קונטרס ומעין מבית ה'/מאמר יא

קונטרס ומעין מבית ה'
מכתב כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ) נ"ע • מבוא • מפתח
גוף הקונטרס
מאמר א • מאמר ב • מאמר ג • מאמר ד • מאמר ה • מאמר ו • מאמר ז • מאמר ח • מאמר ט • מאמר י • מאמר יא • מאמר יב • מאמר יג • מאמר יד • מאמר טו • מאמר טז • מאמר יז • מאמר יח • מאמר יט • מאמר כ • מאמר כא • מאמר כב • מאמר כג • מאמר כד • מאמר כה • מאמר כו • מאמר כז • מאמר כח

מאמר יא.

פרק א. וזהו שכתוב (נחמי' ט. ד) ויזעקו בקול גדול אל ה' אלקיהם, דלכאורה אינו מובן מהו ענין קול גדול והלא ארז"ל (ברכות כד. ב) המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה, המגביה קולו בתפלתו ה"ז מנביאי השקר ופרש"י דכתיב (מלכים א יח. כח) ויקראו בקול גדול, ומ"מ בר"ה ויוהכ"פ נהגו להשמיע קולם וכמ"ש הב"י באו"ח סי' קא. ובספר מגן דוד להרדב"ז ז"ל אות ט כתב וז"ל והנה אודיעך ענין נפלא מאד הבנתי מתוך דברי רבותינו ז"ל, כי הדבר היוצא מפי האדם הוא נרשם באויר ובוקע כמה אוירים ורקיעים ועולה למעלה אם טוב וישר הוא ויוצא בקדושה אזי מקריבין אותו לפני מי שאמר והיה העולם כו' וע"כ נהגו כל ישראל בצעקתם על הצרה לקרא בקול גדול לעשות רושם גדול ויבקעו האוירים עכ"ל, הרי חילק דלפעמים צריכים לקרא בקול גדול דוקא ועי"ז עושים רושם גדול. והענין הוא דהנה כללות ענין האותיות הוא ענין הגילוי, וכמו (ישעי' כא. יב) אתא בקר, דקודם לזה הי' חשך והעלם שהוא ענין הלילה וכשבא האור שהוא בקר אומר אתא בקר שבא הגילוי, ולהיות שיש כמה אופני גילוים כמו גילוי אור העונג, גילוי אור הרצון, גילוי אור השכל, גילוי אור המדות שהם גילוים עצומים לפי ערך מהותם, ויש גילויי אורות לבושי הנפש במחשבה ודבור, דכל הגילוים הם אותיות כחות ולבושי הנפש, וכשם שבאותיות הכתב הרי בכללות ג' מיני אותיות הן גדולות בינוניות וקטנות, אשר בספי' העליונות הן בדרגות חלוקות כמאמר אתוון רברבין בספירת הבינה אתוון בינונין בספי' ז"א ואתוון זעירין בספי' המל', הרי מה שהאות נכתבת גדולה יותר מורה שהוא בבחי' עליונה יותר אף שהכל תמונה אחת, כמו"כ הוא בקול, דקול גדול מורה על המעלה שהוא למעלה במדרי', והיינו דהן מלמעלמ"ט וכמו במ"ת דכתיב (שמות יט. טז) וקול שופר חזק מאד וכתיב (דברים ה. יט) קול גדול ולא יסף כו' והן מלמטלמ"ע וכמו (נחמיה ט. ד) ויזעקו בקול גדול וכתיב (יונה ג. ח) ויקראו אל אלקים בחזקה, דקול גדול מגיע למעלה יותר, לפי שהוא מפנימי' הלב, דלפי שנוגע לו הענין בפנימי' לבבו משו"ז הוא צועק בקול גדול. ומה שבתפלה המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה, שהטעם הוא כפרש"י כאלו אין הקב"ה שומע תפלת לחש ומגביה הרבה וגם שלא לבלבל לאחרים המתפללים, כ"ז הוא בסתם תפלה שצריכה להיות בחשאי, אבל בעת צרה ר"ל שאז הנה הנקודה הפנימי', שהיא נקודת ההתקשרות באלקות היא בכל אדם בהתגלות באמונה פשוטה בה' עושה פלא, והטעם דבלבול לאחרים ג"כ אינו שייך אז ואדרבא ההתעוררות מעומקא דליבא מעוררת גם לאחרים להתעורר בהתעוררות תשובה, צריך להיות צעקה בקול גדול דוקא, וכן בר"ה ויוהכ"פ שצריכים לעורר בבחי' פנימי' ועצמות כמ"ש במ"א, צ"ל בהתעוררות פנימית הלב ובקול גדול.

קיצור. אות הוא גילוי אתא בקר, הגילוים דכחות ולבושי הנפש הם אותיות. באותיות הכתב ג' דרגות גדולות בינוניות וקטנות כן הוא גם בקול, ותפלה צריכה להיות בקול גדול מעומקא דליבא שאז היא התגלות נקודת ההתקשרות ומעורר גם אחרים לתשובה.

פרק ב. והנה טעם וסבת הדבר מה שע"י הצעקה בקול גדול מעוררים את בחי' פנימי' ועצמו' אוא"ס ב"ה, דלכאורה אינו מובן תוכן ענין זה, דהלא לגבי הקב"ה הכל שוין ואיזה הבדל אם מתפלל בלחש או בקול ומהו היתרון דקול גדול הלא העיקר היא התפלה. אך הענין הוא דהיא הנותנת, שלהיות שהעיקר היא התפלה ותפלה ענינה איחוד והתקשרות, והוא שע"י התפלה היא התקשרות הנשמה באלקות, הנה מטעם זה עצמו צריכה להיות תפלתו בקול גדול דזה מורה על התעוררות לבבו בהתקשרותו לה' באמת, דאמת הוא מה שמתחלתו ועד סופו הוא בקו אחד ישר. דהנה כל התגלות הוא רק חלק ידוע ממה שבפנימיותו הנעלם, וענין האמת הוא מה שהפנימי' הנעלמית מתגלה בכל מהותו כמו שהוא במהותו העצמי, ולהיות שההתגלות באה בהתרגשות עומק הלב ופנימיותו לכן באה בקול גדול דוקא, ואיתא בזהר דרוח אייתי רוח ואמשיך רוח, דלהיות שזהו כל הפנימיות שלו לכן הנה הוא קורא וממשיך בחי' פנימי' ועצמו' אוא"ס ב"ה, והיינו דלהיות דנש"י שרשם בבחי' הפנימי' דוקא, הנה מצד זה יש בכחם לגלות עומק פנימי' נקודת לבבם שתחי' ההתגלות כמו שהיא בפנימי' הנעלמת, ומשום זה יכולים לעורר את פנימי' ועצמו' אוא"ס ב"ה היינו לקבל ההשפעה מפנימי' המקיף, אבל מבחי' חיצוניות המקיף אינם יכולים לקבל, מפני שאינם שייכים לבחי' חיצונית, ודוקא עכו"ם יכולים לקבל מבחי' חיצוני' המקיף לפי שכל עיקר יניקתם הוא מבחי' אחוריים וחיצוני' דוקא, אבל ישראל עיקרם ושרשם מבחי' הפנימי' ומשם הם מקבלים השפעתם ואינם מקבלים מבחי' חיצוני', ולכן כשחוטאים מקבלים עונשם בגלות והן נכנעים כו' עד שישובו אל ה' ויצעקו בצעקה פנימי' מעומקא דליבא, אז מעוררים בחי' רח"ר ממקור הרחמים בחי' פנימי' המקיף כו', ונמצא מה שיתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לו כי בשרירות לבו ילך, והיינו שיקבל מחיצוני' המקיף כמו הקליפות וסט"א שמגביהים א"ע לקבל משם וכמו עכו"ם למטה, שנמשך ריבוי השפעה משם בלי חשבון, כן ידמה בנפשו להיות כמוהם, הוא שקר גמור ואינו אלא רק מה שהוא מטעה את עצמו, ער נאַרט זיך אליין אָפּ וואָס ער רעכענט אז ער וועט אויך מקבל זיין די השפעה פון חיצוני' המקיף, כי לישראל א"א לקבל השפעה מבחי' חיצוני' המקיף כ"א מבחי' הפנימי' דסדר השתלשלות (ובשרשו מבחי' פנימי' המקיף כנ"ל) ושם ההשפעה היא בבחי' דין וחשבון, וממילא בהכרח שיופסק, וכן אנו רואים במוחש אשר כמה רשעים שמצליחים בתחלה ואח"כ נפסקת הצלחתם ועשרם כי הכל לפי החשבון, ומה שמצליחים בתחלה הוא לב' טעמים הא' שזהו ע"י איזה עשי' טובה מאותם שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, והב' דהנה נת"ל (מאמר ז פרק ד) דכל זמן שלא נאבד חלק הטוב שלו הרי הקליפות יונקות ע"י תוס' חיות מן הקדושה והוא נוטל חלק בראש כנ"ל ומזה נמשך לו ריבוי השפעה בגשמיות, ואח"כ נפסקת ההשפעה ונעשה עני ובעל יסורים ומרוחק מן הבריות, כי רוב עשירים הם בעלי מדות לא טובות או גם רעות באהבת עצמו וגסות הרוח, וכ"ז שהוא בעשרו הנה רבים אוהבי עשיר, ואף שהרוב מהם יודעים כי את עשרם יכבדו ולא אותם, אבל עם זה הנה ככה הם מוטעים במהותם עד אשר יעיזו בהוותם, אבל כאשר אובדים את עשרם ונעשים עניים אז הם מכירים במהותם המלא ממומי בנ"א וחסרונותיהם, להיות כי ההשפעה לישראל הוא מבחי' הפנימי' שבא בדין וחשבון, אם לא שהוא מאלה שנאמר עליהם (דברים ז. י) ומשלם לשנאיו על פניו להאבידו כו', והיינו שאין לו שום זכות כלל ר"ל, אבל אם יש לו איזה זכות ובכלל ישראל יחשב א"א לו שיקבל השפעתו בלי חשבון כ"א הכל הוא בחשבון דוקא מצד בחי' הפנימי' דשם הוא שרשו ומקורו.

קיצור. תפלה מקשרת הנשמה באלקות, כשההתגלות היא כמו הפנימי' הנעלמת הוא אמת, ובאה בצעקת קול גדול ומעוררת את העצמות, ישראל מקבלים רק מן הפנימי' וגם אלו שדרכם צלחה שלא ע"פ תורה והטעם א) שכר ב) שפע הקליפות, הנה לבסוף נפסק.

פרק ג. וזהו דכתיב (יחזקאל כ. לב־לג) והעולה על רוחכם (שעולה על דעתכם. רש"י) הי' לא תהי', אשר אתם אומרים נהי' כגוים (נפרוק עולו מעל צוארנו מאחר ששלח מעליו. רש"י) כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן חי אני נאם ה' אלקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטוי' ובחמה שפוכה (לכלות הפושעים והמורדים. רד"ק) אמלוך עליכם. ובמדרש תנחומא (נצבים פ"ג) איתא כשבקשו (ישראל) לפרוק עול שבועתו (של הקב"ה) בימי יחזק' מה כתיב שם (יחזק' כ. א) באו אנשים מזקני ישראל לדרש את ה' אמרו לו בן כהן הקונה את העבד מהו שיאכל בתרומה אמר להם אוכל, אמרו לו אם חזר כהן ומכרו לישראל לא יצא מרשותו (בתמי') אמר להם הן (שיוצא מרשות הכהן לרשות ישראל) אמרו לו אף אנו כבר יצאנו מרשותו נהי' ככל האומות, אמר להם יחזקאל לישראל והעולה על רוחכם הי' לא תהי' ואומר חי אני נאום ה' אלקים אם לא ביד חזקה וגו' אמר להם כל זמן שלא מכרו ברשותו הוא ואתם לא נמכרתם בדמים שנא' (ישעי' נב. ג) כי כה אמר ה' חנם נמכרתם, (דברים כט. יב) למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהי' לך לאלקי' כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב שלא אחזור בדבר שנשבעתי לאבותיכם. וזהו והעולה על רוחכם שיהיו ככל הגוים ויקבלו השפעתם ח"ו מסט"א ע"י יניקתם מהמקיף עליון, הנה הי' לא תהי' ואומר חי אני נאם ה' אלקים אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם, כי הלא כבר אתם עמדי בשבועה, שהן חלק ה' שבחר בהם והם בחרו בו ית' וה"ה שייכים לבחי' הפנימי' דוקא. ולזאת א"א להם לקבל חיותם והשפעתם מבחי' חיצוני' המקיף ככל הגוים, כ"א מבחי' הפני' ע"י קיום התומ"צ, ומצד האהבה פנימי' דבחי' פנימי' ועצמות אוא"ס (בחי' פנימי' המקיף כנ"ל) הוא מכריחם שיקבלו עליהם עול מלכותו ית' דז"ש אם לא ביד חזקה וגו' וכדאי' במד"ר (במדבר פ"ב פיסקא טז) אע"פ שאתם לא עמי שתבקשו להפרש ממני אני לא אהי' לכם אין דעתי משתווית עמכם אלא בעל כרחכם תהיו עמי וכה"א והעולה על רוחכם הי' לא תהי' כו' אם לא ביד חזקה כו' אמלוך עליכם הא למדת חיבתן של ישראל לפני המקום, שזה מצד האהבה פנימי' דוקא דבחי' זו שייכת לישראל דוקא, ומשם נמשך להכריחם לטובתם גם באופנים קשים ח"ו, וכמו שאמרו (סנהדרין קה. א) אמר רב נחמן כל כי האי ריתחא (מי יתן ויבא לנו זה הכעס בחימה שפוכה אמלוך עליכם שיגאלנו בעל כרחנו וימלוך עלינו. רש"י) לירתח רחמנא עלן ולפרוקינן, וע"י צעקה פנימית מעוררים בחי' פנימי' ועצמות אוא"ס ב"ה דלהתם מטא עקתא דישראל כו'. היוצא מכל הנ"ל דמה שיתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי גם אם יעשה מעשה החטא, הוא רק מפתויי והסתת היצר רק שמכסה ומטהו מדרך האמת, ומי האיש החפץ חיים צריך להיות לבו ברשותו ולא יתפתח לדברי הבאי של היצה"ר, ויבין היטב דרכו ואשר נוטל עליו ואז ילך לבטח דרכו בקיום התומ"צ ולא יסור ימין ושמאל ע"י פתויי היצר ולא ישמע אליו, כי כל דבריו בשקר יסודם והכוונה רק לנסותו, ולבבו יבין את האמת וילך לבטח בדרך התומ"צ ועי"ז יחי' בחיים רוחנים וחיים גשמים.

קיצור. האומרים נהי' ככל הגוים לקבל מחיצוני' המקיף נענשים ביד חזקה בכדי שיחזרו בתשובה, ומצד האהבה פנימית מכריחים אותם על זה גם באופנים קשים, לירתח רחמנא עלן ולפרקינן, יבין הסתת היצר ויזהר בקיום התומ"צ ויחי' בחיים רוחני' וגשמים.