קונטרס ומעין מבית ה'/מאמר ד

קונטרס ומעין מבית ה'
מכתב כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ) נ"ע • מבוא • מפתח
גוף הקונטרס
מאמר א • מאמר ב • מאמר ג • מאמר ד • מאמר ה • מאמר ו • מאמר ז • מאמר ח • מאמר ט • מאמר י • מאמר יא • מאמר יב • מאמר יג • מאמר יד • מאמר טו • מאמר טז • מאמר יז • מאמר יח • מאמר יט • מאמר כ • מאמר כא • מאמר כב • מאמר כג • מאמר כד • מאמר כה • מאמר כו • מאמר כז • מאמר כח

מאמר ד.

פרק א. ואחר כל זה יובן דמה שהיצה"ר מסיתו שגם אם יעשה מעשה הרע אינו נפרד מאחדותו ית', הוא רק רוח שטות המכסה על האמת. וזהו משארז"ל (סוטה ג. א) ע"פ כי תשטה אשתו אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, דאפילו אשה המנאפת שדעתה קלה היתה מושלת ברוח תאותה לולי רוח שטות שבה המכסה ומסתיר ומעלים את האהבה מסותרת שבנפשה האלקית לדבקה באמונת ה' ויחודו ואחדותו ולא ליפרד ח"ו מאחדותו אפילו נוטלים את נפשה ממנה לעבוד ע"ז ח"ו (וכמשנ"ת מ"ב פ"א שיש בטבע בנש"י שאינם יכולים להיות נפרדים מאלקות והיינו מצד האהבה מסותרת שבהם, ולכן גם הקל שבקלים מוסר נפשו על קידוש השם כו' כנ"ל) ואפילו בהשתחואה לבד בלא שום אמונה בלב כלל, וכ"ש לכבוש היצר ותאות הניאוף שהם יסורים קלים ממיתה ה' ישמרנו, וההפרש שאצלה בין איסור ניאוף לאיסור השתחואה לע"ז הוא ג"כ שטות דקליפה המלבשת לנפש האלקית, והיינו שנדמה לה דבזה איננה נעשה נפרד מיחודו ית' ועודנה ביהדותה, אבל באמת לאמתו אפילו עבירה קלה הרי העוברה עובר על רצון העליון ב"ה, והוא בתכלית הפירוד מיחודו ואחדותו ית' יותר מסט"א וקליפה הנקראת אלקים אחרים וע"ז ממש, ויותר מכל הדברים הנשפעים ממנה בעוה"ז, שהם בהמות טמאות וחיות ועופות טמאים ושקצים ורמשים, וכמאמר (סנהדרין לח. א) יתוש קדמך, פי' דאף יתוש שמכנים ואינו מוציא שהיא קליפה היותר תחתונה ורחוקה מבחי' הקדושה המשפעת בתכלית הריחוק, קודמת לאיש החוטא בהשתלשלות וירידת החיות מרצון העליון ב"ה (שהחיות של האיש החוטא הוא בבחי' הסתר פנים ובבחי' ריחוק הרבה יותר מהחיות הנשפע להיתוש) וכ"ש שאר הבע"ח הטמאים ואפילו חיות רעות, שכולם אינם משנים תפקידם ופקודתו ית' שמרה רוחם, ואע"ג דאיהו לא חזי, כלומר בלי הרגשתם, וכמ"ש (בראשית ט. ב) ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו' וכדפי' רז"ל (שבת קנא. ב) אין חי' רעה שולטת באדם עד שנדמה לה כבהמה, והצדיקי' שאין צלם אלקים מסתלק מעל פניהם כל חיות רעות אתכפיין קמייהו, כמ"ש בזהר גבי דניאל בגוב אריות, וא"כ החוטא ועובר רצונו ית' אפילו בעבירה קלה, בשעת מעשה הוא בתכלית הריחוק מקדושה העליונה שהיא יחודו ואחדותו ית', יותר מכל בעלי חיים הטמאים ושקצים ורמשים המושפעים מסט"א וקליפת ע"ז. ולבד כל הנ"ל בבחי' הפירוד והריחוק מאד שנעשה על ידי מעשה העבירה ר"ל, הנה עי"ז ג"כ נפגם נפשו ונפסק מאלקות וכמ"ש באגה"ת (פ"ה) בפי' יעקב חבל נחלתו, שהוא חבל המקשר הנשמה לאלקות, וכמו חבל שראשו אחד קשור למעלה וקצהו למטה, והוא המשכת הנשמה משרשה מה"א תתאה דשם הוי', דמשם נמשכת ויורדת לעוה"ז להתלבש בגוף האדם כו'. וכמו עד"מ מחבל עב שזור מתרי"ג חבלים דקים, ככה חבל ההמשכה הנ"ל כלול מתרי"ג מצות וכשעובר ח"ו על אחת מהנה נפסק חבל הדק וממילא נעשה חלישות גם בכללות החבל, ובחייבי כריתות ר"ל נפסק החבל לגמרי ונכרת נפשו ר"ל, ונמצא מה שע"י הסתה הנ"ל נכשל במעשה החטא הוא רק מצד הרוח שטות שמכסה ומעבירו על דעתו, אבל אם לא היה נפתה לפתוי היצר, והי' רואה את האמת כמו שהוא, שע"י מעשה החטא יפרד מאחדותו ית' ויתרחק בתכלית הריחוק בעמקי שאול למטה מטה תחת טומאת הסט"א וקליפת ע"ז, ה' ישמרנו, ויפגם נפשו ר"ל כנ"ל, הנה מצד האהבה מסותרת שבו שאינו יכול להיות נפרד מאלקות לא הי' נכשל כלל במעשה החטא בשום אופן.

קיצור. החוטא גרוע מיתוש גם מבע"ח הטמאים וחיות רעות ששומרים פקודתו ית' גם נגד טבעם, נוסף לזה שהוא נפרד מאחדותו ית' ופוגם בנימי נשמתו בפסיקת חוט החבל ולסבת הרוח שטות אין האדם מרגיש בזה.