לקוטי שיחות חלק לב הוספות/אחרי

לקוטי שיחות
חלק לב
ויקרא א • ויקרא ב • ויקרא ג • ניסן • צו • ערב פסח • חג הפסח • שמיני א • שמיני ב • שמיני ג • אייר • תזריע א • תזריע ב • מצורע • אחרי א • אחרי ב • קדושים א • קדושים ב • אמור א • אמור ב • אמור ג • ל"ג בעומר • בהר א • בהר ב • בחוקותי א • בחוקותי ב • הוספות: ויקרא • ניסן • י"א ניסן • חג הפסח • ספירת העומר • שמיני • תזריע • מצורע • אחרי • קדושים • אמור • ל"ג בעומר • בהר • בחוקותי • פרקי אבות • שיחת ש"פ בחוקותי, כ"ב אייר, תשמ"ו • משיחות אחש"פ (והתוועדות שלאח"ז) תשד"מ

אחרי

. . . בכללות הענין דאימוץ ילדים, פלא שלא מצאתי עד עתה מי שישים לב להבא להלן. ואף שכבר נדפסו כמה שו"ת ומפורטות בכמה דינים המשתלשלים מענין האמוץ, אין מעורר על עצם הענין וכו'.

והחששות שנתעוררו אצלי, שהרי האמוץ בימינו אלה הוא לא כבדורות שלפנינו, בקיום המצוה דלגדל יתום בתוך ביתו וכו', אשר כל הסביבה כולל גם המגודל ידעו שאין זה ההורים שלו. ועתה הוא להיפך – עושים ככל האפשרי להעלים פרט זה, ולא עוד אלא שע"פ לחץ רופאים, האומרים שהם מומחים לעניני נפש, מחליטים שאסור לגלות זה להילד (כי עלול לפגוע במנוחת נפשו וכו'), – שמזה תוצאה, שתהי' הנהגתם עם המאומץ כאילו הי' זה ילידם ממש, שבמילא ישנם כל הענינים דיחוד, חבוק ונישוק וכו' וכו' בכל יום. ובודאי אי אפשר להזהר מזה באם אפילו המאמצים יראי שמים באמת.

ואפילו באם מגלים להמאומץ כשיגדל שאין זה הוריו, צע"ג האפשר לשנות אז הנהגה שהיתה מכמה שנים מקודם. והרי בהאמור – איסור דרבנן ודאי ישנו, ולדעת הרמב"ם גם איסור דאורייתא. והרי גם בנוגע לאיסור דרבנן – שאני כשהוא דבר ההולך ונשנה ונשלש וכו' (נוסף על המובא ומבואר בספרי נגלה בזה – יעוין ג"כ אגרת התשובה לרבנו הזקן פרק ז'). ולכאורה ע"פ האמור צע"ג בכל ענין האמוץ. וטעם דהיתירא בכגון זה דמוטב שיהיו שוגגין וכו' – לכאורה ברור, אשר כו"כ ימנעו מאמוץ באם ידעו את הנ"ל. ועיין ג"כ שו"ע או"ח סי' תר"ח ובשו"ע רבנו הזקן שם כמה גדרים במוטב שיהיו וכו' – שע"פ זה אין ההיתר דמוטב וכו' ברור בנדון דידן. ובודאי לדכוותי' דכת"ר – האריכות אך למותר.

(ממכתב כ"א שבט, תשכ"ד)

. . . הפס"ד מהצ"צ נמצא בס' שערי דעה בסי' סא. נזכר שם הצ"צ גם בסי' סב (חאו"ח), צא.

לומר דהמקור לדברי הרמב"ם (הל' אי"ב רפט"ו) דבן הנדה פגום הוא ממס' כלה, וכ"מ בבי' הגר"א לשו"ע אה"ע ס"ד סי"ג – צע"ג לדידי – דאדרבה משם ראי' לסתור, כיון שקויים דוקא כדברי רע"ק שהוא ממזר ובן הנדה, ואמרו שגדול הי' רע"ק כי הכחיש דברי החולקים ע"ז. . .

(ממכתב כ"ט אדר, תשכ"א)

... מאשר הנני קבלת מכתבו (נוסף על רשימת החד"ת של כת"ר – שקדמו) – והרי ידוע שאין עניני לפס"ד וכו' ובפרט בענין שכבר דשו בו רבים. ואתו רב הסליחה.

נ. ב.

ע"פ מרז"ל בפטפטייא דאורייתא: כדעת הרמב"ם (סהמ"צ מל"ת שמז) דואל אשת עמיתך גו' אזהרה לאיש בלבד, כ"כ גם בסמ"ג ל"ת צז (וכנראה בס' יראים בסרי"ד ג"כ צ"ל: הזהיר צורנו על הנואף – ולא "הניאוף" – כבדפוסים). ובחינוך מצוה לה "וכפל זה הלאו" ובמנ"ח שם "מתרין בו מלאו זה דכאן או מלאו דואל". – עפ"ז חסר הביאור שהיינו דוקא בנוגע לאיש.

מדברי הרמב"ן (אחרי יח, כ): ואפשר שאמר כו' טעם האיסור צע"ג אם יש ללמוד מזה בנוגע להלכה, שהרי: א) מסיים שאין טעם זה נוגע להלכה (לעונש). ב) חוזר בו וכותב: והנכון בעיני כי בעבור כו' (ולא כתב: ועוד יש לומר או כיו"ב). ג) חותם שם: ורבותינו דרשו – שכוונתו לרבותינו בהלכה שבתורה.

(ממכתב שנת תשכ"ה)