קונטרס ומעין מבית ה'/מאמר טז

קונטרס ומעין מבית ה'
מכתב כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ) נ"ע • מבוא • מפתח
גוף הקונטרס
מאמר א • מאמר ב • מאמר ג • מאמר ד • מאמר ה • מאמר ו • מאמר ז • מאמר ח • מאמר ט • מאמר י • מאמר יא • מאמר יב • מאמר יג • מאמר יד • מאמר טו • מאמר טז • מאמר יז • מאמר יח • מאמר יט • מאמר כ • מאמר כא • מאמר כב • מאמר כג • מאמר כד • מאמר כה • מאמר כו • מאמר כז • מאמר כח

מאמר טז.

פרק א. והנה הגורם את הירידה הגדולה של הבן תורה והעוסק בעבודה שבלב בזה שמתגאה או אף גם שמחזיק טובה לעצמו הוא השטות, כי כל ענין הגאות הוא שטות נפלא וכמאמר כל גיא שוטה, כי על מה ולמה יתגאה, אם מפני הבנת השכל הרי אין זה משלו כלל, וזה נכלל בכלל מאמר המשנה במילי דאבות (פ"ג) תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכמו שאנו אומרים אתה חונן לאדם דעת, שזה ניתן מלמעלה, ואם מפני התמדת למודו יכול להיות שטבעו כך מפני טבע המ"ש, ואפילו אם זהו ע"י עבודה הרי הוא ית' הוא הנותן לך כח לעשות חיל, וכן בעבודה שבלב באהבה ודבקות הרי נותנים לו הכח ע"ז מלמעלה, ולמה האדם השפל אישים יתגאה בדבר שאינו שלו כלל, וזהו שארז"ל (אבות פ"ב) אם למדת תורה הרבה אל תחזק טובה לעצמך, והגם ששם אמרו כי לכך נוצרת זהו טעם שני, והיינו כי טעם הראשון אינו מספיק כ"כ, כי האדם הוא בעל בחירה ועם היות שניתן לו הכח להבין ולהשכיל ולעבוד את ה' מ"מ יכול לבחור שלא ילמוד ולא יתפלל בכוונת הלב, ולזה אמר כי לכך נוצרת שתחלת יצירת האדם הוא בשביל זה, וכמ"ש בראשית ברא וארז"ל בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנק' ראשית, והיינו שיתעלו ע"י התורה שהיא חכמתו ורצונו ית', וכדאי' בזהר תלת קשרין מתקשראין דא בדא ישראל מתקשראין באורייתא ואורייתא בקוב"ה, שע"י אמצעיות התורה מתקשרין נשמות ישראל לאלקות, וכמארז"ל (זהר ח"ג יא. ב) ע"פ עשרה עשרה הכף שעשרת הדברות מכוונים נגד עשרה מאמרות וארז"ל (שבת פח. א) שתנאי התנה הקב"ה במע"ב אם יקיימו ישראל את תורתי מוטב ובא"ל יחזור את העולם לתהו ובהו וארז"ל (שמ"ר פמ"ח) ע"פ אלה תולדות השמים והארץ בהבראם אלה בזכות מי נבראו ובזכות מי עומדין, בזכות אלה שמות בנ"י, ואלה בזכות מי הם עומדין בזכות אלה העדות והחקים והמשפטים, ולכן אמרו כי לכך נוצרת, כי עיקר בריאת האדם הוא בשביל התו', וכמ"ש (קהלת יב. יג) סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, וא"כ כשעושה הדבר שבשביל כך נברא אין לו להחזיק טובה לעצמו, וכמו"כ בעבודתו כשבא לידי אהבה ודבקות אין לו להחזיק טובה לעצמו, אחרי שזה תכלית בריאתו בעולם, שזהו תכליתו שיתעלה ע"י התורה והעבודה כנ"ל וכמשנ"ת (מאמר א פרק ג־ד) בענין תכלית כל בריאה. ואדרבא מזה שמחזיק טובה לעצמו שניכר מזה שלא פעל בעבודתו להיות בבחי' ביטול, הרי לא הגיע אל התכלית הנרצה, צריך להתמרמר בנפשו ע"ז מאחר שלא בא לתכלית כוונת בריאתו א"כ בשביל מה נברא בעולם ומה מעשהו, ובפרט אם אינו נזהר באיזה דברים, אפי' דברים קלים שלפי מעלתו גדולים המה כנ"ל (מאמר טו פרק ה), וכ"ש אם יש בהם חלול השם ח"ו הרי טוב לו שלא נברא, ואם לא הי' עוסק בתורה ועבודה הי' יותר טוב שלא הי' חילול השם עכ"פ, וכ"ז הוא מפני עבודתו שאינה אמיתית, שאם היתה אמיתית אז הי' פועל הביטול בנפשו שלא הי' מחזיק טובה לעצמו כלל וכלל, וכ"ש שהי' זהיר בכל הפרטי' בתכלית. והנה זהו כשהרוח שטות מסיתו שיתגאה מלימודו או יחזיק טובה לעצמו.

קיצור. הגיאות היא שטות, דההשכלה וההבנה בלימוד התורה והכח בעבודת ה' הוא מאתו ית' ובשביל זה היתה בריאתו, ובזה שמחזיק טובה לעצמו ניכר שלא הגיע אל התכלית האמיתי, והמתגאה מחלל שם שמים.

פרק ב. והנה זהו ההפרש בין שטותי הגאוה שטותי החזקת טובה לעצמו שטותי ההצטדקות לשטותי עבירה, דעם היות אשר שטותי הגאוה והחזקת טובה וההצטדקות אינם בענינים כאלו כמו שהוא בעניני עבירה ר"ל שהם בכמה איסורים חמורים, בכל זה הנה שטותי ההצטדקות החזקת הטובה והגאוה חמורים הרבה יותר בזה שהם גורמים הזיקות יותר גדולים משטותי העבירה. דארז"ל (סוטה ג. א) אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, דשטות הלזו היא בכמה אופנים שונים ומשונים לפי טבעי בני אדם, אבל יודע הוא שעבר עבירה ודבר זה נוגע לו, ער ווייסט אז ער האָט געטאָן דאָס וואָס מען טאָר ניט און דאָס פארדריסט איהם, דנגיעה זו מה שהדבר נוגע לו הוי תנועה דתשובה, ועם היות שעדיין אינה תשובה אמיתית אבל בכ"ז ה"ה מתחרט על העבר, ובהתעוררות רוח ממרום, או בעת רצון כמו בחדש אלול ימי הסליחות ר"ה ועשי"ת מתעורר בתשובה, משא"כ בשטותי ההצטדקות, הנה לא זו בלבד שאינו מודה בחטאו ופשעו, הנה עוד זאת שהוא תולה באחרים כמו בהסביבה או בזולתו, הרי לא זו בלבד מה שאינו גם מהרהר בענין התשובה, אלא עוד חוטא ופושע בהאשימו את זולתו והסביבה, דהרי גם בזה שהוא בחר בסביבה כזו וחברים כאלו הרי אשמתו ופשעו היא, וא"כ חמורה שטות ההצטדקות משטות העבירה. ולמעלה משטות ההצטדקות היא שטות החזקת טובה לעצמו, שהיא עוד גרועה משטות ההצטדקות בזה שענין ההצטדקות הוא רק על סיבת הדבר אבל עצם הדבר הוא ג"כ יודע דאינו טוב וצריך תקון, ורק מצדיק עצמו דזה מה שהוא לא טוב אינו מצד עצמו כמו בעובר עבירה אלא שזה בסבת הזולת, אבל בעצם הענין הוא מודה שהוא לא טוב וצריך תקון, אבל בהחזקת טובה לעצמו ה"ה חושב שהוא טוב בכל עניניו, ולא זו בלבד שאינו צריך תקון אלא עוד מחזיק טובה לעצמו. ולמעלה מזה המתגאה בתורתו ובעבודתו שהוא גרוע מן המחזיק טובה לעצמו, דהמחזיק טובה לעצמו הוא מה שלא הגיע אל התכלית האמיתי היינו תכלית בריאתו בעולם ולא לתכלית כוונת העבודה שחו"ע הביטול, אבל גאוה היא עבירה ופוגמת בב' אותיות ראשונות י"ה דשם הוי' וגורם רעה לעצמו לאבד כשרונותיו וחושי נפשו. דהנה כאשר כלי שכלו רחבים להבין דבר מתוך דבר, רוח שטות מסיתו למה לך לייגע עצמך ולהטריח כ"כ את שכלך בעסק התורה, הלא כלי שכלך רחבים וכמה שתעסוק מספיק לך, אשר באמת אינו כן, שהרי לא יגעתי ומצאתי אל תאמין (מגילה ו. ב), ובלתי עבודה ויגיעה א"א בשום אופן בעולם שישיג, ואפילו כלי שכלו רחבים וקלים אם הי' עוסק הרבה הי' בא למדרי' היותר נעלה, משא"כ כשאינו עוסק אלא מיעוט זמן אינו מגיע גם כמה ששכלו מגיע, וכ"ז הוא מחמת הרוח שטות שמכסה על האמת והתברך בלבבו שבמעט זמן ובמעט יגיעה יגיע מה שחברו יגיע כשיעסוק זמן הרבה, ואם כי לו יהי כדבריו, למה ישכח שהוא בזמן הרבה הי' מגיע יותר ויותר, ובאמת גם זה טעות אצלו שהרי לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, וכן יש שטותים כאלו שנדמה שכבד לפניו מפני בריאות גופו וכדומה בפרטי החושים שקשה עליו לייגע המוח או מחמת הבטת העינים, שכ"ז הוא שקר מוחלט, שהרי חש בראשו יעסוק בתורה כו' חש בכל גופו יעסוק בתורה (עירובין נד. א) שנא' ולכל בשרו מרפא (משלי ד. כב), אם כן אין זאת כי אם שהרוח שטות מנהיגו בדרך לא טובה, עד שעושה היפוך השכל לגמרי, מלבד שזהו היפך רצון הבורא שלכך נוצרת לעסוק בתורה ועבודה ולהגיע בעזרתו ית' אל התכלית האמיתית.

קיצור. החוטא יודע כי הוא האשם, בצערו ניכר חרטתו ומהרהר בתשובה. המצטדק אינו מהרהר בתשו' אבל יודע שצריך תיקון. המחזיק טובה לעצמו אינו מכיר בחסרונו ואשר צריך תקון. המתגאה פוגם בי"ה ומאבד כשרונותיו.