קונטרס ומעין מבית ה'/מאמר ז

קונטרס ומעין מבית ה'
מכתב כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ) נ"ע • מבוא • מפתח
גוף הקונטרס
מאמר א • מאמר ב • מאמר ג • מאמר ד • מאמר ה • מאמר ו • מאמר ז • מאמר ח • מאמר ט • מאמר י • מאמר יא • מאמר יב • מאמר יג • מאמר יד • מאמר טו • מאמר טז • מאמר יז • מאמר יח • מאמר יט • מאמר כ • מאמר כא • מאמר כב • מאמר כג • מאמר כד • מאמר כה • מאמר כו • מאמר כז • מאמר כח

מאמר ז.

פרק א. והנה העכו"ם הנה כל קבלת שפעם הוא מאחוריים אבל ישראל מקבלים שפעם מהפנימית, אמנם מי שחטא ופשע וגרם סילוק הרצון ממנו ואז מקבל שפעו כדוגמת הבע"ח ונוטל חלק בראש ממה שהמשיך לסט"א, אבל השפעה זו נפסקת. ויובן זה ע"פ משנת"ל (מאמר ב פרק ב) בענין פנים ואחור שבבחי' רצה"ע, דבחי' פנים הוא מה שהוא פנימית רצונו וחפצו האמיתי שחפץ בזה והיינו בכל סטרא דקדושה, אבל לסט"א נמשך מבחי' אחוריים, היינו שאינו חפץ בהם ואדרבא הן תועבת ה' אשר שנא ומשפיע להם שלא ברצונו, כ"א כמאן דשדי בתר כתפוי, וביאור הענין יובן עד"מ כאשר המלך עושה סעודה ומשתה לכל שריו ועבדיו ומוציא ממון רב מאוצרותיו על המשתה הזה, ובודאי אין כוונתו ורצונו הפנימי בפיזור הזה הגדול רק בשביל השרים הגדולים ועבדים החשובים שיאכלו וישתו וישכרו ויתענגו מכל מאכל שלחן המלך מכמה מיני מעדני המלך כו'. והנה ימצאו למשתה המלך גם פחותי ערך, כמו עבדים ושפחות הקטנים והשפלים שאחרי הרחיים, שיאכלו מן השיריים שישתיירו מסעודת חשובי השרים או כמו העצמות שמשליכים למטה שאוכלים הכלבים וכה"ג, הרי א"א לומר שהי' כוונת הפיזור הגדול הזה בשביל שיריים הללו שיאכלו פחותי העבדים והשפחות שאחר הרחיים והכלבים וכה"ג, הלא ודאי לא כוון המלך להוציא בשבילם אפילו פרוטה אחת, רק כאשר פיזר ממון רב ברצון וחפץ פנימי בשביל סעודת השרים החשובים, אזי נשפע ג"כ בחי' חיצוניות שהן השיריים גם לעבדים הקטנים, וה"ז נקרא השפעה שבאה בבחי' חיצוניות בדרך אגב בלבד כמאן דשדי בתר כתפוי.

קיצור. סט"א ועכו"ם מקבלים שפעם מאחוריים, ובקדושה לישראל נמשך שפע הפנימית, אחוריים כמאן דשדי בתר כתפוי, פנימי' ברצונו וחפצו. והמשל בזה מהמלך שעושה משתה לשריו ועבדיו הגדולים שהם עיקר רצונו וחפצו ונהנים גם העבדים הקטנים ודרך אגב מהשיריים נהנים גם הכלבים.

פרק ב. והנמשל מכל זה יובן למשכיל למעלה, בהיות שבחי' פנימי' שברצון העליון הוא המאיר לישראל דוקא כמ"ש (במדבר ו. כה) יאר ה' פניו אליך, אליך דוקא, והיינו ע"י המשכת בחינת רצה"ע המאיר בתומ"צ דוקא, דהנה כל עיקר חכמת התורה נמשכה מבחינת פנימית רצה"ע, שהרי כל ענין התורה הוא החכמה איך שיהי' בחי' המשכת עצמות אוא"ס ב"ה, בחי' אור הסובב (שהוא בחי' רצון העליון) מן ההעלם לגילוי בעולמות, דהיינו באיזה אופן תתעורר המשכת אוא"ס ב"ה, והיינו מה שגזרה חכמתו ית' בחכמה שבתורה בענין רמ"ח מ"ע שבהם דוקא יהי' גלוי בחי' אוא"ס למטה, כידוע שרמ"ח מ"ע הן רמ"ח המשכות מאוא"ס בחינת רצה"ע להאיר אורות בכלים מכלים שונים, כמו ע"י תפילין יהי' נמשך בחי' רצה"ע בד' מוחין חו"ב ודעת שנחלק לחו"ג ע"י הד' פרשיות, והמשכה זו היא באצי' ובעולמות בי"ע עד שנמשך ומאיר גם בהאדם למטה העושה את המצוה ומניח תפילין, ובמצות ציצית יהי' גילוי אוא"ס בל"ב נתיבות חכמה, ובמצות צדקה יאיר אוא"ס ב"ה במדת החסד, וכה"ג בשאר המצות כמו ע"י סוכה במקיפים דאימא ובאתרוג בבחי' מל' וכיוצא, וכ"ז הוא רק ע"פ החכמה שבתורה שגזרה לעשות הסוכה והתפילין והאתרוג באותו אופן שעי"ז יהי' דוקא המשכת גילוי אוא"ס ולא על אופן אחר זולתו, וכמו"כ גזרה חכמה שבתורה אופנים פרטים בשס"ה ל"ת, שהן כמה וכמה דברים פרטים שמונעים ומסתירים להיות גילוי אוא"ס ב"ה, וצריך להעביר את המונע מכל צד, והן האופנים פרטים שבמצות ל"ת כמו לא תלבש שעטנז (דברים כב. יא) ולא תאכל חלב וכדומה בכל השס"ה ל"ת, שע"י הכפי' בהעדר עשיית הדבר ובזהירות בזה, הרי הוא מסיר את הקליפות וסט"א המונעים ומסתירים את הגילוים דאוא"ס ב"ה.

קיצור. פנימית הרצון נמשך לישראל והוא ע"י תומ"צ, דכל ענין התורה הוא המשכת אור הסובב בעולמות, רמ"ח מ"ע הם המשכות בכלים, תפילין וציצית, צדקה סוכה אתרוג, ומצות ל"ת להסיר הקליפות וסט"א המונעים גילוי אוא"ס.

פרק ג. והנה עוד זאת במצות ל"ת שהן שומרות שלא יומשך אור האלקי למקום שנאוי שנקרא תועבת ה', כי לא יגורך רע כתיב (תהלים ה. ה) ובאדם הוא ג"כ ע"י הבדלו מדברים האסורים וקשורים בידי החיצונים שאין להם עלי' למעלה, כי לא ישכון בהם אור האלקי, וכמ"ש (ישעי' מב. ח) וכבודי לאחר לא אתן, הנה הוא נשמר מן הרע ונעשה כלי אל הקדושה, א"כ הרי מובן שעיקר ענין חכמת התורה היא החכמה איך שיהיה גילוי אוא"ס למטה על ידי הרמ"ח מ"ע, ולהסיר כל מונע ע"י שס"ה ל"ת, שזהו ענין בחי' פנימי' רצון העליון בכלל שיהי' גילוי אוא"ס למטה ע"י קיום המצות ברמ"ח מ"ע, ובהסרת המונעים ע"י שס"ה ל"ת, שבזה נשלם הכוונה והרצון דנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, ובדרך פרט הנה יש בכל מצוה ומצוה הארה פרטית מרצון הכללי הזה. ועז"א (במדבר ו. כה) יאר ה' פניו אליך, לישראל דוקא שמקיימים המצות שזהו בחי' פנימי' רצה"ע, להיות גילוי אוא"ס למטה. אך כאשר נמשך בחי' פנימי' הרצון לישראל ע"י תומ"צ כנ"ל, נמשך ג"כ בחי' אחוריים וחיצוני' הרצה"ע שנק' בחי' עורף ולא פנים לעכו"ם, ששרשם מע' שרים העליוני' שמקבלים השפע בבחי' חיצוניות ואחוריים שע"כ נקראים אלקים אחרים כמשנת"ל (מאמר ב פרק ב), וענין קבלתם הוא רק בדרך אגב לבד, דהיינו עד"מ הנ"ל (פ"א) במשתה השרים, שלאחר שכבר נמשך השפע למי שראוי שבו פנימי' הרצון, אז יקבלו גם אותם שאינן ראוים מבחי' השיריים בדרך אגב, גם שלא היתה הכוונה אליהם כלל, כך מקבלים גם החיצונים יניקה וחיות מאור האלקי בבחי' השיריים והחיצוניות שברצה"ע, לאחר שכבר נמשך האור והשפע הפנימית מפנימית רצה"ע לסטרא דקדושה בהמשכת אורות בכלים ע"י המצות שהו"ע יאר ה' פניו אליך כנ"ל ונמצא שההשפעה לחיצונים מבחי' אחוריים, הרי זה ממש כמאן דשדי בתר כתפוי, בדרך אגב וטפל בשעה שמשפיע לפנימי בבחי' פנים, ואין בהשפעה לחיצונים שום הארה פנימית מפנימית רצה"ע כלל וכלל, וע"כ אינם מקבלים רק מבחי' התמצית והשמרים הנופלים כידוע, ודוקא לאחר שנתעורר השפע מבחי' פנים לסטרא דקדושה, אזי גם הם מקבלים בחי' התמצית, אבל כשאין נמשך מבחי' פנים לסטרא דקדושה בבחי' גילוי (והיינו בהזמנים שאז עליות העולמות) אז אין להם יניקה כלל, ונמצא דדוקא כשיש המשכה בחי' פנימי' בסטרא דקדושה אז נמשך בחי' תמצית השמרים והפסולת לסט"א.

קיצור. מצות ל"ת שומרות שלא יומשך אור אלקי במקום השנאוי. פנימי' הרצון תורה מ"ע ומל"ת רק לישראל, ודרך אגב נמשך הארת חיצוני' רצה"ע להע"ש ועל ידם הפסולת לסט"א.

פרק ד. והנה המורם מכל האמור שפנימית רצה"ע נמשך ע"י התומ"צ רק לישראל, ולהסט"א נמשך תמצית השמרים והפסולת דחיצוני' רצה"ע, הנה לפי"ז מובן דמה שהאיש החוטא ממשיך ר"ל תוספת חיות ויניקה לסט"א הוא מצד שבעצם שייך אל הפנימית, ואף שנוטל חלק בראש בכל זה הנה נפסק ואדרבה הסט"א נוקמים ממנו, והיינו דאע"פ שחטא ישראל הוא ומצד נשמתו הוא מפנימי' הקדו' וע"י המצו' שקיים קודם שחטא הרי המשיך בחי' פנימי' רצה"ע בסטרא דקדושה, הנה כשחוטא ר"ל ה"ה ממשיך תוספת הארה מבחי' הפני' אל הקליפות וסט"א, וכמ"ש בסדר הנזיפה שהמים היוצאים מבית ה' הוליכם למקום הטינופת אשת הזימה כו', והוא נוטל חלק בראש בהשפעות גשמיות לפי שהוא הוא הממשיך להם תוספת ההארה, אבל לכל זמן ועת, וכאשר כבר אבד ר"ל חלק נשמתו וחלק הטוב שבו, ה' ישמרנו, אז אינו מקבל עוד מהם שפע חיות, כי בעצם מצד היותו ישראל צ"ל אופן קבלת חיותו מבחי' הפנימיות דרצה"ע דוקא, היינו מבחי' הפנים דרצה"ע, שנמשך בעולמות ע"י תומ"צ כנ"ל וכמשי"ת, אלא שע"י שנפל בקליפות ר"ל ע"י החטא ה"ה מקבל על ידן מהתוספת חיות שהמשיך להם כנ"ל, וזה רק לפי שעה אבל אח"כ אינו מקבל על ידן, שאין זה מקומו לקבל מבחי' אחוריים כ"א עכו"ם מקבלים תמיד שפעם משם, אבל ישראל החוטא ר"ל רק לפי שעה נוטל מהם חלקו שהמשיך להם, ה' ישמרנו מזה, אבל אח"כ אינו מקבל מהם שפע חיותו ובהכרח שתופסק ההשפעה. והנה גם אם לומד תורה ועושה מצות בעת ההיא וכמאמר (ברכות נז. א) אפילו ריקנים שבך מלאים מצות כרמון, הנה קודם שעשה תשובה אין תורתו וקיום מצותיו רצוים ומקובלי' למעלה, כמ"ש (תהלים נ. טז) ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי ותשא בריתי (תורתי. רש"י) עלי פיך ואתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך, הלא בלב אתה שונא המוסר והשלכת דברי אחרי גוך כדרך שמשליך האדם דבר אשר לא יחפוץ לראותו, ולכן אינו ממשיך המשכת אלקות ע"י לימוד התורה וקיום המצות, וכדאיתא בר"ח (שער התשובה סוף פרק ב) וז"ל מי שהוא מלא מסרחון צואת עוונותיו אין תורתו נחת לבוראו. והטעם כי בעסק התורה האדם מושך השכינה עליו ובהיותו נקי מחטא מצאה השכינה כסא ומושב שבו תשב ותנוח כו' אבל בחיות האדם מלוכלך בכתמי עוונותיו אין התורה שורה בו כי אין בו כסא לשרות לא התורה ולא השכינה, עכ"ל. ומאחר שהוא אינו כלי להאור, הנה מובן דע"י לימוד התורה וקיום המצות בלא תשובה מתחלה הרי אינו ממשיך הגילוי אור למעלה ג"כ, ומי שמוסר א"ע ח"ו אל הקליפות הם עצמם נוקמים ממנו, כמבואר בארוכה בזהר (ח"א קמח א־ב בסתרי תורה), והשי"ת ישמרנו מהם ויתן בלבנו לעבדו באמת ובתמים תמיד כל הימים.

קיצור. כל ישראל מצד נשמתם ומצד קיום התומ"צ הם מפנימי' רצה"ע, ובחטאו ממשיך תוס' הארה מהפנימי' ונוטל חלק בראש אבל נפסקת, וקודם שעושה תשובה הנה גם מהתומ"צ שלו אין נחת למעלה, ואינו ממשיך גילוי אור, והמוסר עצמו ר"ל להסט"א נוקמים ממנו.