שיחת תזריע מצורע תנש"א - מוגה
משיחות ש"פ תזריע־מצורע, ו' אייר ה'תנש"א
א. בהמשך להמדובר ומודגש ביותר בזמן האחרון ממש ע"ד הצורך בפעולתו של כאו"א מישראל לעשות כל התלוי בו להביא את משיח צדקנו בפועל ממש תיכף ומיד ממש{{הערה|שיחת כ"ח ניסן (סה"ש תנש"א ח"ב ע' 470 (לעיל ע' 87)). שיחות ש"פ שמיני (שם ע' 475 (לעיל ע' 92) ואילך).</ref>,
– כיון שבימינו אלה ממש (עם סיומו של חודש ניסן דהי' תהא שנת אראנו נפלאות) "כלו כל הקיצין" ("קץ הימים" ו"קץ הימין"{{הערה|ראה אוה"ת ר"פ מקץ. וש"נ.</ref>) כפשוטו ממש{{הערה|נוסף לכך שבזמן הגמרא כבר "כלו כל הקיצין" (סנהדרין צז, ב).</ref>, ובודאי שתיכף ומיד בא משיח צדקנו, וכאו"א מראה באצבעו ואומר "הנה זה (מלך המשיח) בא"{{הערה|שה"ש ב, ח ובשהש"ר עה"פ (פ"ב, ח (ב)).</ref>, שכבר בא (בלשון עבר) ברגע שלפני רגע זה –
יש לבאר הדגשת ענין הגאולה ופעולת כאו"א מישראל בהבאת הגאולה בעניני יום הש"ק זה{{הערה|נוסף על הדגשת השייכות הכללית דגאולה ליום השבת בשירו של יום – "מזמור שיר ליום השבת, מזמור שיר לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" (תמיד בסופה).</ref>: לכל לראש – בעניני התורה השייכים במיוחד ליום הש"ק זה – בפרשת השבוע (כולל גם הפרשה שמתחילין לקרוא במנחה), וכן בפרקי אבות דיום הש"ק זה{{הערה|ובפרט בהלימוד בפעם הראשון והעיקרי (בשנה זו) – בשבתות שבין פסח לעצרת, כהכנה למתן־תורה (אף שהמשך הלימוד הוא גם בכל שבתות הקיץ), ובאופן דפעולה נמשכת על ובכל שבתות השנה כולה (גם בימות הגשמים).</ref>, וגם בתוכנו של הזמן – הן בנוגע לכללות החודש, והן בנוגע לימי הספירה, כדלקמן.
ב. בפרשת השבוע – תזריע־מצורע – מודגש ביותר ענין הגאולה:
"תזריע" – "אשה כי תזריע וילדה זכר" – כידוע{{הערה|אוה"ת פרשתנו (כרך א) ע' ע. וראה גם תו"א ר"פ וארא. תו"ח שם צו, ב ואילך. סהמ"צ להצ"צ מצות ק"פ פ"ב (דרמ"צ עז, סע"ב ואילך). ועוד.</ref> שלידה ("וילדה") רומזת על גאולה (כמ"ש{{הערה|ישעי' סו, ח.</ref> "ילדה ציון את בני'"), ולידת זכר רומזת על החוזק והתוקף (זכר) דגאולה האמיתית והשלימה, גאולה נצחית שאין אחרי' גלות ("שיר חדש" לשון זכר{{הערה|תהלים צו, א. ישעי' מב, יו"ד. וראה מכילתא בשלח טו, א. הובא בתוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב.</ref>) על ידי משיח צדקנו, היינו, ש"וילדה זכר" רומז על "לידת (התגלות) נשמת משיח שהיא ממדריגה היותר עליונה . . מעלמא דדכורא"{{הערה|אוה"ת ריש פרשתנו (כרך ב) ע' תצא – בשם האוה"ח ר"פ תזריע (וראה גם הגהות הצ"צ לפי' האוה"ח – באוה"ת ריש פרשתנו (כרך ג') ע' תתט ואילך). ובאוה"ת שבהערה 7: "וילדה זכר קאי על משיח . . מבחינה ומדריגה עליונה מבחי' עתיק".</ref>.
ובפרטיות יותר: "אשה כי תזריע" – קאי על כללות העבודה דכנסת ישראל ("אשה") בזמן הגלות שנמשלה ל"זריעה"{{הערה|ראה תו"א שמות נג, ג ואילך. שם ר"פ בשלח. ובכ"מ.</ref> ("תזריע"), כמ"ש "וזרעתי' לי בארץ"{{הערה|הושע ב, כה.</ref>, "הבאים ישרש יעקב גו'"[1]; וע"י הזריעה ד"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"{{הערה|תניא רפל"ז.</ref> נעשית (תיכף ומיד, ללא הפסק כלל) הצמיחה ("יציץ ופרח ישראל"[1]) דהגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו שאין אחרי' גלות – "וילדה זכר".
ו"מצורע" – כדאיתא בגמרא[2] "מה שמו (של משיח) . . חיוורא דבי רבי שמו (מצורע של בית רבי{{הערה|פרש"י שם. וראה לקמן ס"ח.</ref>), שנאמר{{הערה|ישעי' נג, ד.</ref> אכן חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלקים ומעונה", "מאי סימני' יתיב ביני עניי סובלי חלאים"{{הערה|סנהדרין שם, א.</ref>, "מנוגעים, והוא נמי מנוגע, דכתיב{{הערה|ישעי' שם, ה.</ref> והוא מחולל מפשעינו וכתיב חלינו הוא נשא"{{הערה|פרש"י סנהדרין שם.</ref>.
ובפרטיות יותר – כהמשך הכתוב "זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו"{{הערה|ראה בארוכה אוה"ח ר"פ מצורע – פרטי הרמזים בהשייכות דטהרת מצורע לביאת המשיח.</ref>, ועד שנוהגין לקרוא פרשה זו בשם "פרשת טהרה"{{הערה|ראה לקו"ש ח"ז ע' 100 הערה 5.</ref> – ש"מצורע" הוא שמו של משיח בזמן הגלות, שאף שמצד עצמו הוא בתכלית השלימות, כמ"ש{{הערה|ישעי' נב, יג. תרגום עה"פ. זח"א קפא, ב.</ref> "ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", מ"מ, סובל וכואב בעצמו צער ומכאובי הגלות; ו"ביום טהרתו" (ש"נרפא נגע הצרעת מן הצרוע") קאי על מעמדו ומצבו של משיח כשמתגלה וגואל את בנ"י בגאולה האמיתית והשלימה{{הערה|ועד"ז בנוגע לביהמ"ק – כדאיתא במדרש (איכ"ר פתיחתא כא. הובא ביל"ש פרשתנו רמז תקנא בסופו) על הפסוק (פרשתנו יג, מה) "והצרוע אשר בו הנגע וגו'", "והצרוע זה בית המקדש כו'" – שנקרא "צרוע" ("מצורע") בחורבנו (כההמשך שם: "וטמא טמא יקרא חורבן ראשון וחורבן שני"), וטהרתו רומזת על בנין ביהמ"ק. – ועד"ז בויק"ר פרשתנו ספי"ז (בנגעי בתים): "(ונתתי נגע צרעת) בבית ארץ אחוזתכם, זה ביהמ"ק . . ונתץ את הבית, וביתא דנא סתרי' . . יכול לעולם ת"ל ולקחו אבנים אחרות, שנאמר (ישעי' כח, טז) לכן כה אמר ה' אלקים הנני יסד בציון אבן אבן בחן פנת יקרת גו'".</ref>.
ג. וצריך להבין{{הערה|בהבא לקמן – ראה גם לקו"ש חכ"ב ע' 70 ואילך.</ref>:
א) הקשר והשייכות דב' הפרשיות תזריע־מצורע (שבכו"כ שנים קורין שניהם יחדיו) – דלכאורה, השם "תזריע" (שמצד עצמו קשור עם ההולדה, כמפורש בכתוב "אשה כי תזריע וילדה", שכאשר "תזריע" אזי בא ההמשך ד"וילדה") מורה על הגאולה, ואילו השם "מצורע" (שמצד עצמו הוא היפך הטהרה, ויש צורך בפעולה מיוחדת כדי לפעול המעמד ומצב ד"ביום טהרתו") מורה על (צער ומכאובי) הגלות, ואיך יתחברו שניהם יחדיו?
ב) ועיקר: בנוגע להמשך הפרשיות – תזריע (ואח"כ) מצורע – דלכאורה, לאחרי ש"אשה כי תזריע וילדה זכר", גאולה נצחית שאין אחרי' גלות, לא שייך עוד מעמד ומצב ד"מצורע" שקשור עם ענין הגלות?
ג) ועד"ז בכל א' מב' הפרשיות בפ"ע – שם הפרשה ביחס לתוכנה:
בפרשת "תזריע" – שם הפרשה מורה על הגאולה ("אשה כי תזריע וילדה"), והמשך ועיקר הפרשה הוא בדיני נגעים{{הערה|נגעי אדם – "אדם כי יהי' בעור בשרו שאת וגו'" (יג, ב), ונגעי בגדים – "והבגד כי יהי' בו נגע צרעת וגו'" (שם, מז).</ref> שמורה על הגלות{{הערה|ראה ויק"ר פרשתנו ספט"ו: "שאת זו בבל . . ספחת זו מדי . . בהרת זו יון . . נגע צרעת זו אדום".</ref>; ובפרשת "מצורע" – שם הפרשה (כפי שנקראת בתורה) מורה על הגלות, והמשך הפרשה הוא בדיני טהרת המצורע ("זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו") שמורה על הגאולה.
ולכאורה, כיון ששם הפרשה מבטא ומדגיש תוכן הפרשה, הי' מתאים יותר שהפרשה שמדברת בדיני נגעים (ענין הגלות) תקרא בשם "מצורע", והפרשה שמדברת בדיני הטהרה (ענין הגאולה) תקרא בשם "תזריע"?
ד) ועד"ז בנוגע לשמו של משיח: כיון שמשיח הוא גואלם של ישראל – למה מדגישים בשמו (שהשם מתאר מהותו וענינו) ענין הגלות על ידי קריאתו בשם "מצורע"?!
ד. ויובן בהקדם הביאור בענין הנגעים{{הערה|בהבא לקמן – ראה גם לקו"ש חל"ז תזריע תנש"א. וש"נ.</ref>:
על הפסוק "אדם כי יהי' בעור בשרו גו'", מבואר בלקו"ת{{הערה|פרשתנו כב, ב.</ref> ש"אדם הוא במדרגה גדולה לפי שהוא שלימו דכולא{{הערה|ראה זהר פרשתנו מח, א.</ref> . . אדם הזה כשמוכשרין מעשיו ותיקן כל הדברים . . יוכל להיות עדיין בעור בשרו בחי' התחתונה שבו לא נתברר הרע והפסולת ממנו ונולדים סימנים בגשמיות בבשרו . . והם הנגעים . . מפני שברוחניות בעבודת ה' תיקן במעשיו ובירר הרע מן הטוב בכל הדברים (בירור הרע מן הגוף ומן הנפש), רק פסולת שבסוף לבושיו עדיין לא נתברר, לכן נולדו בבשרו . . רק בחיצוניות".
ויש להוסיף בדיוק לשון הכתוב "אדם כי יהי' בעור בשרו גו' לנגע צרעת": "בעור בשרו" – שלא זו בלבד שאינו שייך לה"עצם" (העצמיות) דהאדם וגידים שלו, אלא שאינו שייך אפילו לה"בשר" (וגידים) דהאדם, דבר המשתנה וניתוסף בו על ידי אכילה ושתי' שנעשים דם ובשר כבשרו, כי אם לה"עור" שמסביב (חיצוניות ומקיף) לה"בשר". ו"בעור בשרו" (החיצוניות דהבשר) גופא – "אדם כי יהי' בעור בשרו", היינו, שאין זה דבר הרגיל, אלא מקרה ("מקרה נקרית") היוצא מגדר הרגיל{{הערה|ראה לקו"ת שם (מדברי הרמב"ם), שהנגעים הם "שלא כדרך הטבע . . שאינם מליחות המצויים . . אך מעשה נסים הם" (ראה לקו"ש חכ"ב ע' 65 הערה 9).</ref>. וגם אז (כש"והי' בעור בשרו") ה"ז רק "נגע צרעת" – "נגע" גם מלשון נגיעה, היינו, שהענין הבלתי־רצוי אינו שייך (אליו, אפילו לא) לחיצוניותו ("עור בשרו"), אלא רק נוגע בו.
ועוד ועיקר – כפי שמוסיף בלקו"ת{{הערה|שם. וראה גם סהמ"צ להצ"צ מצות טומאת מצורע בתחלתו.</ref> – "וגם נגעים דברים גבוהים הן, שאינו נק' טמא עד שיקראנו הכהן טמא, וכשעדיין לא קרא לו שם טמא אין הנגעים בכלל טומאה{{הערה|משנה נגעים רפ"ג. רמב"ם הל' טומאת צרעת פ"ט ה"ב. וראה תו"כ ופרש"י פרשתנו יג, ב. תו"כ ר"פ מצורע.</ref>, אלא אדרבה, הם אורות עליונים{{הערה|להעיר, ש"נגע" אותיות "ענג" (זהר ח"א כו, ריש ע"ב. ח"ב רסה, ב. ח"ג רעג, א. ועוד), ועפ"ז י"ל שה"אורות עליונים" ד"נגעים" קאי על בחי' עונג העליון (וראה לקמן הערה 65).</ref>, רק שהם דינא קשיא דקדושה".
ה. ויש לומר, שב' ענינים אלו [שהנגעים הם "רק פסולת שבסוף לבושיו (בחיצוניות) שעדיין לא נתברר", והם "דברים גבוהים . . אורות עליונים" (ענינים הפכיים לכאורה)] – תלויים זה בזה:
כיון ש"נגעים" הם בעצם "דברים גבוהים . . אורות עליונים", לכן, גם כשנשתלשל מהם ענין בלתי־רצוי על ידי יניקת החיצונים, ה"ז רק ענין חיצוני שנוגע (נגיעה בלבד) בבחי' התחתונה ("בסוף לבושיו") בלבד.
ולכן, גם התיקון על זה (טהרת המצורע) הוא (לא על ידי ענין חדש לגמרי, אלא) על ידי גילוי ענינם האמיתי של הנגעים שהם "אורות עליונים" – כמרומז בלשון הכתוב "זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו", ש"טהרתו" היא על ידי "יום", שענינו אור וגילוי, כמ"ש{{הערה|בראשית א, ה.</ref> "ויקרא אלקים לאור יום", היינו, גילוי האורות עליונים (ענינם האמיתי) של הנגעים (ועי"ז מתבטלת יניקת החיצונים עד להיפך הטהרה אפילו בחיצוניות בלבד{{הערה|וכדי לבטל היפך הטהרה בחיצוניות עכ"פ שנעשית כבר (לפני התגלות האורות עליונים) – צ"ל כל פרטי הענינים דטהרת המצורע שבהמשך הפרשה.</ref>).
ו. וביאור הענין{{הערה|בהבא לקמן – ראה לקו"ת ר"פ מצורע. סהמ"צ להצ"צ שם.</ref>:
סיבת האפשרות ליניקת החיצונים עד להיפך הטהרה (בגלוי ובחיצוניות) מה"אורות עליונים" דנגעים (לאמיתתם), היא, מפני גודל מעלת ה"אורות עליונים" שאינם יכולים להתלבש ב"כלים". ובלשון הקבלה והחסידות – "אורות דתוהו"{{הערה|להעיר מהשייכות ד"מצורע" ל"תוהו" – "המצורע בגימטריא תהו" (תורת לוי"צ ע' קסט).</ref> שלמעלה מהתלבשות ב"כלים דתיקון", שמהם נשתלשלו (לאחרי השבירה כו') כל הענינים הבלתי־רצויים.
והענין בעבודת האדם:
ה"אורות עליונים" שאינם מתלבשים ב"כלים" פועלים תנועה של "רצוא" – שהו"ע כלות הנפש, "שכלה תכלה אור הנפש ותסתלק מן הכלים . . מיעוט הכלים שלא יהי' בחי' התפשטות למטה, אלא להסתלק למעלה וליכלל באור ה'"{{הערה|סהמ"צ להצ"צ שם פ"א.</ref>. ומזה יכול להיות יניקת החיצונים – "מחמת שאין נמשך בחי' שוב בכלים ואותיות דקדושה, אזי מבחי' הרצוא לבד יוכל להסתעף יניקת החיצונים, כמו שאחר ההתלהבות בתפלה אם אינו עוסק בתורה יוכל להתהוות מההתלהבות בחי' דינים קפידא וכעס, ומזה נסתעף ג"כ יש וגסות כו'"{{הערה|לקו"ת שם.</ref>.
והעצה לזה – כמארז"ל{{הערה|ספר יצירה פ"א מ"ח. תקו"ז בהקדמה (ז, א). וראה סה"מ תרנ"ט ע' ריא בהערה.</ref> "אם רץ לבך שוב לאחד", שלאחרי ה"רצוא" צ"ל "שוב", שהו"ע הביטול, עד ל"ביטול במציאות . . (ש)אין לו כח כלל להתפעל ברשפי אש בבחי' יש ודבר, אלא הוא כאבן דומם . . כמו שאנו רואים בבוא העבד לפני המלך . . כשבא מקרוב מאד לעמוד לפני המלך אז לא נשאר בו כח ועוז . . מפני שנתבטל ממציאותו לגמרי . . ומצד הביטול . . יבוא ההשבה להתפשט בכלים מכלים שונים למטה דוקא", ועי"ז נשלמת הכוונה העליונה שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים דוקא{{הערה|לקו"ת וסהמ"צ להצ"צ שם. וראה גם תניא ספ"נ.</ref>.
ונמצא, שפעולת ה"שוב" שלאחרי ה"רצוא", היא, שגם ה"אורות עליונים" שלמעלה מהתלבשות בכלים (תנועת הרצוא) יומשכו ויתגלו ב"כלים" (תנועת השוב).
וכדי שיוכל להיות חיבור ב' התנועות דרצוא ושוב, העלאה והמשכה, חסד וגבורה, צ"ל התגלות בחי' שלמעלה משניהם – בחי' התפארת, ששרשה בבחי' הכתר שלמעלה מסדר השתלשלות, שעל ידה נעשה חיבור ב' הקוין דחסד וגבורה{{הערה|ראה לקו"ת פרשתנו כג, ג ואילך.</ref>, העלאה והמשכה, רצוא ושוב, שגם ה"אורות עליונים" שלמעלה מכלים יומשכו ויתגלו ב"כלים"{{הערה|ראה גם דרושים שבהערה 60.</ref>.
וזהו"ע טהרת המצורע – "זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו" – "תורת המצורע" (ולא "טהרת המצורע" וכיו"ב), ש"תיקונו (של המצורע) . . על ידי עסק התורה . . כי עיקר עסק התורה צ"ל בבחי' ביטול"{{הערה|לקו"ת פרשתנו כה, א.</ref>, וכמ"ש "ונפשי כעפר{{הערה|"כעפר" דייקא – ש"הכל הי' מן העפר" (קהלת ג, כ), ולכן, על ידי הביטול כעפר נעשה "כלי" לכל הענינים הטובים, ועד לענין הכי טוב – תורה, כדלקמן בפנים.</ref> לכל תהי' (ועי"ז) פתח לבי בתורתך", שעל ידי הביטול כעפר נעשה "כלי" לתורה, שהיא מבחי' נעלית ביותר שלמעלה מסדר השתלשלות – בחי' התפארת, כמארז"ל{{הערה|ברכות נח, סע"א.</ref> "תפארת זו מתן תורה", ולכן בכחה לחבר ב' התנועות דרצוא ושוב, שגם האורות עליונים יומשכו ויתגלו בכלים, ועי"ז מתבטלת האפשרות דיניקת החיצונים עד להיפך הטהרה דנגעים, כיון שהאורות עליונים (ענינם האמיתי של הנגעים) נמשכים ומתגלים למטה.
ז. ומזה מובן גם בנוגע לכללות הענין דגלות וגאולה – נגעי המצורע (גלות) וטהרתם (גאולה):
גלות – שענינו העלם והסתר האור האלקי, כמ"ש{{הערה|תהלים עד, ט.</ref> "אותותינו לא ראינו גו'", ועד לחושך, ובפרט החושך כפול ומכופל דסוף זמן הגלות – מצד שרשו ומקורו הו"ע נעלה ביותר{{הערה|להעיר ש"קוב"ה בגלותא סליק לעילא ולעילא" (זח"ג כ, ב. ועוד), "למעלה מעלה מכל ההשתל'", "בבחי' העצמי' ממש" (אוה"ת שה"ש ע' תרפו). וראה לקמן ס"י.</ref>, "אורות עליונים" שלמעלה מהתגלות בכלים, ועד לבחי' שלמעלה מגילוי לגמרי ("לא ראינו"{{הערה|"לא ראינו דייקא, שאינו נראה ונגלה לעיני בשר . . אבל מ"מ אותותינו קיימות* . . ועז"נ לעושה נפלאות גדולות לבדו, שממשיך נפלאות גדולות תמיד אלא שהן בבחי' לבדו (הוא לבדו יודע שהוא נס), דהיינו בבחי' העלם" (לקו"ת שה"ש לד, א. אוה"ת שם ע' תקכד).
*) "שהן אותיותינו, דהיינו אותיות התורה כו'" (שם). – ועפ"ז י"ל שעל ידי התורה נעשה המשכת וגילוי ה"אותותינו" דזמן הגלות ("נפלאות גדולות לבדו") באופן הנראה ונגלה לעיני בשר (וראה לקמן הערה 54).</ref>), בחי' "ישת חושך סתרו"{{הערה|תהלים יח, יב.</ref>, ומפני גודל מעלת והפלאת האורות שלמעלה מגילוי, נשתלשל למטה העלם והסתר וחושך כפשוטו, שמזה באים כל הענינים הבלתי־רצויים שבזמן הגלות.
וכיון שבשרשו ומקורו הו"ע נעלה ביותר, אורות עליונים שלמעלה מגילוי, לכן, גם לאחרי שנשתלשל למטה להעלם והסתר וחושך כפשוטו, עד לענינים דהיפך הטהרה וכו', אין זה אלא בחיצוניות ובדרגא התחתונה ובאופן של נגיעה בלבד.
ולכן, גם התיקון שעל ידי "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" הוא (לא על ידי ענין חדש לגמרי, אלא) על ידי התגלות ענינו האמיתי של הגלות [כמודגש גם שהתיקון הוא (לא על ידי ביטול הגלות, אלא) על ידי הפיכת הגלות לגאולה, כידוע{{הערה|ראה ויק"ר ספל"ב. לקו"ת בהעלותך לה, ג. ובכ"מ.</ref> שעל ידי המשכת וגילוי האל"ף (אלופו של עולם) נעשה מ"גולה" "גאולה"{{הערה|ראה אוה"ת בא ע' רעג: "ההפרש בין גולה ובין גאולה הוא על ידי אות אל"ף . . שהוא פלא, בחי' אראנו נפלאות". ושם: "ולכן נק' ר"ח ניסן חודש של גאולה, כי הוא ראש חדשים ובו נמשך ראשון הוא לכם, בחי' אני ראשון כו' אלופו של עולם". – ועפ"ז תומתק הדגשת ענין הגאולה בימים האחרונים ממש, עם סיומו של חודש ניסן דשנת אראנו נפלאות.</ref>] – אורות עליונים שלמעלה מגילוי ("ישת חושך סתרו"), אשר, על ידי "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" פועלים שגם האורות העליונים שלמעלה מגילוי יומשכו ויתגלו למטה{{הערה|ראה אוה"ת שבהערה 49: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, פי' נפלאות הוא מה שמוסתר ומופלא בבחי' ההסתלקות בעילוי אחר עילוי . . קוב"ה בגלותא סליק לעילא ולעילא . . ואראנו נפלאות הללו שיבוא ויתגלה למטה מטה", היינו, שענין הגאולה ("אראנו נפלאות") הוא גילוי ענינו האמיתי של הגלות, "מה שמוסתר ומופלא . . לעילא ולעילא", שנמשך ומתגלה למטה.</ref> (ועי"ז תתבטל בדרך ממילא האפשרות להעלם והסתר כו' עד להיפך הטהרה אפילו בחיצוניות בלבד).
ויש לומר, שהיתרון ב"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" (שעי"ז פועלים שהאורות העליונים יומשכו ויתגלו למטה) הוא מצד הביטול והמסירת־נפש שמודגשת ביותר (ובעיקר) בזמן הגלות, ועל ידי הביטול והמס"נ שמצד בחי' היחידה, הקשורה ומקבלת מבחי' "יחיד" שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות, נעשה חיבור ב' התנועות דרצוא ושוב, שהאורות העליונים נמשכים ומתגלים בכלים.
ח. עפ"ז מובן הקשר והשייכות והמשך הפרשיות תזריע־מצורע (גאולה וגלות), ענין הנגעים בפרשת תזריע, וטהרתם בפרשת מצורע (כנ"ל ס"ג):
כיון שהגאולה היא (לא ענין בפ"ע, אלא) התגלות ענינו האמיתי של הגלות (בדוגמת טהרת המצורע על ידי התגלות ענינם האמיתי של הנגעים) – לכן, לאחרי ההקדמה הכללית (לב' הפרשיות) "אשה כי תזריע וילדה זכר" שרומז על כללות העבודה בזמן הגלות ("תזריע") שעי"ז באים לגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי' גלות ("וילדה זכר") – באים פרטי הענינים בהמשך הפרשיות:
בפרשת תזריע (גאולה) מדובר בענין הנגעים (גלות) – כיון שהנגעים הם אורות עליונים (שלכן, גם לאחרי הירידה למטה ה"ז רק "בעור בשרו"), שיומשכו ויתגלו למטה בהגאולה;
ובפרשת מצורע (גלות) מדובר אודות טהרת הנגעים (גאולה) – כיון שטהרת הנגעים היא על ידי התגלות ענינם האמיתי של הנגעים (ענינו האמיתי של הגלות), היינו, שתוכנה של הגאולה הו"ע ד"מצורע" למעליותא{{הערה|להעיר, שבשניהם (במצורע ובגלות) נאמר "בדד" [במצורע – "בדד ישב" (פרשתנו יג, מו), ובגלות – "איכה ישבה בדד" (איכה א, א)] – "בדד" למעליותא, שמורה על דרגא נעלית ביותר שמובדלת לגמרי ("בדד") משאר הדרגות. – ולהעיר, שגם המשיח (שנקרא "מצורע") הוא מובדל לגמרי מכל העם, כמ"ש "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", למעלה מהאבות, ולמעלה ממשה כו' (ראה תנחומא תולדות יד).</ref>, ובאופן שנשללת האפשרות לענין הפכי (כיון שהאורות העליונים נמשכים ומתגלים למטה), גאולה נצחית שאין אחרי' גלות ("וילדה זכר").
[ויש להוסיף ולבאר גם הקשר וההמשך להפרשה שמתחילין לקרוא במנחת שבת זו – אחרי־קדושים{{הערה|להעיר שהקשר בין הפרשיות תזריע־מצורע ואחרי־קדושים הוא בהדגשה יתירה בקביעות שנה זו – שיום הש"ק זה הוא שבת פרשת תזריע־מצורע בחוץ לארץ, ושבת פרשת אחרי־קדושים בארץ הקודש.</ref>:
פרשת אחרי – שבה נאמר הציווי והאזהרה שלא יהי' "רצוא" בלי "שוב" (כלות הנפש ד"שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו"{{הערה|ראה אוה"ח ר"פ אחרי. נת' בדרושים שבהערה 60.</ref>), אלא רצוא ושוב דוקא, נשמות (שמצ"ע הם בתנועת הרצוא) בגופים (שמצ"ע הם בתנועת השוב) דוקא [ועד לחיים נצחיים דלעתיד לבוא (ובנוגע לדורנו זה – ללא הפסק בינתיים{{הערה|והעילוי ד"אל עפר תשוב" הוא (ברוחניות) על ידי הביטול* ד"ונפשי כעפר לכל תהי'" (וראה הערה 61).
*) ולהעיר שגם העילוי ד"אל עפר תשוב" הוא הזיכוך מהגשמיות לגמרי שנעשה על ידי הביטול דהגוף (ראה סה"מ עטר"ת ע' תטו).</ref>), חיי הגוף דוקא, ובאופן שהנשמה ניזונית מן הגוף{{הערה|ראה המשך וככה תרל"ז פפ"ח ואילך. המשך תרס"ו ע' תקכח. לקו"ש ח"כ ע' 44. חכ"א ע' 88. ועוד.</ref>], שזהו"ע דחיבור הרצוא ושוב, שהאורות העליונים נמשכים ומתגלים בכלים{{הערה|ראה ד"ה כתוב באוה"ח – במאמרי אדה"ז אתהלך לאזניא (ע' לג). ד"ה וכל הלבבות באוה"ת אחרי (כרך ב) ע' תקלח ואילך. ד"ה אחרי מות תרמ"ט. לקו"ש ח"ג ע' 988 ואילך. חכ"ז ע' 119. חל"ב ע' 98 ואילך.</ref>;
וענין זה נעשה מצד דרגא נעלית שלמעלה משניהם{{הערה|על ידי הקדמת הביטול דשוב, כנ"ל ס"ו.</ref> – פרשת קדושים, שבה נאמר הציווי (ונתינת־כח) "קדושים תהיו כי קדוש אני", שבהיות בנ"י בעוה"ז הגשמי (שאז שייך הציווי ד"קדושים תהיו", "הוו פרושים"{{הערה|פרש"י ר"פ קדושים.</ref>), ה"ה במעמד ומצב של קדושה ("קדושים תהיו"), ועד לקדושה הכי נעלית דקדושתו של הקב"ה, כדרשת חז"ל{{הערה|ויק"ר פכ"ד, ט.</ref> "יכול כמוני, ת"ל כי קדוש אני", כפירוש החסידות{{הערה|ראה מאור עינים ר"פ קדושים (מז, ב). אוה"ת עה"פ.</ref> "יכול כמוני" בניחותא, שכאו"א מישראל "יכול" להיות "כמוני" (כביכול), דרגת הקדושה ד"קדוש אני"].
ומודגש עוד יותר בשמו של משיח (הגואל) שנקרא בשם מצורע{{הערה|ראה אוה"ת נ"ך (ע' צג) שהטעם שמשיח נקרא "חיוורא דבי רבי", הוא, לפי ש"בהרת עזה כשלג . . (היא) הלעו"ז דענג העליון לבושי' כתלג חיור, וע"כ משיח שהוא גילוי פנימיות עונג העליון סובל הנגע בכדי שעי"ז יומשך העונג כתלג חיור".</ref> – "מצורע של בית רבי", ש"יתיב ביני עניי סובלי חלאים", "מנוגעים, והוא נמי מנוגע" – שמשיח נמצא בעולם בזמן ומקום הגלות, ובמצב של גלות, שסובל תחלואי הגלות [כהמשך הגמרא[2] "אמר רב אי מן חייא הוא כגון רבינו הקדוש", "אם משיח מאותן שחיין עכשיו{{הערה|וע"פ פס"ד הרמב"ם (הל' מלכים ספי"א) "ואם יעמוד מלך מבית דוד כו'" – היינו שהוא כבר מלך.</ref> ודאי היינו רבינו הקדוש{{הערה|ושם (בהתחלת הסוגיא): "דבי רבי שילא אמרי שילה שמו, שנאמר עד כי יבוא שילה, דבי רבי ינאי אמרי ינון שמו (כמו ינאי, כל אחד הי' דורש אחר שמו)*, שנאמר יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו, דבי רבי חנינה אמרי חנינה שמו, שנאמר אשר לא אתן לכם חנינה, ויש אומרים מנחם בן חזקי'** שמו, שנאמר כי רחק ממני מנחם משיב נפשי". וראה גם ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד. איכ"ר פ"א, נא. וראה לקוטי לוי"צ על מארז"ל ע' קו ש"כל הדעות אמת הם ואלו ואלו דא"ח", עיי"ש.
ואנן (חסידים) נעני' אבתרייהו (בנוגע לרבותינו נשיאינו, ובפרט כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו) – יוסף שמו, שנאמר "יוסיף אדנ־י שנית ידו גו' ואסף נדחי ישראל גו'", יצחק שמו, שנאמר "אז ימלא שחוק פינו".
*) פרש"י שם. – ולהעיר מדיוק לשון רש"י "כל אחד הי' דורש אחר שמו" (ולא שהתלמידים חידשו ששמו כשם רבם).
**) כ"ה ("בן חזקי'") בדפוסים שלפנינו, ובירושלמי ואיכ"ר: "מנחם" סתם. – ולהעיר שרש"י מעתיק תיבת "מנחם", ומוסיף "בן חזקי'". וכנראה שצ"ל בפרש"י "ה"ג בן חזקי'", אלא שהבחור־הזעצער "תיקן" והשמיט "ה"ג". ועצ"ע.</ref>, דסובל תחלואים וחסיד גמור הוה"{{הערה|פרש"י שם. – וע"ש זה נקרא "חיוורא (מצורע) דבי רבי", "ע"ש רבינו הקדוש שנקרא רבי . . שהי' סובל תחלואים ויסורים כמוהו" (חדא"ג מהרש"א שם).</ref>], ומצפה בקוצר רוח ובכליון עינים{{הערה|שלכן "שרי חד ואסיר חד (מתיר נגע ומקנחו וקושרו מתיר האחר ועושה כן, ואינו מתיר שני נגעים יחד (כשאר הסובלי חלאים שיושב ביניהם)), אמר דילמא מבעינא דלא איעכב (אי בעי לי לצאת ולגאול את ישראל לא איתעכב כדי קשירת שני נגעים)" – סנהדרין שם ובפרש"י.</ref> להתגלות (מההעלם בזמן ומצב הגלות), דמלך המשיח גואל את ישראל בגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי' גלות, כפס"ד הרמב"ם{{הערה|שבהערה 66.</ref> "יעמוד מלך מבית דוד וכו'".
ט. האמור לעיל קשור גם עם פרק שני דאבות (שלומדים ביום הש"ק זה) – שהתחלתו "רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושי' ותפארת לו מן האדם":
ובהקדם הדיוקים במשנה זו – ומהם{{הערה|בהבא לקמן – ראה גם סה"ש ה'תש"נ ח"ב ע' 420 ואלך. ועוד.</ref>: (א) "איזו היא דרך ישרה" – הרי מקרא מלא דיבר הכתוב{{הערה|הושע יד, יו"ד.</ref> "ישרים דרכי ה'", (ב) "(שיבור לו) האדם" – "אדם" דייקא, ש"אדם הוא במדרגה גדולה . . שלימו דכולא" (כנ"ל ס"ד), (ג) הקשר לבעל המאמר "רבי אומר" – רבינו הקדוש, ולא בשמו ("רבי יהודה הנשיא", כפי שנזכר תיכף במשנה שלאח"ז), אלא בתואר "רבי".
ויש לומר הביאור בזה – בהמשך להאמור לעיל בנוגע להתגלות וביאת המשיח:
רבי (רבינו הקדוש) – עליו נאמר (בזמנו) "אם משיח מאותן שחיין עכשיו ודאי היינו רבינו הקדוש, דסובל תחלואים וחסיד גמור הוה", דאף שהי' "חסיד גמור", שגמר עבודתו{{הערה|ע"ד הפירוש ב"צדיק גמור" – "מלשון כלי שנגמר מלאכתו" (לקו"ת דרושי סוכות פא, א).</ref>, אעפ"כ הי' סובל תחלואים, תחלואי הגלות, כמו משיח (ששמו "חיוורא דבי רבי", "מצורע של בית רבי"), שעם היותו בתכלית השלימות, סובל וכואב תחלואי הגלות (כנ"ל ס"ב).
ותוכן מאמרו – "רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם":
"האדם" – קאי על "אדם הזה (ש"הוא במדרגה גדולה . . שלימו דכולא") כשמוכשרין מעשיו ותיקן כל הדברים . . רק פסולת שבסוף לבושיו עדיין לא נתברר כו'" מצד ענין הגלות – כמו רבי; ובדורנו זה – דור האחרון של הגלות, עקבתא דמשיחא, שכבר נסתיימו ונשלמו כל עניני העבודה שהיו צריכים להעשות במשך זמן הגלות – י"ל שכל בנ"י הם בדרגא זו.
והשאלה היא: כיון שכבר נסתיימו "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" – מהי ה"דרך ישרה" (הקלה והמהירה ביותר מבין כל דרכי התורה) שיבור לו האדם (כללות בנ"י) שגמר עניני העבודה כדי לפעול התגלות וביאת המשיח{{הערה|ומתחיל מהתגלות וביאת משיח שבכאו"א מישראל, כידוע שהפסוק "דרך כוכב מיעקב גו'" שקאי על מלך המשיח (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה), קאי גם על כאו"א מישראל (ירושלמי מע"ש פ"ד ה"ו), כיון שיש בו ניצוץ מנשמת משיח (מאור עינים ס"פ פינחס).</ref>?
והמענה לזה – "כל שהיא תפארת לעושי' ותפארת לו מן האדם":
"תפארת" – קאי על התורה ("תפארת זו מתן תורה"), שמצד גודל מעלתה בכחה לחבר ב' התנועות דרצוא (קירוב ודביקות להקב"ה, "תפארת לעושי'") ושוב (המשכה למטה, "תפארת לו מן האדם"), שהאורות העליונים יומשכו ויתגלו בכלים (כנ"ל ס"ו), שעי"ז מתגלה ענינו האמיתי של הגלות (אורות עליונים), באופן שמושלל ענין הגלות כפשוטו, גאולה שאין אחרי' גלות (כנ"ל ס"ז־ח).
ויש להוסיף בביאור הטעם שהתורה (תפארת) היא "דרך ישרה" להתגלות והבאת המשיח – ע"פ הידוע{{הערה|אוה"ת פרשתנו (כרך ג) ע' תתטז. ובארוכה – סהמ"צ להצ"צ מצות מינוי מלך.</ref> שבמשיח צדקנו ישנם ב' ענינים: מלך (המלך המשיח) ורב (שילמד תורה את כל העם), והחילוק שביניהם, שענין ה"מלך" שבמשיח מורה על ההשפעה באופן מקיף שנעשית על ידי הביטול דקבלת עול מלכותו, וענין ה"רב" שבמשיח מורה על ההשפעה באופן פנימי שנעשית על ידי לימוד התורה עד שחשיב "כאילו ילדו"{{הערה|סנהדרין יט, סע"ב. פרש"י במדבר ג, א.</ref>, ויש לומר, שצירוף שניהם (מלך ורב, מקיף ופנימי) יחדיו מורה שגם האורות עליונים שלמעלה מהתלבשות בכלים (כ"א באופן מקיף בלבד) נמשכים ומתגלים בכלים (באופן פנימי), בכח התורה ("תפארת").
י. ויש לקשר זה גם עם תוכנו של הזמן – חודש אייר:
חודש אייר הוא החודש השני, שבו נעשית העבודה מלמטה למעלה – לאחרי הקדמת הגילוי מלמעלה למטה בחודש ניסן, ש"בו נעשו נסים לישראל"{{הערה|מדרש לקח טוב בא יב, ב.</ref>, עד ל"נסי נסים"{{הערה|ראה ברכות נז, רע"א ובפרש"י וחדא"ג מהרש"א שם.</ref>, ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם"{{הערה|נוסח הגש"פ.</ref>, "חודש של גאולה"{{הערה|שמו"ר פט"ו, יא.</ref>, עד לגאולה מכל עניני מיצר וגבול.
ויש לומר, שבהמשך החדשים (ניסן ואייר) מודגש הקשר והשייכות והחיבור שביניהם – שהגילויים הנעלים (אורות עליונים) דחודש ניסן נמשכים ומתגלים בפנימיות (בכלים) על ידי עבודת האדם מלמטה למעלה.
והכח לחברם יחד הוא מצד דרגא הכי נעלית שלמעלה משניהם – כמודגש בהספירה דב' אייר (היום הראשון מהימים הפרטיים דחודש אייר, לאחרי ראש חודש שכולל כל ימי החודש) – "תפארת שבתפארת"{{הערה|ומודגש גם בדרכו של אדמו"ר מהר"ש – שב' אייר ("תפארת שבתפארת") הוא יום הולדתו, ש"מזלו גובר", ופועל ומשפיע על כל ההולכים בדרכיו – "לכתחילה אַריבער", שעבודת האדם למטה (בכלים) היא "לכתחילה אַריבער" (למעלה מכלי, מהגבלה).</ref>, שעל ידה נעשה חיבור ב' התנועות דרצוא (אורות עליונים) ושוב (בכלים).
וכיון שהגילויים הנעלים דחודש ניסן, "חודש של גאולה", נמשכים ומתגלים למטה על ידי עבודת האדם – מתבטלת האפשרות לענין של גלות, כ"א באה גאולה נצחית שאין אחרי' גלות.
זאת ועוד:
"אייר" ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל, ד' רגלי המרכבה{{הערה|מאו"א א, פד. ב"ש לאה"ע סקכ"ו ס"כ. מג"ע אופן קכא.</ref>. והענין בזה – שג' האבות (כנגד ג' רגלי המרכבה), חסד גבורה ותפארת, הם בחי' האורות, ורחל (רגל הרביעי שעל ידו נעשית שלימות המרכבה), בחי' המלכות (כנסת ישראל), היא בחי' הכלים{{הערה|ראה לקו"ש חכ"ו ע' 46. וש"נ.</ref>. וי"ל שחיבורם יחד (בר"ת ד"אייר") מורה על המשכת וגילוי האורות (גם האורות עליונים) בכלים.
ויש להוסיף, ש"רחל" מורה על העילוי ד"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" להביא את הגאולה – כמ"ש{{הערה|ירמי' לא, יד.</ref> "רחל מבכה על בני' גו' כי איננו", "איננו" דייקא (ולא "אינם"), כיון ש"קוב"ה בגלותא סליק ("איננו") לעילא ולעילא"{{הערה|זהר שבהערה 49.</ref>, ועל ידי פעולתה של רחל (מעשינו ועבודתינו דכנסת ישראל) בזמן הגלות ("מבכה גו' כי איננו") באה הגאולה (כהמשך הכתוב{{הערה|שם, טו־טז.</ref> "יש שכר לפעולתך גו' ושבו בנים לגבולם"), והאורות העליונים שהיו בבחי' הסתלקות לעילא ולעילא (ענינו האמיתי של הגלות) נמשכים ומתגלים למטה, ועי"ז מתבטלת האפשרות ליניקת החיצונים ("כרחל לפני גוזזי' נאלמה"{{הערה|ישעי' נג, ז. וראה סה"מ תרנ"ט ע' קנב. תש"ד ע' 84. ועוד.</ref>) ועד להיפך הטהרה דזמן הגלות (ענין הנגעים{{הערה|להעיר, ש"ספחת" ו"בהרת" הם כנגד רחל (ו"שאת" כנגד לאה), ותיקונם על ידי עשיית ה"כלים" (על ידי הדיבור והמעשה בתורה ומצוות) שבהם יומשכו האורות עליונים, בחי' שוב שלאחרי הרצוא (לקו"ת וסהמ"צ להצ"צ שבהערה 37).</ref>) – כ"א אדרבא, שבאה גאולה שאין אחרי' גלות.
יא. ויש להוסיף ולקשר זה גם עם היום המיוחד בספירת העומר – מלכות שבתפארת:
ובהקדים – שבספירת העומר (מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות) נכללים כל עניני העבודה ("מעשינו ועבודתינו"), הן בנוגע לנפש האדם – "לתקן את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו כו' ולטהרנו ולקדשנו", והן בנוגע לכללות העולם – "יושפע שפע רב בכל העולמות", שעי"ז באה הגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי' גלות – "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו אמן סלה"{{הערה|כמחז"ל "כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק" (עירובין נד, א).</ref>.
ומעלה יתירה בקביעות שנה זו – שראש הפסח חל בשבת, והתחלת הספירה היא "ממחרת השבת"{{הערה|אמור כג, טו.</ref> גם כפשוטו (נוסף על דרשת חז"ל{{הערה|מנחות סה, ב ואילך. תו"כ ופרש"י עה"פ.</ref> שפירושו "ממחרת היו"ט"), שאז השבתות הן תמימות כימי בראשית, שמתחילות באחד בשבת ומסיימות בשבת{{הערה|פסדר"כ פ"ח. פס"ר פי"ח. ראב"ן ספ"ו. ראבי"ה פסחים סתקכ"ו. ועוד.</ref> – שכיון שהסיום דכל שבוע ב"מלכות" (מלכות שבחסד, מלכות שבגבורה, מלכות שבתפארת כו') הוא ביום השבת שקשור עם הגאולה, "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"{{הערה|כנ"ל הערה 5.</ref>, מודגש ביותר ענין הגאולה ב"מלכות" – מלכות בית דוד בתקפה ובשלימותה על ידי מלך המשיח, שעל ידו תתגלה מלכותו של הקב"ה בכל העולם, כמ"ש "והיתה לה' המלוכה"{{הערה|עובדי' בסופו.</ref>, "והי' ה' למלך על כל הארץ"{{הערה|זכרי' יד, ט.</ref>.
והענין בזה:
מלכות (בשייכות לגאולה) – מלך המשיח – מורה על החוזק והתוקף דענין הגאולה ללא התחשבות במניעות ועיכובים ובלשון חז"ל{{הערה|ב"ב ג, סע"ב.</ref> "אמר מלכא עקר טורא", שאפילו "הר" ("טורא"), תוקף המנגד, נעקר (ממקומו למקום אחר{{הערה|כדיוק הלשון "עקר טורא" – שאינו מתבטל ממציאותו, אלא נעקר ממקום למקום (רוחניים), שזהו"ע דאתהפכא חשוכא לנהורא.</ref>) על ידי המלך.
ובעומק יותר: כיון שהחיות והמציאות של כל בני המדינה וכל עניני המדינה תלוי' בהמלך{{הערה|ראה לקו"ש ח"ח ע' 25. וש"נ.</ref>, מובן, שלאמיתו של דבר לא שייך מציאות של מנגד להמלך, שהרי כל מציאותו של ה"מנגד" (כפי שנראה בחיצוניות) תלוי' בהמלך. ועד"ז בנוגע להגאולה – שענין המלכות (מלך המשיח) מדגיש שלאמיתו של דבר אין העולם (גלות) יכול להיות מנגד להגאולה, כיון שכל מציאות העולם תלוי' בענין הגאולה (מלכות), כדאיתא בגמרא[2] "לא איברי עלמא אלא . . למשיח"{{הערה|וגם לשאר הדעות (שם) – "לדוד", מלכות בית דוד ("המלכות שניתן לו היא לעולם לו ולזרעו" – חדא"ג מהרש"א שם), שמלך המשיח הוא מזרעו; ו"למשה" – "גואל ראשון הוא גואל אחרון" (ראה לקו"ש חי"א ע' 8 ואילך. וש"נ).</ref>, ולכן, ה"ניגוד" דהעולם (גלות) להגאולה אינו אלא ענין חיצוני בלבד, וביטולו הוא על ידי התגלות ענינו האמיתי של העולם – מלכות{{הערה|ולהעיר, שהמשכת וגילוי אלופו של עולם (שעי"ז נעשה מ"גולה" "גאולה", כנ"ל ס"ז) הו"ע ד"אחד", "אמליכתי' למעלה ולמטה ולד' רוחות" (ברכות יג, ב), "מלכות הוא ענינו" (רמב"ם הל' שופר פ"ג ה"ט).</ref>.
ובהתגלות המלכות (מלכותו של הקב"ה על ידי מלך המשיח) ישנם כמה אופנים ודרכים – מלכות כפי שהיא בשבעת המדות: מלכות שבחסד, מלכות שבגבורה, מלכות שבתפארת, מלכות שבנצח, מלכות שבהוד, מלכות שביסוד, ומלכות שבמלכות.
וע"פ מאמרו של רבי שה"דרך ישרה" להתגלות וביאת המשיח היא "תפארת" (כנ"ל ס"ט), מובן גודל העילוי ב"מלכות" דשבוע (ושבת) זה – מלכות שבתפארת.
ועוד ועיקר – שאין צורך להמתין להמשך השבתות דספה"ע, כיון שעל ידי מלכות שבתפארת ("דרך ישרה", בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, מרום המעלות ומדרגות עד סוף כל דרגין{{הערה|ראה תניא פי"ג. אגה"ק ס"ו. ובכ"מ.</ref>), נמשכים ומתגלים גם פרטי עניני המלכות שלאח"ז{{הערה|ע"ד גמר ושלימות העבודה דספה"ע (הכנה למ"ת) בר"ח סיון, "בשבוע הז' ביום ג' בו" (תו"א יתרו סז, ג) – תפארת שבמלכות.</ref>: מלכות שבנצח – נצחון המלך (על עניני העולם שמעלימים בחיצוניותם), מלכות שבהוד – יופי המלך, "מלך ביפיו תחזינה עיניך"{{הערה|ישעי' לג, יז.</ref>, מלכות שביסוד – חיזוק המלכות באופן יסודי ונצחי, ומלכות שבמלכות – הגילוי ד"מלכותך{{הערה|תהלים קמה, יג.</ref> מלכות כל עולמים"{{הערה|ובלשון הרמב"ם בנוגע למלך המשיח – יש לומר: "יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה" – הו"ע מלכות שבתפארת, כי "תפארת" הו"ע התורה (ראה גם לקמן סי"ב), "ילחם מלחמות ה' וינצח" – מלכות שבנצח, "ובנה מקדש במקומו" – מלכות שבהוד, כמארז"ל (ברכות שבהערה 47) "ההוד זו בית המקדש", "וקבץ נדחי ישראל" – מלכות שביסוד, שנקרא "כל", ע"ש שאוסף ומקבץ האורות דכל הספירות, ו"אהפוך אל עמים גו' לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד" – מלכות שבמלכות.</ref> ("מלכותך" דייקא – מלכות דא"ס שלפני הצמצום{{הערה|ראה לקו"ת שה"ש יד, ד. ובכ"מ.</ref> (הקשורה עם כתר ופנימיות הכתר, "כתר עליון איהו כתר מלכות"{{הערה|תקו"ז בהקדמה (יז, א).</ref>), שנמשכת ומתגלה ונעשית "מלכות כל עולמים", "מלכות" דייקא, שאין צורך ב"ממשלה" בעל כרחם, כיון ש"מלכותו ברצון{{הערה|להעיר, שרצון הוא כתר, וכתר קשור עם מלכות, כנ"ל בפנים.</ref> קיבלו עליהם"{{הערה|ראה לקו"ת דרושי ר"ה נו, סע"ב ואילך. סידור (עם דא"ח) נג, ג. יהל אור עה"פ (ע' תרפה). ועוד.</ref>).
יב. וביאור ה"דרך ישרה" להתגלות וביאת המשיח על ידי "מלכות שבתפארת" – בנוגע למעשה בפועל:
ובהקדמה – שכיון שמשיח צדקנו עומד לבוא תיכף ומיד, אבל עדיין לא בא בפועל, שלכן דרושה ההשתדלות האחרונה ("סוף לבושיו") של כאו"א מישראל להביא את המשיח, צריכה להיות הפעולה (לא על ידי מלכות בטהרתה, ענינו של מלך המשיח עצמו, אלא) על ידי "מלכות שבתפארת", כלומר, ענינו של המשיח (מלכות) כפי שהוא בתורה (תפארת), כאמור לעיל (ס"ט) שעל ידי התורה (ענינו של משיח בתור "רב") נמשכים ומתגלים האורות עליונים דהגאולה (ענינו של משיח בתור "מלך") באופן פנימי.
ובפשטות: "תפארת" – הו"ע לימוד התורה, ו"מלכות שבתפארת" – הוא לימוד התורה בעניני מלך המשיח ובעניני הגאולה שנתבארו בריבוי מקומות{{הערה|ונקל למוצאם – על ידי ספרי המפתחות (שרבו בדורנו זה) על סדר הא־ב, בערכים המתאימים: גאולה, משיח, וכיו"ב.</ref>,
– בתורה שבכתב (ובפרט "בדברי הנביאים . . שכל הספרים מלאים בדבר זה"{{הערה|רמב"ם הל' מלכים פי"א ה"ב.</ref>) ובתורה שבעל פה, בגמרא (ובפרט במסכת סנהדרין ובסוף מסכת סוטה{{הערה|וע"פ האמור לעיל (ס"ז) שהגאולה באה על ידי התגלות ענינו האמיתי של הגלות – יומתק שסימני הגאולה הם בסוף (סיום וגמר) מסכת סוטה הקשורה על הגלות.</ref>) ובמדרשים, וגם – ובמיוחד – בפנימיות התורה, החל מספר הזהר (ש"בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר כו' יפקון בי' מן גלותא ברחמים"{{הערה|זח"ג קכד, ב – ברע"מ. הובא ונת' באגה"ק רסכ"ו.</ref>), ובפרט בתורת החסידות (שעל ידי הפצת המעיינות חוצה אתי מר דא מלכא משיחא{{הערה|אגה"ק דהבעש"ט – כש"ט בתחלתו.</ref>), בתורת רבותינו נשיאינו, ובפרט בתורתו (מאמרים ולקוטי שיחות) של נשיא דורנו – מעין ודוגמא והכנה ללימוד תורתו של משיח, "תורה חדשה מאתי תצא"{{הערה|ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.</ref>, שילמד לכל העם פנימיות התורה (טעמי תורה), ידיעת אלקות ("דע את אלקי אביך"{{הערה|דה"א כח, ט.</ref>), כפס"ד הרמב"ם{{הערה|בסיום וחותם ספרו "משנה תורה".</ref> ש"באותו הזמן . . יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו'" –
וההוספה בלימוד התורה בעניני משיח והגאולה ("מלכות שבתפארת") היא ה"דרך ישרה" לפעול התגלות וביאת המשיח והגאולה בפועל ממש.
יג. ועל של פועל באתי – ובודאי יעוררו ויפרסמו בכל מקום ומקום:
כדי לפעול התגלות וביאת המשיח תיכף ומיד – על כאו"א מישראל (האנשים – הן יושבי אוהל (ישכר) והן בעלי עסק (זבולון), וכן הנשים והטף, כל חד וחד לפום שיעורא דילי') להוסיף בלימוד התורה (במיוחד) בעניני משיח וגאולה.
ומה טוב – שהלימוד יהי' (ברבים) בעשרה, כי, נוסף על המעלה ד"עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרוי' ביניהם"{{הערה|אבות פ"ג, ו. וראה אגה"ק סכ"ג.</ref>, יש מעלה מיוחדת כשלומדים עניני משיח והגאולה ברבים בנוגע להתפעלות והשמחה ברגש הלב, שעי"ז הולכת וגדלה ההשתוקקות והצפי' לביאת המשיח{{הערה|ולכן, גם אלה שרוצים ללמוד בעיון ושקו"ט (ועד לחדש חידושי תורה בעניני משיח וגאולה), מתוך מנוחה וישוב הדעת, על ידי הלימוד לעצמו או בחברותא – ישתדלו (מזמן לזמן) להשתתף גם בהלימוד בעשרה, כדי שיהי' אצלם גם המעלה שעל ידי הלימוד בעשרה (כבפנים).</ref>.
ועוד ועיקר כפשוט – להוסיף בקיום המצוות בהידור, ובמיוחד בההידור במצות הצדקה (כללות כל המצוות{{הערה|ראה תניא פל"ז.</ref>) ש"מקרבת את הגאולה"{{הערה|ב"ב יו"ד, א.</ref>.
וכדאי ונכון לקשר ההוספה בצדקה עם ההוספה בתורה בעניני משיח והגאולה – עי"ז שההוספה לצדקה היא מתוך כוונה לקרב ולזרז את הגאולה, כיון שכוונה זו כשלעצמה היא חלק מלימוד התורה בעניני הגאולה – הלימוד (במחשבה – מזמן לזמן) דמאמר חז"ל "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"{{הערה|ובסגנון האמור לעיל – מלכות שבתפארת – יש לומר: תפארת הו"ע התורה, ומלכות – שעיקרה קיום מצוות המלך – הו"ע (המצוות, ובפרט מצות) הצדקה. ובמלכות שבתפארת (שהמלכות עצמה היא במדת התפארת) – גם הצדקה (מלכות) היא חלק מהתורה (תפארת).</ref>.
יד. ויה"ר שההחלטה בכהנ"ל תמהר ותזרז ותביא תיכף ומיד את התכלית והמכוון – התגלות וביאת המשיח בפועל ממש, תיכף ומיד ממש.
ובפשטות – שביום הש"ק פרשת "אשה כי תזריע וילדה זכר", "זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו" (לפני הקריאה בתורה ועאכו"כ לפני לימוד פרקי אבות במנחה), תהי' לידת והתגלות משיח צדקנו ("חיוורא דבי רבי" כפי שהוא "ביום טהרתו") – שזוכים לשמוע ההכרזה (בכל העולם ובכל סדר ההשתלשלות) ש"הנה זה (מראה באצבעו ואומר זה) מלך המשיח בא", והנה זה כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בא (כיון ש"הקיצו ורננו שוכני עפר"{{הערה|ישעי' כו, יט.</ref>, וצדיקים קמים לתחי' מיד{{הערה|ראה זח"א קמ, א.</ref>), וכל רבותינו נשיאינו, וכל צדיקי ונשיאי ישראל, ומשה ואהרן עמהם.
וביחד עם כל בנ"י, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"{{הערה|בא יו"ד, ט.</ref>, "עוד אקבץ עליו לנקבציו"{{הערה|ישעי' נו, ח.</ref>, "מאשור וממצרים כו' ומאיי הים"{{הערה|שם יא, יא.</ref> – באים "עם ענני שמיא"{{הערה|דניאל ז, יג. וראה סנהדרין שבהערה 18.</ref>, לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, לבית המקדש (ש"בית תפלה יקרא לכל העמים"{{הערה|ישעי' נו, ז.</ref>), ולקדש הקדשים – כמ"ש בהפרשה שקורין תיכף במנחה: "בזאת יבוא אהרן אל הקודש"{{הערה|אחרי טז, ג.</ref>, כניסת כהן גדול ביוהכ"פ לקדש הקדשים{{הערה|להעיר ששיעור היומי ברמב"ם הוא בהלכות עבודת יום הכיפורים (פרקים א־ג).</ref>, ולעתיד לבוא – לא רק אהרן, אלא גם כאו"א מישראל שיהי' בדרגת כה"ג ("ממלכת כהנים", כהנים גדולים{{הערה|יתרו יט, ו ובבעה"ט עה"פ.</ref>), ולא רק ביוהכ"פ, אלא גם "בכל שעה שהוא רוצה ליכנס"{{הערה|ויק"ר פכ"א, ו. וראה רד"ל שם. שמו"ר פל"ח, יו"ד ובמפרשים שם.</ref>.
ועוד והוא העיקר – שכל זה נעשה בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, כך שיכולים להודות ולברך על לידת והתגלות המשיח: "שהחיינו{{הערה|להעיר, שברכת שהחיינו מברכים על שמחה הנרגשת בלב – דוקא על דבר שישנו בפועל עתה.</ref> וקיימנו והגיענו{{הערה|וי"ל גם מלשון נגיעה, שיכולים (לא רק להראות, אלא גם) לגעת (אָנרירען – לקו"ת ר"פ שמיני).</ref> לזמן הזה".