קונטרס ומעין מבית ה'/מאמר יג

קונטרס ומעין מבית ה'
מכתב כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ) נ"ע • מבוא • מפתח
גוף הקונטרס
מאמר א • מאמר ב • מאמר ג • מאמר ד • מאמר ה • מאמר ו • מאמר ז • מאמר ח • מאמר ט • מאמר י • מאמר יא • מאמר יב • מאמר יג • מאמר יד • מאמר טו • מאמר טז • מאמר יז • מאמר יח • מאמר יט • מאמר כ • מאמר כא • מאמר כב • מאמר כג • מאמר כד • מאמר כה • מאמר כו • מאמר כז • מאמר כח

מאמר יג.

פרק א. עוד זאת היא רעה חולה, מה שהאדם מצדיק את עצמו על מעשה החטא שעשה, כי הנה האדם בטבעו הנה כל דבר, טוב או רע, בין ענין של דיעות ובין ענין של מדות והנהגה, בין שיהי' בדבר שבין אדם למקום ובין שיהי' בין אדם לחברו או בין אדם לעצמו, אם הדבר הוא טוב הנה הוא תולה ומייחסו לעצמו ואם הדבר הוא רע הנה הוא תולה ומייחסו לזולתו, וטעם הדבר הוא מפני אהבת עצמו, דלהיות האדם בטבעו אוהב את עצמו הנה אהבתו זאת לא זו בלבד שמכסה על פשעי עצמו שאינו מרגיש כלל אשר הוא בעצמו האשם בזה, אלא עוד זאת שהוא מצדיק את עצמו, והנה אף כי אמת הדבר אשר הרבה ילדות עושה והרבה חברים רעים עושים ובפרט שניהם יחדו, אבל באמת הוא בעצמו אשם בזה שבחר לו חברים רעים וסביבה רעה, ועל כל פנים אינו צריך להאשים רק את זולתו ובפרט להצדיק את עצמו, ואין זה אלא מפני טבע האדם באהבת עצמו גורם לו חסרון זה, דבפרט זה נכשלים לפעמים גם בעלי תשובה, הגם שהם בחרטה גמורה על עשיית הדבר הלא טוב שעשה או שדיבר או מחשבותיו והרהוריו הרעים ומתחרט עליהם בחרטה גמורה ובוכה במר נפשו, ועם כל זה עולה בדעתו להצדיק א"ע על עשיית הדבר הזה ומוצא כמה סבות במה לתלות, לפעמים הוא תולה שכל זה בא לו לסבת תגבורת החום הטבעי, דלהיותו מרותח בטבעו לכן בהתגברות חום הטבעי יחם לבבו ואינו יכול לעצור בעדו מן הכעס והדבור או מחשבה בדבורים והרהורים אסורים וכן במעשה בפועל, דהגם שיודע כי אסור הוא, מאבד את נפשו ועל הרוב גם מחליש גופו אבל מפני גודל הגברת חום הטבעי אינו יכול לעמוד על עצמו, ולפעמים הנה הוא תולה כל ענין הרע שלו בזולתו כי פלוני הסיתו והטהו מדרך הטוב והישר ובעצמו לא הי' עושה כן, דבאמת הנה כל עיקר התנצלותו אינו אלא הטעה שמטעה עצמו מפני אהבתו לעצמו, ורק זו היא הסבה מה שמצדיק עצמו, דהנה הטענה דהגברת חום הטבעי אינה טענה באמת, שהרי החום הטבעי הוא מן הנפש הטבעית הבהמית וע"ז ניתנה לו הנה"א שיתגבר על הנה"ט, וזה תכלית בריאתו בעולם להגביר הכחות דנה"א ולהכניע הכחות דנה"ט, ולולא העבודה הזאת בהכנעת הנה"ט לא הי' נברא כלל, דהרי יש מלאכים שעובדים את ה' באהוי"ר, ועומדים בביטול תמיד, ובשביל מה נברא האדם, אלא שהמלאכים אין בהם יצה"ר ואין חידוש בעבודתם, ובשביל זה נברא האדם שיש בו יצה"ר ויצ"ט שיגביר את היצ"ט על היצר הרע ובזה הוא גורם תענוג למעלה מצד החידוש בעבודתו כמ"ש במ"א, ואם הנה"ט שלו שהוא חומרי יותר והחום הטבעי הוא בהתגברות יתרה, בודאי גם בנה"א שלו יש כחות חזקים יותר, ויש בכחו להתגבר על החום הטבעי שלו, כי אין נותנים לאדם יותר מערך כחותיו וכמארז"ל (כתובות סז. א) לפום גמלא שיחנא, ומאחר שניתן לו חום טבעי חזק מסתמא ניתנו לו כחות רוחנים ג"כ חזקים שיוכל להתגבר על החום הטבעי שלו.

קיצור. טבע האדם לתלות סבת רעתו וחסרונותיו בזולתו וסבת טובותיו ומעלותיו בעצמו, אהבת עצמו סבת הטעות ומקור המומין, ההצטדקות בסבת הגברת חום הטבעי שקר, מעלת האדם על המלאכים.

פרק ב. וביאור הענין הוא דהנה באמת אינו מובן כללות הענין מה שיש בכח הנח"א להתגבר על הנה"ב, דהנה כתיב (משלי יח. יז) צדיק הראשון בריבו ופי' במצו"ד כי יוכל להטעים דבריו ולהכניסם בלב הואיל ולא אמר מי בחילוף, דכאשר שנים החלוקים בטענותיהם באים כאחד הנה טענתו של כל אחד נחלשת מטענת זולתו, אבל כאשר הוא ראשון יכול הוא להטעים דבריו להכניסם בלב השומע שאין מי שינגד לו וגם יחליש טענתו, וכן הוא בנה"א ונה"ב שהם מנגדים בעניניהם, והנה"ב היא בהאדם מתחלת בריאתו וכמו שארז"ל (סנהדרין צא. ב) מאימתי יצה"ר שולט באדם כו' משעת יציאה, ובמד"ר (נח פל"ד. יב) דרש מנעוריו משעה שננער לצאת ממעי אמו. והנה"א נכנס בו כשהוא בן י"ג שנה ויום אחד, שאז נעשה מחוייב במצות. וכדאיתא במד"ר (קהלת) ע"פ (קהלת ד. יג) טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל, טוב ילד מסכן וחכם זה יצ"ט, ולמה נקרא שמו ילד כי אין מזדווג לאדם אלא מבן י"ג שנה ולמעלה כו' ממלך זקן וכסיל זה יצה"ר כו' ולמה קורא אותו זקן שהוא מזדווג לו מילדותו ועד זקנתו, וכ"ה בזהר וישב (קעט. א), והגם דבגמ' ובמד' (פ' נח הנ"ל) אי' נשמה מאימתי ניתנה באדם כו' משעת פקידה (וע"ש במת"כ) זהו רק שניתנה בו אבל אינה פועלת עד היותו בן י"ג שנה, א"כ הרי הנה"ב אקדמי' טענתי'. וכן מצד הגוף הגשמי, הרי כל עניני התאוה באכילה ושתי' ושאר התענוגים קרובים להילד יותר ומתרגל בהם והרגילות משתרשת בו במאוד, ובפרט בהיותו בסביבה לא טובה הנמשכי' אחרי הגשמי' והחומרי', הנה כל הענינים הלא טובים או הרעים שהתרגל בהם נטבעים בו, כמאמר הרגל נעשה טבע או טבע שני, שקשה במאד להפטר מהם, והנפש האלקית עדיין טרם התאחזה בו בהתיישבות, א"כ הרי הנה"ב הוא חזק הרבה יותר מהנה"א, דלכן הנה הנה"ב נקרא מלך זקן, דלבד זאת דהקדים טענתי' ומושל בכל עניני הגוף, הנה הוא זקן ורגיל איך לפתות בנ"א ולהסיתם להיות נמשכים אחרי הגשמי' והחומרי', והנפש האלקית הנה לבד זאת שהיא ילד לפי ערך קדימתו של הנה"ב, הנה עוד זאת הוא מסכן בעיני בנ"א, שהרי כל ענינו הוא ענין הרוחניות והאדם שנמשך אחרי הגשמי' והורגל בעניני עולם החומרי' נראה לו כל ענין רוחני למסכנות, כי העיקר אצלו הם ענינים הגשמים וזה הוא העשירות והחשיבות שלו, א"כ הרי הנה"ב הוא חזק יותר מהנה"א וא"כ נפלא הדבר במאד איך יש כח בנה"א להתגבר על הנה"ב, וכמו"כ מצד שרשן, הרי ידוע דשרש הנה"ב הוא מעולם התהו ושרש הנח"א מעולם התקון ותהו קדם אל התקון, וכמ"ש (בראשית לו. לא) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל, והן ז' מלכין קדמאין דתהו דקדמו אל התקון, ומכ"ז לכאורה אינו מובן איך יש כח בנה"א להתגבר עליו. אך הענין הוא דהנה באמת הנה"א בשרשו קדום אל הנה"ב. דהנה כמשנת"ל (מ"י פ"ב) דסדר השתל' שרשו בלמעלה מסדר השתל' בבחי' פנימי' המקיף דוקא, כמו"כ הוא בבחי' התהו ותקון, דתקון שרשו בעצמות אוא"ס למעלה משרש התהו, וזהו מה שבאמת הי' יעקב הבכור, וכידוע דיעקב ועשו הן תהו ותקון ועשו נולד קודם שזהו כמו שעולם התהו קדם לבא לעולם התקון. אך זהו בבחי' לידה והתגלות לבד, אבל באמת הי' יעקב הבכור וכמו שפרש"י בפ' תולדות ע"פ וידו אחזת בעקב עשו (בראשית כה. כו) משל לשפופרת נכנס ראשון יוצא אחרון, דיעקב נוצר מטפה הראשונה, והיינו דבשרשו יעקב שהוא בחי' התקון שרשו למעלה מעשו בחי' התהו, וכן הוא בנה"א ונה"ב, דהנה"א שרשו למעלה מנה"ב, ועי"ז יש לו כח להתגבר על הנה"ב מצד שנמשך לו כח ע"ז משרשו הקדום, דלהיות שרשו למעלה משרש הנה"ב הרי במילא יש בכחו להתגבר עליו, אף גם שהנה"ב קדום לבא ולפעול בגוף האדם, מ"מ מאחר ששרשו קדום אליו, הרי יש בכחו להתגבר עליו.

קיצור. הנה"ב ששרשו מהתהו בא אל האדם קודם לנה"א ששרשו מהתקון, ומשתרש בהרגלים גופנים הנמשכים בטבעם אל החומריות, תהו קדם אל התקון בהתגלות, ובשרשם התקון קדם, לכן בכח הנה"א להתגבר על הנה"ב.