לקוטי שיחות חלק ל הוספות/לך לך

לקוטי שיחות
חלק ל
בראשית א • בראשית ב • נח א • נח ב • נח ג • לך לך א • לך לך ב • לך לך ג • וירא א • וירא ב • וירא ג • חיי שרה א • חיי שרה ב • חיי שרה ג • תולדות א • תולדות ב • תולדות א • ויצא א • ויצא ב • ויצא ג • וישלח א • וישלח ב • וישלח ג • י"ט כסלו • וישב א • וישב ב • מקץ א • מקץ ב • חנוכה א • חנוכה ב • ויגש א • ויגש ב • ויגש ג • ויחי א • ויחי ב • ויחי ג • הוספות: בראשית • נח • לך לך • וירא • ויצא • וישלח • י"ט כסלו • וישב • י"ט כסלו־חנוכה • חנוכה • מקץ • ויגש • חורף • ויחי

לך לך

. . . מחוט ועד שרוך נעל. – גם שרוך נעל הוא רכוש ולא נפש. – ובפשטות י"ל: מחוט – שהוא מתכשיטי ולבושי – הראש (שבת רפ"ו) ועד שרוך נעל – ששייך לרגל . . .

(ממכתב כ"ה תמוז, תשט"ו)

במש"כ בענין המילה א) מובן שצריך להשתדל ככל יכולתם שיעשו פריעה בנפרד ב) וה"ה בהנוגע למציצה – שמבהיל אי עשיתה ע"ע. ולכה"פ ע"י זכוכית. ומהנכון שהוא והרש"מ שי' יעיינו בקונ' המציצה שבשדי חמד – והרי החח"מ מקובל אצל כל הספרדים ביחוד – ואח"כ יבואו בשקו"ט עד"ז עם הרבנים דקאזא וכו' . . .

(ממכתב ניסן, תשי"ז)

*

. . . נעם לי לקרות שמתקדם ענין המציצה. ויהי רצון שיצליחו בזה בהקדם הכי אפשרי. ובאם יהי' הכרח בזה – יש להוסיף בהנוגע לשפופרת זכוכית שכותב אודותה, אשר ישנם כאלו המשימים מוך בהשפופרת ומוצצים דרך המוך, וטעם שימת המוך אשר עושה פעולה סטערליזאציע ומעכב הבאקטעריעס העוברים דרכו. ליתר ביאור – כוונתי, שכשמשימים בהשפופרת איזה כמות מוך באופן שלא יפריע לכח המציצה הבל הפה של המוצץ וכן הדם הנמצץ יעבור דרך המוך שהוא סטערעליזירט . . .

(ממכתב כ"ג מנ"א, תשי"ז)

. . . איידער איך ענדיג – א באמערקונג צו אייער ווערק:

זייטע 51: אויסגייענדיג פון דער מיינונג אז מציצה איז נאר א געזונטס מאסנאמע און האט גאר קיין שייכות ניט צו דער רעליגיעזער זייט פון מילה, שלאגט איר פאר, אין א בוך געדרוקט אויך פאר ניט­אידען, אז די מלוכות זאלען זיך אריינמישען און זאלען עס פארבאטען!

דריי איינווענדונגען:

(א) זייטע 54 – וואו עס רעדט זיך וועגן "מילה" בא מוסולמענער וואס איז מער מסוכן לויט אייער באשרייבונג אליין, פונדעסטוועגען היט איר זיך אויס און מיט רעכט, און שרייבט אז "מען דארף האפען, אז מיט דער צייט וועלען די פאר­אינטערעסירטע פעלקער פארשטיין צו באנוצען מאדערנע מיטלען".

איז צי דערפאר וואס אידען זיינען אין גלות בא גויים, און פאר אראבער האט פראנקרייך מורא דארף זיין אזא אונטערשייד?

(ב) פון מלוכות אריינמישן זיך מיט פארבאטן און געוואלט אין אידישען לעבען איז קיין מאל קיין גוטס ניט ארויס פאר אידען ניט פאר זייער נשמה ניט פאר זייער גוף, ווי עס ווייזען מערערע ביישפילען פון דער אידישער היסטאריע, וואס איר ווייס זיכער פון זיי.

(ג) ארום 200 רבנים צווישען זיי אויך דאקטוירים, נאכדעם ווי זיי האבען באטראכט די פארשידענע טעמים וואס איר בריינגט אין אייער ווערק, זיינען ארויס מיט דער גאנצער שטארקייט פאר דער אונבאדינגטער נויטווענדיקייט פון מציצה. – זע דעם מאטעריאל אין שדי חמד חלק 12, קונטרס המילה והמציצה (ווארשא 1902) . . .

(ממכתב ו' אלול, תש"ט)

. . . ת"ח על הערתו בשו"ת צ"צ חיו"ד סר"א דמילת משוך הוא רק מדרבנן – שהוא גם כשהעור דבוק שהוא שלא כמש"כ בהמאירי ליבמות ע. ולהעיר עוד בהנ"ל שבמשנה ראשונה גם הצ"צ מספקא לי' בזה כנראה משו"ת שלו (שער המילואים סל"ז ובשער המילואים לשו"ת שארית יודא סי"ג – הוצאת קה"ת). וראה ג"כ שו"ת שאר"י שם ובחי' הצ"צ לשבת פי"ט מ"ב ובאות חיים ושלום לבעהמח"ס מנח"א סו"ס רס"ד.

(ממכתב י"ט תמוז, תשי"ח)

. . . ר"מ אומר אדם מישראל מוקף במצות במרחץ ערום מן המצות עד שנסתכל במילה. ומקשה דלמ"ד מותר להרהר ד"ת בביהכ"ס יכול להרהר בד"ת, ושקו"ט בזה. – ול"ק מעיקרא, כי כוונת ר"מ היא לבאר מעלת כאו"א מישראל שמוקפין במצות, גם בשעה שאינו מתכון ומתעסק בזה כלל. וראה במנחות מג, ב: סיבבן הקב"ה. ואין מקום לקושיא הנ"ל. – ולשיטת הקונטרס עדיפא הו"ל להקשות, דהרי בודאי הי' מתקיים גם במרחץ מצות דחובת הלבבות, וכמו אמונת ה' ליחדו לאהבו וליראו כו'. ועוד יתרה, שבאמירתו עצמה אוי לי שאני ערום מן המצות במרחץ, מקיים מצות יראת ה' (ואמונתו). ופשוט.

(ממכתב כ"ט תמוז, תשט"ו)

מצות מילה דאאע"ה היא גם בגשמיות. ולא עוד אלא שזהו כוונה עיקרית בה וכמוש"כ בד"ה הנה אברם (תו"א ר"פ לך לך) סס"ה, ובלקו"ת לג"פ בביאור ע"ז (פו, ע"ג).

(ממכתב ערב חג השבועות, תשי"ז)

במענה על מכתבו בו כותב אשר מוהל הוא, ושואל למנהגי חב"ד מיוחדים הקשורים בהכניסה לברית ובימים שלפניו ושלאחריו.

והנה לא שמעתי בזה הוראת דברים מיוחדים ובכלל נוהגים ע"פ הכתוב בסידור רבנו הזקן ועיין בשער הכולל שם, ונוהג הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, שכשהוזמן לברית שכמובן הי' הסנדק, הרי בהתחלת הסעודה הי' נותן סכום לישיבה, והי' אומר שזהו א אויפגאב (התחלת תשלומין) שכר לימוד בעד רך הנמול לכשיגדל, וכיון דחובת אדם לומר בלשון רבו, הרי באותו הפעם שהייתי נוכח הי' זה בווארשא ונתן עשרים זלאטעס (זהובים) ואמר "דאס איז פאר תומכי תמימים אַ אדערויף אויף שכר לימוד".

מ"ש שזכה לטעום מעט מעץ החיים תורת החסידות, הרי בזה יעמיק בדבורו שכותב שזהו עץ החיים, ולכן בטח יעשה ככל יכולתו לקבוע שיעורים בלימודי דברי אלקים חיים אלו, וע"פ פסק רז"ל לא המדרש עיקר אלא המעשה הליכה בדרכי' והנהגותי', ובפרט שאומנתו להכניס בני ישראל בברית שענין הברית הוא למעלה מן השכל והבנה, עיין לקו"ת ריש פרשה נצבים ונעשה זה בגוף אדם קודם שהגיע לכלל הבנה וכמ"ש ביום השמיני ימול ואז הוא התחלת כניסת נפש הקדושה (שו"ע רבנו הזקן מהדו"ב סוף סי' ד'), הרי גם הנהגתו צריכה להיות על דרך זה, היינו לימוד פנימיות התורה רזי תורה שמצד עצמם הם למעלה מהשגה והבנה, ולכן תחלת הלימוד הוא בדרך קבלת עול למטה מהשגה והבנה, ועי"ז נתגלה גם הסתים של נפש הקדושה באדם, כי סתים דאורייתא כשבא בגלוי הרי מגלה זה גם כן הסתים שבישראל.

(ממכתב כ"ב שבט, תשט"ו)

. . . ובמ"ש אודות חנוך הכשר לאלו שעדיין לא נמולו אף שהם כבר בגיל מוקדם, והמילה שלהם, מה להקדים, מובן שצריך לעשות ככל האפשרי בשני הענינים, ואין לעכב האחד מפני השני . . .

(ממכתב כ"ג מנ"א, תשי"ז)