ספר הזכרונות פרק כג
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
לגוף ולנשמה
במשך כל החורף למד ברוך על־פי סדר שגיסו, ראש הישיבה רבי יוסף יצחק, קבע עבורו, התכנית כללה הרבה גמרא, הרבה תנ"ך, משניות, רמב"ם ופירושים שונים, יחד עם ספרי המוסר עליהם המשיך לשקוד ברוב חשק. ברוך חש עצמו בעולם הרמוני מלא. בו בזמן הקדיש יום־יום שעות מספר למלאכת כפים, ממנה היתה פרנסתו.
כאשר חלף החורף, וחג הפסח עמד להופיע – עזב ברוך את וויטבסק ויצא שוב לדרך. קרוביו הזמינוהו לחוג את הפסח אתם, אך הוא השיב שיש לו תכנית משלו, ובכוונתו לחוג את הפסח במקום אחר. מתוך ידיעה שבקרוב עליו להתחתן ולהתחיל בחיים חדשים – רצה ברוך לבקר שוב את ידידיו הישנים שאתם עמד במגעים קרובים ושהטביעו עליו רישומם במשך ימי נדודיו בשנים עברו.
תשוקה מיוחדת היתה לברוך להיפגש שוב עם השמש המופלא ר' זלמן חיים בינוביטש. ברוך התוודע לשמש הזה בתקופה בה שהה, בילדותו, בבית במדרש הגדול שבשוק, שם ישב ולמד תקופה ארוכה.
בראשונה, מיד עם בואו לינוביטש, קבע ברוך את מקום מושבו בבית־מדרש קטן שעמד בדרך לבית־הקברות וסמוך אליו. מסיבה זו עברו כל הלוויות של העיר ליד בית המדרש. אנשים שבאו מלוויה היו נכנסים לבית המדרש כדי להתפלל תפלת מנחה. בחדר ליד בית הכנסת הוחזקו מכשיריהם של הקברנים, וכן ארון המתים ודף הטהרה. משום כך חששו אנשים להימצא ביחידות בבית־מדרש זה בשעות הערב. אפילו ביום היה נדיר מאד שיכנס לשם אדם ביחידות.
גם ברוך עצמו חש תחלה פחד להימצא באותו בית המדרש, ומה גם ללון בו. קימעה קימעה התרגל ברוך לכך וחדל מלפחד. הוא אף החל להרגיש קורת רוח בעובדה שהוא נמצא שם בדרך כלל בודד.
מתפלליו הקבועים של בית־המדרש היו יהודי השכונה, כולם אנשים פשוטים ובורים, ש"קפצו" לבית־המדרש, התפללו במהירות והלכו להם. רק בין מנחה למעריב האזינו מספר מתפללים לשיעור בפרק משניות או "עין יעקב", אך לאחר תפלת ערבית לא נותר איש במקום.
שמשו של אותו בית־מדרש כיהן גם כראש הקברנים. משום כך, וכן משום קירבת המקום לבית־הקברות והיותו מקום איחסון כלי הקבורה, היו מתאספים שם הקברנים תכופות ומקיימים את משתאותיהם. ביום בו נערכה לוויה – היו הקברנים מבלים לאחר מכן בבית המדרש שעות ארוכות, לוגמים משקה, ואף משתכרים, פעם התנפל אחד הקברנים השתויים על ברוך והחל לחבקו ולנשקו. הוא רצה להביע בכך את הערצתו לבחור הלמדן. ברוך כמעט ונמחץ מחיבוקיו של זה, שמפיו נדף ריח חריף של יין־שרף. שעות מספר עברו על ברוך לאחר מכן עד ששבה רוחו אליו. הוא החליט אז לעבור לבית־מדרש אחר, אותו בית־מדרש שבשוק, בו כיהן ר' זלמן חיים כשמש. שם התוודע ברוך מקרוב יותר אל ר' זלמן חיים ונודעו לו פרטים מדוייקים יותר מצדקתו הגדולה.
כל עצמו של בית־המדרש הוקם בהשפעתו של ר' זלמן חיים. האיש שמכספו נבנה בית־המדרש היה ר' בער, עשיר מפורסם בינוביטש. אותו ר' בער היה סוחר בהמות שהצליח בעסקיו והתעשר, אלא שלא עובדה זו היא שהביאה לפרסומו. ר' בער היה, נוסף לכך, בעל צדקה גדול, ובמיוחד היה מצטיין בהכנסת אורחים. ביתו היה פתוח לרווחה, ובעיקר היה מקרב תלמידי־חכמים. תלמיד־חכם שהתארח אצלו היה מושב בראש השולחן כשר' בער עצמו יושב לירכתי השולחן. בפיו של ר' בער היה שגור פתגם : "בעל־הבית צריך לתת לאורח כסף, והאורח צריך לתת לבעל־הבית ברכה, והקב"ה צריך לתת לשניהם הצלחה, שהכסף יצליח ושהברכה תתקיים".
ר' בער היה חשוך בנים, והדבר גרם לו צער רב. אחד האורחים שהיה רגיל לבוא לינוביטש היה ר' זלמן חיים, שהתאכסן תמיד, כאורחים אחרים, בביתו של ר' בער, ור' בער היה מגלה כלפיו מדה
גדולה של הערכה ודרך־ארץ. לפיכך, כאשר ר' זלמן חיים דיבר על לבו של ר' בער שיבנה בית־מדרש באמצע השוק – הסכים הלה מיד. כאשר הושלם בנינו של בית המדרש הופיע ר' זלמן חיים שוב בינוביטש והיה שמשו של בית־המדרש.
איש לא ידע מנין בא ר' זלמן חיים ומה היה עיסוקו עד שהיה לשמש. אך מיד התברר מדוע השתדל כל־כך ר' זלמן חיים שר' בער יבנה את בית ־המדרש בשוק, ומדוע נעשה הוא עצמו שמש במקום זה. בית־המדרש הפך למרכז גדול לתפלה. משום העובדה שבית־ המדרש היה קרוב כל־כך לסוחרים, ולחנוונים ולרוכלים, שבאו לשוק לרגל עסקיהם – יכלו הללו להכנס בכל הזדמנות ו"לחטוף" שם תפלה כלשהי.
משום כך קוימו בבית הכנסת הזה תפלות מן הבוקר ועד חצות הלילה. כשנפסקו ה"מנינים" לתפלת שחרית החלו המנינים, אחד אחרי השני, לתפלת מנחה, עד שנראו כוכבים ברקיע ואז הוחל בתפלת ערבית עד חצות לילה.
מובן שבבית המדרש עצמו, על המוני מתפלליו, לא נמצא מקום מתאים ללימוד, אך ר' זלמן חיים דאג גם לזה מראש, והבטיח קיומם של חדרים צדדיים ללומדים. באחד החדרים הללו קבע ברוך מקומו ולמד שם בשקידה רבה, תוך כדי התבוננות מן הצד למדותיו הטובות של ר' זלמן חיים השמש.
ברוך נוכח לדעת, שאם באים לבית המדרש מתפללים כה רבים, הרי זה הודות לשמש, שהיה נוהג לצאת לרחוב ולהזמין אנשים להכנס פנימה. במיוחד התמסר ר' זלמן חיים ליהודים הפשוטים, יהודי הכפרים, אותם משך לבית המדרש בדרכים שונות, כשהוא מעניק להם התקרבות רבה. בימי קריאת התורה היה נותן לכפריים אלה עליות, ובכך גרם להם קורת רוח שדירבנה אותם לשוב ולבוא לבית המדרש.
אנשים אלו חשו כי בית־מדרש זה – שלהם הוא, שבו מחשיבים אותם, ואין מרחיקים אותם על היותם אנשים פשוטים. התקשרותם אל ר' זלמן חיים השמש התגברה בראותם שהוא מביא את בית־ המדרש אליהם לשוק. מנהג ותיק היה לו, לצאת לשוק ולכנס מסביבו יהודים, גברים ונשים ואף ילדים, ולספר להם מעשיות מן
הגמרא והמדרש. הוא עשה זאת בשפה יפה וברורה, והיה מוסיף לכך הסברים ופירושים משלו, כך שכל אחד מן השומעים היה מסוגל להבין וליהנות.
במיוחד היה ר' זלמן חיים, מרבה לספר לאנשי השוק על התנאים והאמוראים שהיו בעלי מלאכה. מטרתו היתה להראות להם שכשם שאפשר להיות גדול בתורה ולעסוק אגב כך גם במלאכה – כך אפשר להיות בעל מלאכה ולא להיות רחוק מתורה.
בשיחותיו, שלאמתו של דבר היו דרשות ארוכות שנישאו בשפה עממית תחת כיפת השמים, הדגיש ר' זלמן חיים, במיוחד לפני יהודי השוק, שיש להזהר מלרמות אנשים ומלסחור בדרכים בלתי הגונות. בכלל לא פסח בדבריו אף על פרט אחד מן המדות הטובות שיהודי צריך לסגל, ובמיוחד מידת אהבת ישראל וגילוי חיבה והערכה איש לזולתו. רבות משיחותיו הקדיש לנחיצות מתן חינוך לילדים על־מנת לנטוע בהם מידות טובות ולהעלותם על דרך התורה והמצוות.
שיחותיו ברחוב השאירו רושם רב על שומעיו, ובהשפעתן באו יהודים כה רבים לבית־הכנסת, כדי להתפלל שם בצבור וגם להאזין שם לאחד השעורים התורניים שניתנו על־ידי ר' זלמן חיים עצמו. בין שיעוריו היה לימוד חומש עם פירוש רש"י תוך הסברה בשפה קלה שהיתה מובנת לכל.
ברם, ר' זלמן חיים לא הסתפק רק בהרמת המצב הרוחני של יהודי הרחוב. הוא גם עזר להם, לפי דרכו, בסיפוק צרכיהם הגשמיים. לעצמו לא היה צריך ולא היה מבקש דבר, שכן הסתפק בלחם צר, אך לאחרים דאג שלא יחסר להם כלום.
ודבר חדש התקין ר' זלמן חיים: ככל השמשים היה נוהג אף הוא לסובב, בכל שני וחמישי אחר קריאת התורה, כשקופת צדקה בידו. אלא שלא ככל השמשים שהיו אוספים את הכסף עבור עצמם – הקים ר' זלמן חיים, בסכומים שאסף בדרך זו, קרן "גמילות חסדים". מקרן זו היה ר' זלמן חיים מסייע בהלוואות לבעלי מלאכה או רוכלים עניים שלא יכלו להסתדר. במיוחד היה מרבה בהלוואות בערב יום השוק. תכופות אירע שהכסף של הקרן לא היה מספיק להיענות לכל הנזקקים, ואז היה ר' זלמן חיים פונה אל "בעלי־בתים" עשירים, לווה מהם כסף ובזה מסייע לבעלי המלאכה העניים.