ספר הזכרונות פרק א
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
עיר אהבת הבריות
אין לך כמעט עיר או עיירה באירופה שאינה קשורה בעבר או בהווה היהודי, שאין ביכלתה לספר קטע מן ההיסטוריה היהודית, ושאבניה ואדמתה אינם רוויים דם ודמע של יהודים. שמותיהם בלבד של ערים ועיירות מסוימות מעוררים זכרונות ומחיים לנגד עינינו דמויות מאירות של אישים דגולים שהצטיינו במשך הדורות בגדלות בתורה ובמעשים טובים.
לכל עיר ועיירה יש פרק משלה בהיסטוריה היהודית, אך יש ערים ועיירות המייצגות תנועות שלמות וחלקים שלמים בחיים היהודיים. עיר – נכון יותר: עיירה – כזאת מהוה ליובאוויטש, ששימשה, במשך מאה ושתים שנה וחדשיים, כמקום מושבם של ארבעה דורות נשיאי חב"ד וכמרכז לחסידות החב"דית על מאות אלפי חסידיה במרחבי רוסיה ובמדינות אחרות.
חסידות חב"ד שנוסדה ע"י אדמו"ר הזקן שניאור זלמן נ"ע, בעל ה"תניא", היא בסך הכל בת 175 שנה[1]. פירוש הדבר שבתקופת של שבעים ושתים שנה ועשרה חדשים – היה מרכזה של חב"ד במקום אחר או שנדד בגולה. בראשית ייסודה היה המרכז בליוז'נא, שם נולדה למעשה חסידות חב"ד. מאוחר יותר עבר לליאדי, הקשורה יותר מכל מקום אחר בשמו של אדמו"ר הזקן. למן י"ח חשון, תרע"ו, בזמן מלחמת העולם הראשונה, כאשר ליובאוויטש נעזבה וכבוד קדושת אבי נ"ע נעלץ לעקור משם עם משפחתו – חדלה להיות ליובאוויטש מקום מושב האדמו"רים ומרכז חב"ד. ברם, השם "ליובאוויטש" ישאר לעד קשור עם חסידות חב"ד, יעורר תמיד זכרונות נעימים, ויבטא פרק מפואר בהיסטוריה היהודית.
אופייני הדבר שלמרות העובדה שרק למן הדור השני לאדמו"רי משפחת שניאורסון קשורה ליובאוויטש קשר הדוק עם תולדות והתפתחות חסידות חב"ד – הרי כבר מראשית תקופת יסוד חב"ד, ואולי מיסוד החסידות בכלל וקודם לכן, תפסה היא את מקומה כאשר "נסתרים", "מקובלים" וצדיקים מסוגים וכיוונים שונים פעלו בחיי היהדות וסללו את הדרך להופעת הבעש"ט הקדוש.
לא בכדי נועדה ליובאוויטש לתפוס מקום נכבד, תחלה בחיי הצדיקים הנסתרים מאוחר יותר בחיי אדמו"רי וחסידי חב"ד. ליובאוויטש היתה, בגלל מעמדה הגיאוגרפי המיוחד, מקום המתאים לאנשים בעלי שאר־רוח לשם התנזרות מן העולם החיצוני והתמסרות מוחלטת לותרה ועבודת ה', או לשם התחלה של חיים חדשים המבוססים על העקרונות המוסריים הטהורים של התורה.
ליובאוויטש, הנמצאת בפלך מוהילוב (במחוז בבינוביץ, ואחר כך במחוז אורשה) ושוכנת על נהר דנייפר שברוסיה הלבנה, היתה מוקפת מאז ומתמיד יערות גדולים ששיוו לה מראה של מקום מבודד והעניקו לתושביה תחושת התבודדות. כך נעשתה ליובאוויטש נקודת משיכה לאנשים שרצו להתיחד לנפשם ולהתקרב אל ה' ובריאתו.
זו הסיבה לעובדה שצדיקים נסתרים רבים קשרו אל גורלם עם ליובאוויטש והטביעו עליה את חותמם, עד שאנשים המתוודעים אל תולדותיה של ליובאוויטש, מראשית ייסודה, מתרשמים ממנה כעיר אגדית, הקשורה בפרק מרתק ומותח של חיים יהודים.
פרשת ייסודה של ליובאוויטש, בעבר הרחוק־רחוק, קשורה האישיות יהודית מענינת, שזכרה לא נשכח במשך הדורות עד לזמננו. שם האיש היה רבי מאיר, ונמנה על אותם צדיקים שרצו לחיות רק על יגיע כפיהם. כיון שלא רצה להשאר במקום מגוריו הישן, כי אם להניח בסיס חדש לקיומו וקיום יהודים נוספים – עזב, יחד אם שלש משפחות נוספות, את עירו והלך לחפש איזו שהיא פנה נדחת כדי להתנחל שם ולהתפרנס מעמל כפים. נראה שחלומו היה להקים כפר יהודי, רעיון שאומץ שנים רבות לאחר מכן ע"י אדמו"רי ליובאוויטש והגיע על־ידם לשלב מעשי ביותר. השטח שנבחר, עליו קמה ליובאוויטש, התאים מאוד להגשמת הרעיון, שכן היה מוקף יערות ונמצא לחופו של נהר. רבי מאיר והמשפחות שהלכו אתו התמסרו מיד לעבודה: חטבו עצים ביער ובנו להם בתים.
שמו של הישוב הקטן עם ייסודו – אם בכלל חשבו מייסדיו לתת לו שם – לא ידוע. ברם, השם "ליובאוויטש", שניתן מאוחר יותר למושבה שנוסדה ע"י רבי מאיר, נועד לסמל ולאפיין את אישיותו של המייסד.
לפי המוספר הצטיין רבי מאיר במיוחד באהבתו הגדולה ליהודים, ואף לאינם־יהודים. אהבת ישראל שלו היתה בלתי מוגבלת, וגם כלפי אחרים גילה אהבה. בפיו היה שגור הפתגם:"כל שרוח הבריות נוחה ממי הימינו – רוח המקום נוחה הימנו", וברור שרוח הבריות נוחה ממי שמתייחס בידידות ובחסד לכל אחד.
לא רק את האדם, בחיר היצורים, בלבד הוקיר רבי מאיר – כי אם גם את כל נברא, ואף אם זה בעלי־חיים ההולך על ארבע או מעופף בשמים.
מובן שרבי מאיר זה הרבה לגמול חסד עם יהודים ועם אינםי יהודים. כך נודע מיד שמו לתהלה בכל הסביבה ואף התפרסם למרחקים. אין, איפרא, כל חידוש בכך שכאשר הגיעו הדברים לידי קביעת שם לישוב החדש, שנוסד ע"י רבי מאיר, הותאם השם למעשיו האופייניים של המייסד. מה איפיין את רבי מאיר, אם לא מדת האהבה שלו, אהבה ליהודים, לאינם יהודים ולבעלי חיים? כך נקרא הישוב בשם "ליובא" שפירושו, ברוסית ובפולנית, "אהבה", ובמשך הזמן צורפה הסיומת "וויטש", צירוף שיצר את השם יליובאוויטש".
כך היתה "ליובאוויטש" סמל לאהבת ישראל, אהבת הבריות, ועל הכל, כמובן, אהבת ה', בורא הכל.
רבי מאיר היה הראשון לשורת צדיקים נסתרים במשך מאות שנים אשר ראו בליובאוויטש את ביתם. לפיכך זכתה ליובאוויטש, מאוחר יותר, להיות "עיר ואם בישראל", שממנה באו סמכות והנהגה שהוכרו בכל העולם היהודי.
*
ליובאוויטש לא היתה מעולם עיר גדולה, למרות שהיו זורמים אליה רבבות חסידים מכל רחבי רוסיה.
כפי המקובל היו בליובאוויטש מאה ועשר משפחות כאשר אדמו"ר האמצעי השתקע בה, בשנת תקע"ג. כשלמד אדמו"ר הזקן, בהיותו ילד, בליובאוויטש מפי רבה בשנות תקט"ז – תקי"ז, היה בה מספר המשפחות היהודיות בין שבעים וחמש לשמונים.
שטחה של ליובאוויטש אינו גדול מויורסט[2] ומחצה על ויורסט ומחצה. בטבור העיירה נמצא ככר השוק, בו התרכזו החנויות. מככר זה נמשכים שלשה רחובות: רחוב "ברום" שהוליך אל דוברומיסל, רחוב "שילבה" שהוליך אל רודניה, ורחוב "חכלוקה" שהוליך אל רססנה. נוסף על רחובות אלה היו סימטאות שהיו ידועות בשמות: סיריצה, הסימטא הקרה, ויגאן, וסימטת הנהר, בצפון העיירה זורם הנהר הגדול, ובמערבה, ליד בית הקברות, זורם נהר קטן.
הנהר הגדול נקרא בשם "ברזינה", ומקורו היה בכפר הנושא אותו שם. – כפר עצמו נקרא כן בגלל יער עצי הליבנה[3] המקיפו. הנהר הקטן נקרא בשם "נהר המצבה", משום שהוא נובע מתוך אחת המצבות בבית הקברות העתיק. האותיות שעל גבי המצבה היו מחוקות, ולכן אי אפשר לדעת של מי היה הקבר שנמצא שם. מדור לדור נמסרה האזהרה שלא להשתמש במי "נהר המצבה" לשתיה אר לרחצה.
למרות שבתקופות מסויימות היתה ליובאוויטש תחת שלטון פולני היו תמיד תושביה האינם יהודים רוסים ולא פולנים. האוכלוסיה היהודית והבלתי יהודית חיו בשלום זו עם זו.
בית הכנסת העתיק ביותר בליובאוויטש היה ידוע בשם "השטיבל של בנימין". אם כי לאמתו של דבר נבנה בית כנסת זה מספר פעמים מחדש במשך ימי תולדותיו, לאחר שנחרב בשריפות שעברו עליו.
רבי בנימין שעל שמו נקרא בית הכנסת, היה אף הוא אישיות מענינת שליובאוויטש קשורה בשמה ובמעשיה הטובים. היה זה יהודי כפרי שהיה נודד עם סחורתו הדלה בכפרי הסביבה. הוא ראשתו, חשוכי בנים, דרו בבית על שפת הנהר, והיתה להם גינת ירק גדולה. רבי בנימין היה ידוע לירא שמים מופלג הזהיר בקלה כבחמורה. במיוחד התמסר לקיום מצות צדקה, במתן צדקה ביד רחבה. ברם, על אף היותו ידוע במדות טובות אלו – נחשב ליהודי פשוט בהחלט.
היה זה בשנות הארבעים או החמישים למאה הרביעית שבאלף הששי לפי הספירה העברית, לפני למעלה משלש מאות וחמשים שנה, כאשר חי ופעל רבי בנימין. ליובאוויטש היתה כבר אז עיירה שמאחוריה עבר עשיר, ואז אירע המאורע שהסעיר את ליובאוויטש ואת כל סביבתה.
כנופיה של שודדי דרכים הסתתרה אז ביער שבין ליובאוויטש לבין דוברומיסל, וכל עובר אורח דרך היער הותקף ונשדד על־ידה. שודדים אלה לא הסתפקו בכך, שכן לא רצו, כנראה, להמתין עד שהקרבנות יבואו אליהם, הם הדלו להתנפל גם על הכפרים הסמוכים ולחמוס מן האכרים את כל רכושם, את סוסיהם, בקרם וצאנם. מובן שכל הסביבה היתה שרויה בפחד השודדים.
משך זמן ניכר לא נפגעה ליובאוויטש עצמה ע"י השודדים, שכן הללו לא העזו להכנס לעיירה שהיתה מאוכלסת במספר ניכר של תושבים. אלא שפעם אזרו אומץ ושנים מהם נשלחו ל"פעולה" בליובאוויטש. כנראה שחשו שפחדם נפל גם על בני ליובאוויטש והניחו שאיש לא יהין לעמוד נגדם. לא ידעו השודדים שבליובאוויטש נמצא רבי בנימין, שלמרות היותו יהודי כפרי פשוט, לכאורה, ניחן בכחות נסתרים.