ספר הזכרונות פרק ל
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
האופה והסנדלר
שלמה האופה התמים, היה נכון לצום ב' ה' ב', על־מנת לכפר על העוון שעבר בהפסיקו את תפלתו כדי לעלות לתורה, והצהיר באזני ר' יעקב אייזיק: "עוד היום אתחיל בתענית", כדי שלא לדחות את חזרתו בתשובה.
אלא שבכך ניתנה לר' יעקב אייזיק הזדמנות מחודשת כדי למרר את חייו של האופה:
– "עם הארץ!" – קרא ר' יעקב אייזיק – "וכי אינך יודע שתענית־יחיד טעונה קבלה מוקדמת בתפלת המנחה של היום הקודם?!"
גווני פניו של שלמה השתנו, אגלי זיעה ביצבצו על מצחו ודמעות נקוו בעיניו. הוא עמד כנאשם, כשכל הליצנים מסביב מתמוגגים מנחת, ואילו ר' יעקב אייזיק המשיך בשיסוי: "חרפה לעירנו שיהיו בה עמי־הארץ כאלה!".
ברוך צפה במחזה וחש רגשי רחמים עמוקים על האופה העני.
כשר' יעקב אייזיק וחבר מרעיו שבעו מן הליצנות על חשבון האופה והתפזרו להם – נותר שלמה בבית־המדרש מדוכא ומבוייש. ברוך התלבט אם לגשת לשלמה ולנחמו, אלא שתוך כדי כך הקדימו אברהם יצחק, חתנו השלישי של מרדכי הטוחן, שניגש אל שלמה ופנה אליו בדברים של ידידות והשתתפות:
– "אל נא יצטער" – אמר לו ברגש – "שום עוון לא עבר בעלותו לתורה, שכן, כפי שהבחנתי, עמד בתפלתו בין "ישתבח" לבין "יוצר אור", מקום שמותר להפסיק בו לכל הדעות".
הדברים שנאמרו מתוך לב אוהב עוררו התרגשות אצל שלמה, שעיניו החלו לזלוג דמעות.
"מדוע הוא בוכה?" – תמה אברהם יצחק.
שלמה הסביר לאברהם יצחק שהדבר מזכיר לו מאורע מתקופת נעוריו, ומעורר אצלו זכרונות מן העבר שלו, הקשורים עם גורל חייו. אברהם יצחק היה מעוניין מאד, מתוך רגש חיבה וקירבה לבעל־ המלאכה הפשוט, לשמוע על כך, ושלמה סיפר.
הסתבר שמוצאו של שלמה היה ממשפחה עדינה. אביו היה מלמד מפורסם בוויטבסק, שהיה ידוע בלמדנותו ויראת השמים שלו. כל בוקר היה מתפלל במנין ה"ותיקין" ב"בית־הכנסת הקר". כשהיה שלמה בן עשר שנים החל אביו לקחתו אתו למנין־התפלה על־מנת לחנכו. פעם כששלמה היה בגיל שתים־עשרה שנה – הסתכל באמצע תפלתו דרך החלון החוצה והפליג במחשבותיו סביב המתרחש ברחוב עד ששכח שהוא משתתף בתפלה בצבור. כשהתנער מהרהוריו נאלץ לדלג על רוב התפלה כדי להשיג את הצבור. כעבור ימים מספר החל מצפונו של שלמה להציק לו, על שהחסיר, פשוט, אחת מן התפלות. הוא חש עצמו כבעל־עבירה והחליט לספר על מעשהו לאביו ולבקש ממנו דרך תשובה ותיקון. ברם, מיד דחה רעיון זה, בהתבוננו שאם יעשה כך יעבור עבירה חמורה יותר בכך שיצער את אביו. עם זאת הרהר בלבו שטרם הגיע לגיל המצוות ולכן אין עוונו חמור כל־כך. בסיכום החליט שמכאן ולהבא יקפיד לקרוא את כל התפלה, מ"מה טובו" ועד "עלינו", מתוך ה"סידור", מבלי שירים ראשו מן הסידור, וכך יהא בטוח ששוב לא יארע לו מכשול. מאז והלאה נשמר שלמה במשך כל ימי חייו מחטא דומה.
כך התברר לאברהם יצחק שבעצם היה עשוי שלמה להיות ללמדן. אביו למד אתו הרבה מאד. אך כשהיה שלמה נער בן ארבע־עשרה שנה, חלה אביו קשות. משך שנה היה האב רתוק למטתו כשהוא יורק דם, עד שנפטר. עול פרנסת הבית הוטל על האם ועליו – בכור
הבנים. כך נאלץ שלמה להיות לשוליה של ארפה, על־מנת לסייע לפרנסת בני הבית. מאוחר יותר הלתה גם אמו ושלמה נעשה המפרנס היחיד בבית. נשא, איפוא, שלמה לבדו בכל עול הבית, בשלחו את אחיו הקטנים לישיבה ובסייעו למצוא שידוכים לאחיותיו.
הוא עצמו נשא לאשה את בתו של יהודי כפרי, והמשיך לעבוד קשה כל ימיו על־מנת להשתכר פת לחם. לאמתו של דבר לא הספיק שלמה, למרות הכל, לשכוח את אותם קטעי גמרא שלמד בנעוריו, ומזמן לזמן אף חזר אל הגמרא, אם כי התמסר יותר לתפלה ולאמירת תהלים. ברוב צער ציין שלמה שמעולם לא היתח לו שעת כושר לרכוש ידיעות בשלחן־ערוך ומשום כך אינו בקי בהלכות כגון אלה הדנות בהפסק בתפלה.
אברהם יצחק היה נרגש מכל שסיפר לו שלמה, והבטיחו שהתנהגותו חביבה בעיני הקב"ה יותר מהתנהגותו של יהודי כמו ר' יעקב אייזיק. הוא עודד אותו במדה כזו ששלמה האופה הלך הביתה שמח ומנוחם.
ברוך, ששם לב לכל זה, והתרשם מן הלבביות שגילה אברהם יצחק ליהודי הפשוט, היה מעוניין עתה לדעת פרטים יתר על תולדותיו של אברהם יצחק.
אברהם יצחק היה יליד וויטבסק. אביו נקרא בשם דוד לייב והתפרנס מסנדלרות. תקופה ארוכהח סבר אברהם יצחק עצמו שאביו אינו אלא סנדלר פשוט.
דוד לייב היה ממינסק, בנו של ר' צבי אריה הדיין שנודע לתהלה בלמדנותו וצדקנותו. ברור שגם דוד לייב עצמו לא היה, איפוא, קוטל קנים. כיון שאביו עסק רבות גם בספרי חקירה כמו "הכוזרי", "מורה נבוכים", "העיקרים" וכיוצא באלה – גילה גם דוד לייב מנעוריו חשק עז ללמוד ספרים אלה. ברם, אביו הסביר לו שהוא עדיין צעיר מדי לשם כך וכי עליו להתמסר תחלה לש"ס ופוסקים. חוא נשאר בחדרכת אביו, עד שנשא לאשה את בתו של ר' חיים, יהודי עשיר מוויטבסק, ומאז היה סמוך על שולחן חותנו משך שמונח שנים – שהובטחו לו "מזונות", כנהוג אז.
בהיותו סמוך לשולחן חותנו התעוררה שוב בקרבו התשוקה ללימוד ספרי חקירה. הוא היה אז בן עשרים ושתים שנה, וחש את עצמו בשל ללימוד זה. כתוצאה מכך המעיט בלימוד ש"ס ופוסקים. מאוחר יותר החלה להציק לו המחשבה שמא אינו עושה כראוי בהתמסרו ללימוד החקירה, מקצוע שעורר אצלו שאלות שלא את כולן הצליח לפתור.
כיון שכך, עבר מספרי החקירה לספרי מוסר, כאן ראה לפניו עולם חדש. ספרי המוסר הרשימו אותו והשפיעו עליו מאד, עד שחדל לגמרי מלעיין בספרי חקירה והחל לקבל על עצמו סיגופים, צומות ולסגל לעצמו אורח חיים של הצנע לכת באופן שאנשים מן הצד ידעו פחות ככל האפשר על מדותיו ומעשיו הטובים. אפילו בבית חותנו לא ידעו על צדקותו.
חותנו וחותנתו החלו לרטון אודות העובדה שאין חתנם מראה נטיה כלשהי להתחיל לשאת בעול פרנסה. בתחלה השתעשעו בתקוה שדוד לייב יהיה לרב בישראל. תכופות היתה החותנת מתפארת בעתיד זה. ובמיוחד כאשר אחיה, סוחרי פשתן ועור, היו מתגרים בה ובבעלה על ש"זכו" בחתן "לא־יוצלח" כזה.
אם בראשונה לא הקפידו כל־כך החותן והחותנת על כך – הרי ככל שחלף זמן נוסף החלו לדאוג. החותנת ניסתה מפעם לפעם לחטוף שיחה עם חתנה ברמזה לו שהגיעה העת שיתחיל לחפש כסא רבנות מתאים.
ברם, דוד לייב משך בכתפיו באמרו שאין כלל בדעתו להיות לרב.
"אלא מה ברצונך לעשות?" – שאלה החותנת בכעס.
"עדיין יש לי שלש שנות "מזונות" על שולחנכם!" – היתה תשובתו.
מענה זה הרגיז את החותנת ביותר, והיא החלה להצר את צעדי חתנה. דוד לייב חש עצמו שלא בנוח, מה גם שאז לא התברכו עדיין, הוא ורעייתו, בפרי בטן. כיון שהיתה לו התחושה שחותנו וחותנתו אינם בלתי צודקים לגמרי מבחינתם – הסביר להם פעם שאם סבורים הם שטעו בו לא מן הנמנע שישחרר את אשתו בגט פיטורים, אם רק תדרוש זאת היא.
ברם, רעייתו סירבה אפילו לשמוע על כך. היא מצדה היתה קשורה אליו והעריצה אותו. הוריה לא יכלו להירגע והמשיכו לייסר את חתנם בדברים אך העלו חרם בידם.
בשנה השביעית לנישואיהם נולדה להם בת, וכעבור שנה – בנם אברהם יצחק.
כשעמדה להסתיים תקופת ה"מזונות" כבר היה דוד לייב אב לשני ילדים. חותנו וחותנתו לחצו עליו יותר ויותר שיחפש מקור לפרנסתו, וחותנו הודיע לו שלא יתן לו אפילו פרוטה למחייתו. דוד לייב לא נבהל מן האיומים. התברר שהוא הכין לעצמו מקצוע, שהיווה הפתעה עצומה לחותנו ולחותנתו ולכל המשפחה. דוד לייב למד את מקצוע הסנדלרות, שכר לעצמו דירה בקצה העיר, אליה עבר לגור עם משפחתו ושם החל לקבל עבודות.
החותן והחותנת נדהמו, החותנת עוררה שערוריה: האם לשם כך היו צריכים להוציא ממון רב, להחזיקו שמונה שנים על שולחנם כדי שבסופו של דבר יהיה סנדלר?! "אילו רצינו לקחת סנדלר לחתן" – טענה – "היה העסק עולה לנו זול יותר!".
החותנת דרשה בתוקף שבתם תתגרש מדוד לייב, ועל־ידי כך תימחה ה"חרפה" שהמיט עליהם, אך זו לא רצתה לשמוע על כך.
כאשר ראתה החותנת שהיא חסרת־אונים – הגתה תכנית מקורית, בהסכמת בעלה: היא הזמינה ממינסק את ר' צבי אריה הדיין, אביו של דוד לייב, על־מנת שישפיע על בנו שישליך את הסנדלרות ויקבל על עצמו רבנות.