לקוטי שיחות חלק ל/נח ב
| לקוטי שיחות |
|---|
| חלק ל |
| בראשית א • בראשית ב • נח א • נח ב • נח ג • לך לך א • לך לך ב • לך לך ג • וירא א • וירא ב • וירא ג • חיי שרה א • חיי שרה ב • חיי שרה ג • תולדות א • תולדות ב • תולדות א • ויצא א • ויצא ב • ויצא ג • וישלח א • וישלח ב • וישלח ג • י"ט כסלו • וישב א • וישב ב • מקץ א • מקץ ב • חנוכה א • חנוכה ב • ויגש א • ויגש ב • ויגש ג • ויחי א • ויחי ב • ויחי ג • הוספות: בראשית • נח • לך לך • וירא • ויצא • וישלח • י"ט כסלו • וישב • י"ט כסלו־חנוכה • חנוכה • מקץ • ויגש • חורף • ויחי |
א. כתב הרמב"ם[1]: "אף על פי שקיים אדם מצות פרי' ורבי'[2] הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל[3] כאילו בנה עולם".
והקשו ע"ז[4], דהרי בגמ'[5] מפורש שמקורו וטעמו של דין זה הוא מהכתוב[6] "בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך וגו'", וז"ל הגמרא: "ר' יהושע אומר נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים". וכן העתיק ופסק הרי"ף[7], והביא כתוב זה. ואמאי השמיט הרמב"ם טעם הגמ' וכתב טעם חדש מדילי' ("שכל המוסיף כו'")[8]?
הערות שוליים
- ↑ הל' אישות פט"ו הט"ז.
- ↑ ראה לקמן סעיף ו ובהערות שם, שעיקר ציווי פו"ר נאמר בפרשתנו.
- ↑ י"ג "מישראל" (וע"ד ל' הרמב"ם שבהערה 22. ועוד) — ראה ילקוט שינויי נוסחאות ברמב"ם הוצאת פרענקל.
- ↑ ראה הגהות הרמ"ך לרמב"ם שם. מעשה רוקח שם.
- ↑ יבמות סב, ב.
- ↑ קהלת* יא, ו.
*)שקיהל חכמות רבות. . וי"א שהי' אומר כל דבריו בהקהל (רש"י ריש קהלת — ולכאורה זהו יותר מ"בקהל". וראה ר"פ ויקהל. ומנ"ל לרש"י זה?).
[מקורו דרש"י הוא בקה"ר בתחלתה "שהיו דבריו נאמרין בהקהל". וראה יל"ש ריש קהלת. ובאבודרהם (בשם אבן הירחי) "כי שלמה בחג אמרו בהקהל כמ"ש במועד שנת השמיטה בחג הסוכות גו' וכתיב ויקהלו אל המלך שלמה בירח האתנים בחג וגו' ואז אמרו בהקהל להוכיח את ישראל".
אבל צ"ע מנ"ל בפשש"מ שהיו דבריו סתם ב"הקהל" לאו דוקא בחה"ס דשנת הקהל. וראה מדרש לקח טוב ר"פ דברים: לפי שהי' קהלת מקהיל קהילות בישראל כו']. - ↑ יבמות שם.
- ↑ ומובן שאין לבאר שהוא ע"ד שמצינו בכללי הרמב"ם (ראה יד מלאכי כללי הרמב"ם אות ד) שדרכו לכתוב דבר היותר מתקבל, ובפרט בעניננו שגם בגמ' נלמד מכתוב שהודגש בו טעם, ולכן כ' הרמב"ם מדילי' טעם פשוט יותר — כי טעם הרמב"ם "שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם" לכאורה אינו טעם (מספיק) כלל בהלכה לחייבו במצוה (מד"ס), משא"כ בגמ' שלמדין מכתוב שנאמר בסגנון של הוראה וציווי.