ספר הזכרונות פרק טז
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
תורה ומלאכה
הדרך בה ניסה אליעזר ראובן הנפח להשריש יהדות בנפשו של זבולון בנימין הבור והמגושם – עשתה על ברוך רושם רב, והדבר נחרט בעומק נפשו. הוא ראה לפניו את עומק ההדר שבנשמה היהודית. יהודי פשוט לכאורה משתדל בכל כוחו להנחיל את המעט שהוא יודע למי שיודע פחות ממנו. בכך ראה ברוך את הכוח המחזיק את היהדות: אבות מלמדים את בניהם, ויהודי אחד מלמד את משנהו. איש אינו נדחה מחוץ למחנה.
ברוך התעניין בתולדותיו של זבולון בנימין, ואת שלא הצליח לדעת ממנו עצמו נודע לו מפי מעבידו:
זבולון בנימין נולד וחונך בכפר בין גויים. אביו עסק במלאכות הבזויות והקשות ביותר, בין השאר סחר בסוסים. תוך כדי כך רכש לו ידע ונסיון בבהמות ומחלותיהן, ואכרים – וגם אצילים – היו מזמינים אותו לרפא את בהמותיהם החולות.
עד לגיל בר־מצוה לא למד זבולון בנימין אפילו אות אחת. כשאביו נפטר לא היה מסוגל אפילו לומר קדיש אחריו. זבולון הלך בדרכי אביו וירש מאביו את היכולת לרפא בהמות וסוסים חולים. כאשר נשא אשה, התיישב בקצה העיר והיה לשכנו של אליעזר ראובן. הנפח החל לקרבו ועורר בו תשוקה ליהדות מלאה.
בהשפעת אליעזר ראובן נעשה זבולון בנימין ליהודי חרד, למרות שהיה עם הארץ גדול. בשבתות וימים טובים היה עומד בבית המדרש עטוף טליתו על ראשו ומזיל דמעות שליש. כך נהג לאחר שכבר למד לקרוא מפי מלמד ששכר לעצמו. לפני כן היה מתפלל, בעזרתו של אותו מלמד, ביחידות בביתו.
אליעזר ראובן היה מתפאר ב"תלמידו". אכן, רק תודות לאותו נפח שב זבולון בנימין לחיקו של עם ישראל. אחרת היה זבולון בנימין נשאר בין הגויים, או שהיה נופל לבין יהודים שהיו לועגים לבורותו והיו מרחיקים אותו מן היהדות, אך אליעזר ראובן רכש את לב זבולון בנימין באהבה, והיה מתייחס אליו כאל בן מפונק. כך ראה זבולון בנימין את הנפח כמורה וריע גם יחד, והיה לירא שמים ובעל מדות טובות. הוא אף הרבה במתן צדקה וגילה חיבה וכבוד לבני תורה. הוא ואשתו הזמינו כתיבת ספרי תורה והכנסתם לבית הכנסת. כן הכניסו לביתם שלשה ילדים יתומים על מנת לגדלם. את ילדיו שלו מסר ביד טובי המלמדים, ואכן גדלו לבני תורה.
זמן ממושך היה ברוך עוזרו של אליעזר ראובן. במשך תקופה זו ראה ברוך את אליעזר ראובן לא רק כמעביד כי אם גם, מבחינה מסויימת, כמדריך. הוא למד הרבה מן הנפח הפשוט.
החורף חלף וחג הפסח התקרב. אליעזר ראובן פנה לברוך והזמינו לחוג על שולחנו את החג, באמרו: "כל השנה יכולת להסתדר מבלי לסעוד על שולחני, אך בפסח לא תוכל לעשות זאת". ברוך הסכים בתנאי שהמארח יקבל תשלום עבור הסעודה. תחלה סירב הנפח בתוקף; "כיצד אוכל לקחת כסף מנער עני?!". אך ברוך הסביר לו שיש לו עקרון ליהנות אך ורק מיגיע כפיו. הוא הסביר זאת תוך השתדלות לא לעורר רושם כי אכן הוא יותר מאדם פשוט, אך אליעזר ראובן הכיר בכל זאת שאין לו עסק עם בור ועם־הארץ. עם זאת הניעה ההחלטיות שבדבריו את אליעזר ראובן להסכים לכך.
לברוך היתה ההזדמנות לראות איך מתכונן הנפח הפשוט לקראת החג הקדוש, והדבר השאיר עליו רושם עצום. ברוך נוכח שוב לדעת כי גם יהודי פשוט מסוגל להיות יהודי נלבב. שלשה ימים לפני החג הגיח אליעזר ראובן את עבודתו בנפחיה והתמסר לעבודה בבית להכנתו לכבוד החג. גויים שבאו לבית המלאכה להזמין תיקונים ופירזולים הושבו ריקם למרות שהיו עשויים להכניס בתמורה סכומים נכבדים. אליעזר ראובן טרח להסביר להם כי מתקרב החג, ולכן אינו יכול לשרתם.
כשברוך התבונן מן הצד בכל זה חש הערכה גדלה והולכת כלפי בעל־מלאכה זה, המוותר על רווחים כשרים ביותר, למרות שמצבו הכלכלי רמוק מלהיות מזהיר. אליעזר ראובן הקריב את הכל למען משימה שאותה ראה כדחופה יותר – לדאוג שהבית יוכשר ויסודר כראוי לכבוד חג הפסח.
בהכנות אלה לחג לא רצה אליעזר ראובן לסמוך על איש, והעדיף לטפל בכל באופן אישי. את כל כלי הבית הוציא החוצה, רחץ ושיפשף, איוורר ואיבק. את הבית סייד וניקה באופן יסודי. את לבני התנור עקר והכניס במקומם חדשים. שום פינה בבית לא נותרה מבלי שתעבור, לפי הצורך, ניקוי, שפשוף או הגעלה.
בערבו של חג הלך אליעזר ראובן לבית המרחץ, וכשחזר לבש בגדי החג והלך לבית הכנסת. כשחזר, עם ברוך, הביתה ל"סדר" היה הבית לבוש פנים חדשות. החג האיר מכל הפינות. הקדושה הורגשה באויר. אליעזר ראובן, אשתו, בנותיו, ובנו היחיד, שהיה בגילו של ברוך, נראו שונים לגמרי. הנשמה היתירה קרנה מעיניהם.
בשעת אמירת ה"הגדה" נתכבד ברוך בהסברתה לבני הבית, ברוך עשה זאת בחפץ לב, כיון שידוע שאין צורך בלמדנות מיוחדת לשם כך. כל המסובים ישבו בפיות פתוחים ושתו בצמא את דבריו של ברוך. מעיני אליעזר ראובן זלגו דמעות. לא ברור אם היו אלה דמעות שמחה על המאורע או דמעות צער על כך שבנו שלו היה אז במצב כזה שבקושי ידע פרשה בחומש.
את בנו יחידו מסר אליעזר ראובן למלמד טוב והדבר עלה לו בשכר לימוד רב, אך, לדאבון לבו, היו לנער כשרונות מצומצמים ולא ראה תועלת בלימודו. צערו של אליעזר ראובן היה גדול, כיון שרצה בבן למדן, אך לא היה לאל ידו להושיע.
חג הפסח ההוא לא נשכח על־ידי ברוך, ולשנה האחרת, לקראת הפסח, הופיע ברוך שוב בביתו של אליעזר ראובן. ברוך היה אז כבר במקום אחר, אך נסע במיוחד לדוברומיסל כדי לחוג את הפסח אצל מעבידו לשעבר. מובן שגם אז לא היה זה בחנם. אליעזר ראובן, שידע על מנהגו של ברוך, נטל ממנו תשלום עבור הסעודה מבלי שהתווכח על כך.
בביתו של אליעזר ראובן חש ברוך עצמו כבבית, וספג לתוכו תמימות יהודית ויראת שמים לבבית. לעולם לא שכח את היושר ואת הנאמנות של הנפח פשוט זה.
אין פלא, איפוא, שעתה, בליאזנא, לאחר שר' אברהם הגנן – שהיה הראשון שנוכח בלמדנותו של ברוך – הזמינו לחג הפסח, החליט ברוך שוב, לחוג את חג הפסח בדוברומיסל, בביתו של אליעזר ראובן.
מיד עם בואו לדוברומיסל עשה ברוך דרכו לנפחיה. אליעזר ראובן עמד, חגור סינר עור ופטיש בידו, ליד הסדן. בנו, שמואל נחום, החזיק בצבת חתיכת מתכת לוהטת על גבי הסדן, והנפח הכה עליה בכל כוחו. כבעבר אמר תוך כדי כך תהלים בעל־פה. אך נראה ברוך בבית המלאכה הניח אליעזר ראובן את פטישו, והכריז: "ראה נא, שמואל נחום, איזה אורח יקר הופיע!"
הנפח מיהר לרחוץ ידיו והושיט לברוך "שלום עליכם" רחב ולבבי. מיד גילה לפניו את לבבו, בדברו אליו כאל בן: "מן הבנות יש לי, ברוך השם, הרבה נחת. השאתי אותן ללמדנים, ובניתי עבורם בית, בו הם יושבים ועוסקים בתורה. רק משמואל נחום אין לי נחת. קיוויתי שיגדל ללמדן, אך אין לו את הכשרונות לכך". אליעזר ראובן סיפר כיצד ניסה את כל האמצעים כדי ששמואל נחום יצליח בלימודיו. הוא התייעץ עם רב העיר אך הלה אמר לו שמוטב שיהפוך את בנו לבעל־מלאכה. "תחלה לא רציתי בכך" – אומר אליעזר ראובן כמתנצל – "אך לא יכולתי לעשות אחרת. הכנסתי, אם כן את שמואל נחום לנפחיה שלי, דבר שהוא ודאי טוב יותר ממסירתו לבעל־מלאכה זר".
ברוך ניחמו באמרו שהעיסוק מלאכת כפים אינו פחות־ערך, שהרי גם בעל מלאכה יכול להיות יהודי ירא שמים, עסוק במצוות ובעל מדות טובות, והוכחה נאמנה לכך מאליעזר ראובן עצמו.
ברם, חיבת התורה של אליעזר ראובן היתה עצומה. הוא היה מאושר הרבה יותר אילו גדל בנו ללמדן.