת ומתגלה ביום החמישים[67].

ויש להוסיף, שבקביעות שנה זו, שהתחלת הספירה היא במוצאי שבת (ממחרת השבת גם כפשוטו) וסיומה ביום השבת, שבועות שמתחילות באחד בשבת ומסיימות בשבת שבשבת, תמימות כימי בראשית (תמימות שבתמימות)[68]– מודגש יותר שהגילוי ד"בכבודו ובעצמו" חודר בגדרי העולם, שבתות תמימות כימי בראשית.

ט. ובהדגשה יתירה בספה"ע שבר"ח סיון ("בחודש השלישי גו' ביום הזה באו מדבר סיני") – "בשבוע הז' ביום ג' בו הוא כאילו נכנסה כל השבוע"[69] (שלימות ההכנה למ"ת ע"י ספה"ע):

יום ג' בשבוע הז' הוא לאחרי שנשלמו מ"ד ימים דספה"ע, שבהם נכללת עיקר העבודה דספה"ע בבירור וזיכוך המדות – כי "מ"ד ימים הם בבחי' יניקה . . עד"מ שהחלב מגדל אברי הולד . . גידול של המדות שבנה"ב והעלאתן . . ע"י המשכת מוחין דיניקה . . במ"ד ימי הספירה עד"מ דם נעכר ונעשה חלב" (וזוהי ההכנה לטעימת טעם דגן, שהו"ע נתינת התורה (שנמשלה ללחם) בחג השבועות)[70]

וכיון שנשלמה עיקר העבודה דבירור וזיכוך פרטי המדות, ע"י גילוי אור שבערך להתחלקות דפרטי המדות (עשרה מאמרות) – נעשים מוכנים ועומדים לקבל הגילוי אור דיום החמישים שלמעלה מהתחלקות דמ"ט יום (מאמר אחד), ע"י הקדמת הביטול שבראש חודש (מיעוט הלבנה עד שנעשית בבחי' נקודה), ואז יכול להיות שלימות הגילוי ("ביום הזה"[71]) דיום החמישים[72].

[ומעין זה גם בל"ג בעומר, הוד שבהוד – שספירה זו היא "סוף ותשלום הספירות בעיקר המדות שנק' גופא, כי מבחי' הוד שבהוד ולמטה מסתיים בחי' גופא, עיקר המדות, ומתחילים בחי' ההשפעה לבר מגופא", ולכן מאיר גילוי אור עליון שלמעלה מההתחלקות דפרטי המדות, ע"י הקדמת הביטול דבחי' ההודאה, שזהו"ע הוד שבהוד, ונעשה הגילוי דפנימיות התורה[73]].

ויש להוסיף בהשייכות דר"ח סיון למתן-תורה גם מצד ספה"ע דר"ח עצמו[74], יום מ"ה לספה"ע, שמספר מ"ה[75] הוא הגימטריא ד"אדם", אותיות א' דם[76] – ע"פ הידוע שהתורה נמשלה ל"דם" שממשיך חיות לכל האברים בשוה[77], ונקראת גם "אדם", "זאת התורה אדם"[78] (דם בתוספת אל"ף) – דיש לומר, ש"דם", שמתפשט ונמשך בכל אברי הגוף, רומז על ה"עשרה מאמרות" שבתורה (ההתחלקות דפרטי הלכות התורה) [79] ו"אדם", א' דם, רומז על המשכת ה"מאמר אחד" שבתורה שלמעלה מהתחלקות דפרטי הלכות התורה, "אחת דיבר אלקים", שענין זה נעשה ע"י הקדמת הביטול בעבודת התפלה[80].

י. ויש לומר, שענין זה מרומז גם בהפרשיות שקורין בתורה ביום השבת שממנו מתברך ר"ח סיון – פרשת בהר-בחוקותי:

"בהר" – גדלות וגבהות[81], ונקרא בחי' צומח שבדומם[82] – מורה על עבודה באופן של התחלקות לפרטים (עשרה מאמרות), שבזה מודגשת תנועת הצמיחה והגידול מדרגא לדרגא, "ילכו מחיל אל חיל"[83].

ו"בחוקותי" – מלשון חקיקה, כמו אותיות שבלוחות שהם באופן של חקיקה מיני' ובי' – מורה על הנקודה העצמית שלמעלה מהתחלקות לפרטים (מאמר אחד), שבאים לזה ע"י הביטול שלמעלה מהבנה והשגה, "חוקה חקקתי גזירה גזרתי"[84], ו"אין לך רשות להרהר אחרי'"[85].

וחיבורם יחד (שקורין בהר-בחוקותי בשבת א', לז' קרואים, וא' מהם (הרביעי) מחבר שניהם ע"י הברכה לפני הקריאה בס"פ בהר ולאחרי הקריאה בר"פ בחוקותי) ע"י דרגא שלמעלה משניהם – מורה שגם בהתחלקות לפרטים (בהר) נמשכת וחודרת הנקודה העצמית שלמעלה מהתחלקות (בחוקותי).

ויש להוסיף, שחיבור ב' הקצוות מרומז גם בכל פרשה בפ"ע: "בהר סיני" – "סיני" בגימטריא "סלם"[86], שמחבר מעלה ומטה בב' אופני ההליכה שאודותם מדובר בפ' בחוקותי: "והתהלכתי"[87] לשון רבים, ב' הליכות, הליכה מלמעלה למטה (תורה, שניתנה מסיני), והליכה מלמטה למעלה (תפלה, "סולם דא צלותא"[88]), כמודגש בעליית משה רבינו להר סיני הן לצורך קבלת התורה, והן לצורך התפלה על בנ"י[89] – שכללות החילוק שבין המשכה למטה (תורה, שלימודה באופן של הבנה והשגה, מציאות האדם[90]) להעלאה למעלה (תפלה, "דע לפני מי אתה עומד", ביטול המציאות90) הוא ע"ד ובדוגמת החילוק שבין עשרה מאמרות למאמר אחד, שע"י עשרה מאמרות נעשית ההמשכה למטה, וע"י מאמר אחד נעשה (הביטול ו)העלאה למעלה (כנ"ל ס"ו).

יא. ועד"ז (ויתירה מזה) בפרשת במדבר – שהתחלתה קורין במנחה דשבת מברכים חודש סיון, וכולה (מתחילתה עד סופה) בשבת שלפני עצרת:

"מדבר" הוא מלשון דיבור, שרומז על הדיבור דתורה, וגם על הדיבור דתפלה[91] – ב' התנועות דהמשכה למטה והעלאה למעלה, שהם ע"ד ובדוגמת עשרה מאמרות ומאמר אחד.

ועוד ועיקר:

"מדבר", מלשון דיבור בתוספת מ"ם, מורה על האדם המדבר[92] (מקור הדיבור), וענינו בתורה – הדגשת מעלת וחשיבות (מציאות) האדם בדיבור התורה, עד כדי כך, ש"כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו"[93], היינו, שהעיקר הוא דיבורו של האדם, והקב"ה קורא ושונה כנגדו (אחריו) – דרגת התורה שבערך להאדם (עשרה מאמרות); ו"מדבר" מלשון "מ^דבר" (מ"ם חרוקה), שהדיבור הוא מאליו, "כלומר, שאין בזו בחי' דיבור בפ"ע (כמו מ^^דבר, מ"ם בשבא), רק בחי' שכבר נדבר, דהיינו שהדיבור הוא בבחי' ביטול בדבר ה' המדבר בו"[94], כמו דיבור התפלה שהתחלתה "אדנ-י שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך"[95] (תפלה אריכתא[96]), ועד"ז בתורה, שהלימוד הוא בתכלית הביטול, בבחינת "תען לשוני אמרתך"[97], כעונה אחר הקורא[98] – דרגת התורה שלמעלה מהאדם (מאמר אחד).

וחיבורם יחד ע"י דרגא שלמעלה משניהם – בחי' מדבר למעליותא[99], "ארץ גו' לא ישב אדם שם"[100], למעלה לגמרי מבחי' אדם[101], שמצד בחי' זו נעשה החיבור דשניהם (שהמאמר אחד יומשך ויחדור בעשרה מאמרות), שגם דרגת התורה שלמעלה מהאדם, בחי' תען לשוני אמרתך, תומשך ותחדור במציאות האדם ע"י לימוד התורה באופן של הבנה והשגה, ועד לחידוש והוספה בתורה, שבזה מודגש יותר הענין ד"כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו", שהאדם מחדש בתורה, והקב"ה חוזר ואומר החידוש שנתחדש ע"י האדם.

ויש לומר, שכיון שסדר העבודה (גם בהכנה למ"ת בהפרשיות שקורין לפני מתן-תורה) הוא מן הקל אל הכבד, לכן, בפ' בהר-בחוקותי שקורין בשבת שלפני ר"ח סיון (לפני ברכת החודש), מודגש בעיקר שישנם ב' קצוות (בפ' בהר – מציאות והתחלקות לפרטים, ובפ' בחוקותי – ביטול ונקודה שלמעלה מהתחלקות לפרטים)[102] ויתירה מזה, שהתחלת וסיום פרשת בהר-בחוקותי היא בהענין ד"הר סיני" (ולא "מדבר סיני"[103]), הר דייקא, שמדגיש הענין דמציאות והתחלקות פרטית; ובפ' במדבר שקורין בשבת שלפני מתן-תורה[104] מודגש בעיקר חיבור ב' הקצוות ע"י בחי' שלמעלה משניהם, "מדבר" ש"לא ישב אדם שם", כנ"ל.

יב. עפ"ז יש לבאר גם הטעם לנתינת התורה במדבר (מקום הפקר) דוקא – כמודגש בר"ח סיון ש"באו מדבר סיני", ובהקריאה דשבת שלפני עצרת בפרשת במדבר:

נתבאר לעיל (ס"ב) ש"מדבר" הוא "מקום הפקר", היינו, מקום שאין עליו בעלות, דלא כ"רשות הרבים", רשות שהיא בבעלות הרבים.

ובביאור ענינם בתורה – יש לומר:

"רשות הרבים" – רומז על דרגת התורה שיש לה ערך ושייכות להרבים, ששים ריבוא מישראל (כרשות הרבים שעוברים בו ששים ריבוא[105]) כנגד ששים ריבוא אותיות התורה[106], ולכן היא מלכתחילה ברשותם ובבעלותם של הרבים, באופן של ירושה ("מורשה קהלת יעקב") – דרגת התורה ששייכת לעולם, עשרה מאמרות;

ו"מדבר", "מקום הפקר" – רומז על דרגת התורה שלמעלה לגמרי משייכות לעולם, "אורייתא וקוב"ה כולא חד", מאמר אחד, שמצד עצמה אינה שייכת לבעלותם של הרבים, אלא שהקב"ה מפקירה (כביכול), ועי"ז נותן רשות (וזכות קנין) ש"כל הרוצה לקבל יבוא ויקבל"[107].

ולכן ניתנה התורה במדבר, במקום הפקר – כדי לרמז שהשלימות האמיתית דקבלת התורה, היא, כשמקבלים גם דרגת התורה שלמעלה לגמרי משייכות לעולם, שכדי שיוכלו לקבלה צריך הקב"ה לתת אותה במקום הפקר דוקא. ויש לומר, שתכלית השלימות דנתינת התורה במקום הפקר תהי' לעתיד לבוא[108], ש"תורה[109] חדשה מאתי תצא": "מאתי" – תורתו של הקב"ה ממש שלמעלה לגמרי משייכות לעולם, ולכן נתינתה לעולם היא עי"ז ש"(מאתי) תצא", שיוצאת (כביכול) מרשותו של הקב"ה, שמפקירה כדי ש"כל הרוצה לקבל יבוא ויקבל".

ועפ"ז יש לבאר גם המשך הכתוב "בחודש השלישי גו' ביום הזה באו מדבר סיני (ולכן) ויחן שם ישראל", "ויחן" לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד"[110], "הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חני' אחת הרי השעה שאתן להם את תורתי" – כי, כדי לקבל דרגת התורה שלמעלה משייכות לעולם ולאדם שניתנת במקום הפקר, צריך האדם לצאת ממציאותו, עי"ז ש"עושה עצמו כמדבר הפקר"[111], תכלית הביטול, וביטול זה מתבטא (לכל לראש) בשלילת המחלוקת ואהבת השלום (כי סיבת המחלוקת היא ישות עצמו), ועי"ז נעשה ראוי ומוכשר לקבל דרגת התורה שלמעלה משייכות לעולם שניתנת במקום הפקר[112].

ואע"פ שההכנה לנתינת התורה במדבר היא ע"י הביטול, שלילת המציאות, ה"ז באופן ש"כל הרוצה לקבל יבוא ויקבל", "יקבל" דייקא, קבלת האדם (דלא כהלשון הרגיל מתן תורה, "ניתנה במדבר") – שבזה מודגש שגם דרגת התורה שלמעלה ממציאותו חודרת ונעשית מציאותו[113], ע"י הלימוד בהבנה והשגה, ועד להחידוש בתורה, תוקף המציאות דקדושה[114].

יג. ויש לומר, שב' הקצוות דתכלית הביטול ותוקף המציאות מודגשים גם בקריאת פרשת במדבר בשבת שלפני עצרת (והתחלתה במנחת שבת זה):

שם הפרשה, "במדבר" (ע"ש התחלתה "וידבר גו' במדבר סיני") – מורה על תכלית הביטול, כמדבר זה שהכל דשין בו"; ותוכן הפרשה ע"ד מנין בנ"י (שעל שם זה נקרא כל הספר "חומש הפקודים"[115]) – מורה על תוקף המציאות ("דבר שבמנין לא בטל"[116]) וגודל החשיבות ("מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה"[117]) דכלל ישראל ודכאו"א מישראל.

ויש להוסיף, שב' קצוות הנ"ל מודגשים גם בב' הטעמים דקריאת פרשת במדבר בשבת שלפני עצרת – לרמז על נתינת התורה במדבר, ולהפסיק בין הקללות שבפרשת בחוקותי לעצרת:

בהרמז על נתינת התורה במדבר, מקום הפקר, מודגש ענין הביטול (מאמר אחד), ש"עושה עצמו כמדבר הפקר", כנ"ל.

ובהפסק בין הקללות שבפרשת בחוקותי לעצרת, מודגש ענין המציאות (עשרה מאמרות) – כי, הצורך בהפסק זה (בפשטות) הוא מפני שהתורה היא מקור כל הברכות, כמודגש בהתחלת התורה באות ב', ר"ת ברכה[118], החל מהברכה הכי עיקרית שמודגשת בציור דאות ב', ש"סתום מכל צדדיו ופתוח מצד אחד"[119], שרומז על העולם שנברא ע"י הקב"ה באופן שמוקף מג' רוחות מלבד רוח צפונית[120], כדי שהאדם (ע"י עבודתו) ישלים[121] ויסבב גם רוח צפונית – שבזה מודגשת מעלת האדם (תוקף המציאות), שעל ידו דוקא נעשה העולם מוקף מכל ד' רוחות (ללא נתינת מקום לפירצה), כציור מ"ם סתומה ד"לםרבה המשרה"[122] (מ"ם סתומה באמצע התיבה), שרומזת[123] על גאולה[124], שנעשית ע"י עבודת האדם בהמשכת וגילוי האל"ף (אלופו של עולם) באמצע ה"גולה" – "גאולה"[125].

יד. ויש לקשר האמור לעיל עם הוראה לפועל בענין שהזמן גרמא:

א "להקהיל קהילות בכל שבת להכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמוד בהם תורה לרבים"[126] (כולל גם באופן ד"העמידו[127] תלמידים הרבה"[128]), אשר, אם הדברים אמורים בכל שבת, בשבת שממנו מתברך "זמן מתן תורתנו" על אחת כמה וכמה.

ב לעורר ולזרז בכל מקום ומקום שבקריאת עשרת הדברות ב"זמן מתן תורתנו" יהיו בבתי-כנסיות כל ילדי ישראל (גם הקטנים ביותר, ועד לתינוקות שבעריסה[129]) שהם ה"ערבים" לקבלת התורה, "בנינו עורבים אותנו"[130].

וכל זה – בהדגשת ב' הקצוות דביטול ומציאות (מאמר אחד ועשרה מאמרות) האמורים לעיל:

מחד גיסא – ענין הביטול שמודגש בהתאחדות עם כו"כ מישראל, "להקהיל קהילות", ובפרט ע"י האחדות דכל בנ"י, האנשים והנשים והטף, בשעת קריאת עשה"ד, היינו, שההתאחדות היא לא רק עם האנשים שבערכו ובמדרגתו בלימוד התורה ("להקהיל קהלות . . ללמוד בהם תורה לרבים"), אלא גם עם קטנים וקטני קטנים, שכולם יחדיו באים לביהכ"נ[131] – תכלית הביטול.

ולאידך גיסא – ביחד עם הביטול שבהתאחדות עם כו"כ מישראל, מודגש גם תוקף המציאות דכאו"א מישראל בפ"ע (כבענין הפקודים), שכאו"א מהם מקבל את התורה, ולומדה ומשיגה בהבנה והשגה שלו (ועד שמחדש בתורה[132]), כל חד וחד לפום שיעורא דילי'.

טו. ויה"ר – והוא העיקר – שההחלטה להוסיף באחדותם של ישראל כהכנה לקבלת התורה ("שנאו את המחלוקת ואהבו את השלום") תמהר ותזרז ותפעל תיכף ומיד ביטול הגלות (שסיבתו היפך אהבת ישראל[133], ובהבטל הסיבה בטל בדרך ממילא המסובב), ותיכף ומיד ה"ה הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז יהי' שלימות הענין דמתן-תורה, "תורה חדשה מאתי תצא".

ובפשטות – שעוד לפני "זמן מתן תורתנו", ולפני ר"ח סיון, בעמדנו בשבת מברכים חודש סיון, שבת פרשת בהר-בחוקותי, זוכים לקיום היעוד והסיפור שבהתחלת פרשת בהר: "כי תבואו אל הארץ וגו'", ובהתחלת פרשת בחוקותי: "ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו"[134], "עתידה[135] ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת"[136], ו"אילני סרק עתידים לעשות פירות"[137].

ובהמשך לזה באים לספר הפקודים – המנין דכל בנ"י וכאו"א מישראל, ע"ד מ"ש[138] "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל", וכולם יחד נעשים מציאות אחת ד"קהל גדול"[139], ועד למנין העשירי, ביחד עם השירה העשירית והפרה העשירית ("העשירי יהי' קודש"[140]), ע"י "המלך המשיח מהרה יגלה אכי"ר"[141] – שתיכף ומיד ממש רואים שמשיח נמצא כבר בינינו, וכאו"א מראה באצבעו ואומר "הנה זה (המלך המשיח וכבר) בא"[142].

ובהמשך לזה באים ל"זמן מתן תורתנו" בתכלית השלימות – בארצנו הקדושה, בירושלים עיר הקודש, בהר הקודש, בבית המקדש ובקדש הקדשים (שבו נמצא הארון עם הלוחות[143], שהם בבחי' "בחוקותי", אותיות החקיקה) – "תורה חדשה מאתי תצא", תורתו של משיח שילמד את כל העם[144], ועד להלימוד מהקב"ה בכבודו ובעצמו ("מאתי" ממש), כמ"ש[145] "לא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי", ו"לא[146] יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"[147], תיכף ומיד ממש.