ספר הזכרונות פרק יד
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
עוז יהודי
באחד הערבים, כשברוך היה לבדו בפרדס, נפתחה לפתע דלת אהלו, ולהפתעתו עמד לפניו בן הפריץ. הפריץ הצעיר פתח ב"ערב טוב" צוהל, והסביר שאביו שלחו על מנת להזמין את ברוך לביתם לבלות את הערב. זאת, כדבריו,"כדי להוציאו מבדידותו", זאת מתוך השתתפות כל בני המשפחה בתחושת הבדידות שלו.
ברוך הבין שהדבר לא יביא תוצאות טובות, וניסה להתחמק: "אני מופקד על שמירת הפרדס, ואיני יכול להשאירו ללא השגחה". הצעיר הלך, כשברוך חושב שכבר נפטר ממנו, אך כעבור זמן קצר חזר עם שני גברתנים מלווים בכלבי שמירה גדולים, בהצהירו: "הבאתי אותם כדי לשמור על הפרדס כשתבלה אתנו".
ברוך נקלע למבוכה גדולה. תחלה חשב לדחות את ההזמנה האדיבה, אך מיד התבונן שהדבר עלול להרגיז את הפריץ והלה ישפוך חמתו על יהודי ליאזנא. אהבת ישראל ומדת־האחריות עמדו אצלו מעל לכל, כך שברוך החליט שעליו, למגינת לבו, להיענות להזמנה. לעצמו לא חשש מדחיית ההזמנה, אפילו במחיר זעם הפריץ, אבל לגרום נזק לאחרים לא רצה, גם אם לשם כך עליו לעשות צעד שאינו לרוחו. ברם, בלבו החליט לא לגלות שום ביטוי של פחד וכניעה בביקורו אצל הפריץ, ושבביקור זה יופיע בהדגשת הכבוד היהודי, ברוח התורה.
באחוזת הפריץ התקבל ברוך בידידות רבה, דבר שהיה למורת רוחו. כבר בכניסתו לבית הוכיח ברוך את עוז רוחו, בכך שלא הסיר את כובעו. בפולנית צחה הסביר את סירובו להתהלך גלוי ראש, על
יסוד הפסוק "כל הנשמה תהלל י־ה", שעליו דרשו חז"ל: "על כל נשימה ונשימה תהלל". מאחר שבכל רגע צריכה להיות הרגשה של עמידה לפני ה' והילולו על כל נשימה – איך אפשר להשאר רגע בגילוי ראש?
תקיפותו והחלטיותו של ברוך, יחד עם הסברתו הבהירה והנאה, השאירו רושם עז על הפריץ ומשפחתו. יתכן שהיתה זו הפעם הראשונה בחיי הפריץ ששמע מפי יהודי דיבורים החלטיים ותקיפים. הן הפריץ והן בני משפחתו לא היו רגילים להסתכל על יהודי באופן שונה מאשר על אנשים נכנעים ורועדים. הם הופתעו לראות ביטוי כזה של כח ועוז רוח אצל בחור יהודי פשוט המשמש כשומר בפרדס. הפריץ רחש הערכה רבה לברוך, עד כדי כך שהוא עצמו חבש לראשו את כובעו שלו.
ברוך פיתח שיחה מעמיקה על חשיבותם של המנהגים היהודיים, ורמז אגב כך על אי הצדק שבהפרעת מנהגי הדת של חזולת. בדבריו השתמש ברוך רבות בפסוקים ומאמרי חז"ל שתירגמם לפולנית, והסבירם בצורה מרתקת, להתפעלותם הגדולה של מאזיניו. בהמשך שיחתו תיאר שני עולמות מנוגדים, את עולם החומריות, שהוא העולם הגויי, ואת עולם הרוחניות, שהוא העולם היהודי. הפריץ ישב ושתה בצמא את דבריו רבי התוכן של ברוך, שהיו משובצים בידע רב בתחומים שונים.
ברם, ילדי הפריץ לא היו שבעי רצון מן הצורה שקיבל הביקור. הם הביעו דעתם שנושאים כאלה מתאימים לדיון מיוחד בהשתתפות הכומר. על כן חודיעו שמחר יבואו הם לבדם לפרדס ויבלו עם ברוך בשיחות על נושאים קלילים יותר.
ברוך נדהם. הוא ראה סכנה בהתפתחות הידידות מצד משפחת הפריץ, והחליט לשים קץ לידידות זו. מוחו פעל בקדחתנות בטיכוס עצה כיצד למנוע את הביקור הצפוי של הצעירים, וכאשר הביע את צערו על כך שרק עתה, בסוף הקיץ, הכיר את ברוך – שמח ברוך דוקא לעובדה שהקיץ עומד לפני סיומו. בינתיים הוזמן ברוך לחדר האוכל לארוחה שהוכנה מדברים המותרים באכילה. ברוך החליט לא לטעום דבר, למרות הכשרות, אך ורק כדי לגלות החלטיות ולהמנע מהגברת הידידות.
ההסברה שהכין ברוך להימנעותו מאכילה – שרב לא היתה דרושה, משום שברגע האחרון נרעד האויר מצריחת אימים של ילד קטן, הצעיר בילדי הפריץ, שנכווה במים רותחים. בבית קם רעש, ומיד פנו הכל לטפל בילד. ברוך נשאר זמן מה בבית, אך נוכח לדעת כי טוב יעשה אם יעזוב מיד את המקום. הוא חזר לפרדס, ושני השומרים וכלביהם חזרו לאחוזת הפריץ.
אותו לילה לא ישן ברוך. שרוי היה בדאגה מן הערב הבא, כאשר יבואו בני הפריץ לבקרו. הוא החל באמירת תהלים. כל הלילה נישא קול בכי של פסוקי תהלים מאהל השומר בפרדס.
למחרת הופיעו, כרגיל, לפרדס ר' אברהם ור' עזריאל ושאר העובדים, וברוך עזר בעבודה. מן האחוזה הגיעה הידיעה על מות ילדו של הפריץ, דבר שגרם לברוך כאב, אך ברוך לא הביע בפני איש רחשי לבו. עם פנות היום חש ברוך אי־נוחות ובדאגה מביקור בני הפריץ. הוא הבין שלא יוכל לשוחח אתם בענינים רציניים ולהשפיע עליהם לטובה כפי שעשה זאת לגבי הפריץ עצמו. כך אין שום סיכוי שתצמח טובה כלשהי מן הביקור. הוא החליט לכן לקיים שיחה רצינית עם ר' אברהם. הוא סיפר לר' אברהם את כל אשר אירע, והודיע שהגיע למסקנה שאסור לו ללון בפרדס, ר' אברהם הביע ספק אם, לאור האסון, יקיימו בני הפריץ את ביקורם המתוכנן, אך ברוך עמד על דעתו.
ר' אברהם נענה לברוך, ואותו ערב באו הוא ושותפו לשמור בפרדס. ר' אברהם הסביר לשותפו שברוך אינו חש בטוב ולא יוכל לשמור הערב. בלילה נוכח ר' אברהם שחששתיו של ברוך היו מוצדקים: בנו ובתו של הפריץ הופיעו לפתע באהל. מובן שכאשר נוכחו להיעדרו של ברוך אוכזבו קשות וחזרו כלעומת שבאו.
כאשר נסתיימה העבודה בפרדס – קיבל ברוך שכרו מן השותפים, וחזר לשבת בבית המדרש על התורה ועל העבודה, הכסף שהשתכר הספיק לו כדי מחיתו לתקופה ממושכת, שכן צרכיו היו מועטים ביותר: ימי שני וחמישי היו לדידו ימי צום, גם בשאר ימי החול הסתפק בלחם צר ומים לחץ שהשביעו את רעבונו. היום היחיד בשבוע בו הרשה לעצמו ארוחה ממשית היה יום השבת. כל זמנו היה
מוקדש לתורה ולעבודת ה'. ברוך הקדיש מזמני לימודו גם ללימוד ספרי מוסר, שהנחו לו את דרכו בחיים.
לילות החורף הארוכים, שהגיעו לאחר החגים, איפשרו לו לשמור על תדמיתו כנער פשוט הרחוק מלהיות יודע ספר, שכן באותם לילות ארוכים ישב משך כל שעות הלילה לבדו בבית המדרש והתעמק בתורה בכל להט נפשו. גם ביום הצליח איך שהוא להתנהג בדרכו מבלי שימשוך אליו תשומת לב.
באחד הלילות, כשהיה שקוע בסוגיא עמוקה, הופיע לפניו לפתע ר' אברהם, מי שהיה בעל־הבית שלו בקיץ. "דע לך" – פנה אליו ר' אברהם – "שכל הזמן עקבתי אחריך. לא רציתי עד עתה לגלות לך כי יודע אני סודך, וכי לא פעם שמעתי ממחבואי בפרדס את לימודך. לא גיליתי לאיש את סודך, ואיני חושב לעשות זאת בעתיד, אך באתי בבקשה שנקבע שנינו זמן לשיעור יומי משותף בשלחן־ערוך חשן־משפט".
ברוך התלבט קשות, ולא ידע אם להיענות להצעה, ובכך להודות בעובדת היותו בן־תורה, או לא.