ספר הזכרונות פרק מז
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
הירושה הקדושה[עריכה | עריכת קוד מקור]
בין אלה ששמעו את ר' חיים שמעון הצעיר מוכיח בחריפות את ר' בצלאל, הצדיק הישיש, על מה שנראה כגילוי סימני גאוה, היה ר' יהושע פייטל, סופר הסת"ם, בעל נכדתו של רבי בצלאל. ר' יהושע פייטל זה היה ירא־שמים גדול. משחר ילדותו ישב תמיד בבית המדרש. הוא היה תלמיד ישיבת ר' גבריאל, רבה של דוברומיסל, ולפי עצתו של ר' גבריאל נעשה לסופר סת"ם. ר' גבריאל היה גם השדכן שלו. את מלאכת הסופרות למד ר' יהושע פייטל אצל ר' פתחיה מאיר, שגם עסק בעשיית בתים לתפילין, והמשיך לעבוד אצלו חמש־עשרה שנים.
ר' פתחיה מאיר נחשב טיפוס נדיר גם אצל סופרים. מעולם לא כתב אות או עשה בתים אלא בהיותו שרוי בתענית. בטרם התיישב לכתוב טבל במקוה טהרה, ואמר בפיו פעמים רבות בכוונה כי הוא כותב לשם הקדושה. בזהירות מיוחדת הכין את הקלף ואת הנוצה והדיו. את הכל עשה בקדושה וטהרה.
ר' יהושע פייטל למד אצל רבו לא רק את עבודת הקודש כי אם גם את הזהירות והחרדה, וכשנפטר ר' פתחיה מאיר נתמנה הוא לממלא מקומו. ברם, ר' יהושע פייטל חשש מאוד מן האחריות הגדולה הכרוכה בכך ובדמעות בעיניו התחנן אצל ר' גבריאל שישחררהו מן התפקיד האחראי להביא ליהודים ספרי תורה, תפילין ומזוזות. הוא פחד פן לא יוכל להגיע לדרגתו של ר' פתחיה מאיר. "וכי איך אני יכול להידמות למורי הצדיק, זכרונו לברכה?" – בכה לפני הרב – "והרי אני אדם קטן ודל, מוטב שאעסוק במלאכה פשוטה".
ברם, רבי גבריאל לא ויתר לו. הוא עודדו וחיזקו ושיכנעו להמשיך במלאכה הקדושה. ר' יהושע פייטל ניאות סוף סוף לכך בתנאי שתמיד יהיה מישהו על ידו ויזכיר לו את קדושת המלאכה שבה הוא עוסק ושהעיסוק יהיה "לשמה". כן היה על אדם זה לספר לו כיצד נהג ר' פתחיה מאיר בהכנת הקלף, בכתיבה עצמה, בעשיית הבתים, ובאילו כוונות ביצע את האמור. עם זאת עדיין היסס ר' יהושע פייטל לגשת אל המלאכה, עד שרבו התגלה אליו בחלום והורה לו להיות הסופר של דוברומיסל.
ר' גבריאל נאלץ לבחור עבור ר' יהושע פייטל את העוזר המבוקש. היה זה ר' שמריה הצולע, יהודי למדן וירא שמים. ר' יהושע פייטל לימדו את הלכות כתיבת סת"ם ואת הנהגות ר' פתחיה מאיר, כדי שזה יוכל להזכיר לו אותן תכופות. אלא שגם אז לא החל ר' יהושע פייטל במלאכתו עד שקיבל על עצמו סיגופים ותעניות. לא פחות ממאה ועשרים (שלוש פעמים ארבעים) תעניות רצופות פרט לשבתות וחגים. מדי לילה בלילה היה עורך "תיקון חצות", ובמשך כל התקופה הזו לא יצא בכלל מכתלי בית המדרש. רק לאחר הכנה זו חגר עוז לגשת אל עבודת הקודש של הסופרות.
כאשר שמע ר' יהושע פייטל את דברי התוכחה של ר' חיים שמעון שהופנו בבית המרחץ כלפי ר' בצלאל הצדיק – חש צמרמורת העוברת בבשרו. הוא ראה את דברי התוכחה מותאמים אליו, שכן – האם אינו בעל גאוה? הרי לא אחת הרגיש את עצמו גאה במלאכת הקודש שלו. לא אחת נהנה וחש סיפוק מפרשיות התפילין הנאות ומן המזוזות הנאות שכתב. כך נהנה כאשר ר' שמעיה, או קונים – או אף הוא עצמו – שיבחו את טיב העבודה. והרי כל אלה הם סימני גאוה והתפארות.
דבריו של ר' חיים שמעון השאירו, איפוא, רושם כזה על הסופר התמים שבמשך כל השבת לא מצא מנוחה לעצמו. מיד עם צאת השבת מיהר אל ר' דוד משה הדיין וסיפר לו כי הוא חש עצמו חוטא בשל היותו בעל גאווה. לכן ביקש מן הדיין "תיקון" של תשובה, והודיע לו כי החליט לעזוב את מלאכתו ולהפקיד את העבודה בידי ר' שמעיה.
היתה לר' יהושע פייטל סיבה נוספת להחלטתו לחדול מלהיות סופר. הוא הרגיש שראייתו הולכת ונחלשת וחשש שמא יגרום הדבר לכך שיהיו לו טעויות בכתיבת ספרי תורה ופרשיות תפילין.
הדיין סירב לתת לו "תיקון" בהבטיחו לו כי אין עליו שום חטא ולכן אין עליו לקבל תשובה. אך לאחר שנוכח ר' יהושע פייטל לדעת כי לא ישיג "תשובה" מן הדיין, קבע הוא לעצמו סדר של תשובה בתעניות וסיגופים, וחדל ממלאכתו.
בכל העיר פשטה השמועה כי ר' יהושע פייטל חדל להיות סופר. איש לא ידע להסביר את מניעי החלטתו זו, ונוצרו סברות מסברות שונות. היו כאלה שסיפרו שר' פתחיה מאיר, רבו של ר' יהושע פייטל, התגלה אליו בחלום ופקד עליו לעזוב את מלאכתו. והעיר דוברומיסל נבוכה וסוערת.
בדוברומיסל היה יהודי, למדן ובעל צדקה, בשם ר' פנחס מרדכי. יהודי זה היה משמיע שיעור קבוע בגמרא, בהיותו חשוך בנים אימץ בביתו יתום, בן אחיו. ובכן, ר' פנחס מרדכי ניחן בטבע לחקור את הפרטים המלאים על כל מאורע ששמע עליו ועניין אותו. אף כאן, כששמע את הסברות השונות המתהלכות בעיר על מניעיו של ר' יהושע פייטל החליט לברר את הענין, וכך גילה כי זו תוצאה של דברי ר' חיים שמעון אל רבי בצלאל. לאחר מכן הגיעו תוצאות חקירה זו לאזני ר' יוסף והדבר גרם לו צער רב. מיד הלך אל ר' בצלאל וביקש את סליחתו על כך שבעל נכדתו התחצף כנגדו.
ר' בצלאל הרגיע את ר' יוסף והסביר לו כי לאמתו של דבר גרם לו ר' חיים שמעון טובה גדולה. נכון, אמנם, כי מעולם לא היה בדעתו להתגאות, אלא שאדם אחר ששמע את דבריו היה עלול לראות את הדבר כגאווה, דבר שממנו עשוי לנבוע נזק.
כעבור מספר שבועות שב ר' בצלאל לביתו ברססנא, ואף ר' יהושע פייטל עזב את דוברומיסל. הענין כולו נשכח לאט לאט. ליהודי דוברומיסל נוספו ענינים אחרים לענות בהם.
בגלל התקפותיו הסוערות של ר' חיים שמעון על בעלי גאוה, ותכונתו שלא לסבול אנשים גאוותנים ושואפי כבוד, הלך והתמעט מספר הידידים שלו בדוברומיסל. גם שני חתניו הגדולים של ר' אליעזר ראובן הנפח לא הגו חיבה לר' חיים שמעון, ודאי משום שידעו כי ר' חיים שמעון מסתכל עליהם בעין רעה משום שראה אותם כאנשים המעוניינים שהכל ידעו על למדנותם.
שונים מזה היו היחסים בין ר' חיים שמעון לבין ר' יצחק שאול, חתנו השלישי של הנפח. באמצעותו של ידידו זה התוודע ר' חיים שמעון אל ברוך, כאשר בא לחג הפסח אל בית חותנו של ר' יצחק שאול.
הידידות שבין ר' חיים שמעון ור' יצחק שאול נוצרה ביום הראשון לבואו של ר' יצחק שאול לדוברומיסל. ר' חיים שמעון היה בין המוזמנים לחגיגת נישואי ר' יצחק שאול, שבה השמיע החתן, כרגיל דרשת פלפול שהפליאה את הנוכחים, ביניהם ר' חיים שמעון, וכולם שיבחו אותה. ר' חיים שמעון צירף לדברי השבח שלו עצה ידידותית לחתן: "אבל אל נא תתגאה, כדרכם של אברכים למדנים שמיד עם השמיעם דברי תורה כלשהו הרי הם מתחילים להתנפח..."
ר' יצחק שאול, שהיה אז כבר ספוג בתורת הבעש"ט באמצעות אביו, ר' ניסן, הבחין, על פי הדברים ששמע מפיו של ר' חיים שמעון, שלפניו אברך מסוג מיוחד. הוא גם שם לב שלמדנים אחרים שהיו מסובים לשלחן הרכינו את ראשיהם משום שדברי ר' חיים שמעון לא מצאו חן בעיניהם והם חשו עצמם נפגעים. אביו של ר' יצחק שאול שישב כנהוג ליד החתן ושמע את דבריו של ר' חיים שמעון פנה אל בנו ולחש לו: "מאברך זה אפשר לעשות בן־אדם".
החסיד שבקרבו אמר לו כי לפניו תלמיד פוטנציאלי של תורת החסידות שהחלה אז להתבסס בעולם היהודי. תורה זו אכן היתה מנוגדת בתכלית לדרכם של אותם למדנים שר' חיים שמעון ניהל אתם מאבק. לפיכך החל ר' יצחק שאול מיד להתיידד עם ר' חיים שמעון יצרן הסריגים, ומאוחר יותר אף הפגישו והכירו עם ברוך.
בהזדמנות אותו ביקור של ברוך בדוברומיסל התוודע ברוך גם עם אברך נוסף, חיים אליהו חתנו של ר' זלמן פישל "הבן היחיד". ר' חיים אליהו זה נילוש מחומר שונה, אך חותנו, שכל ימיו נשא את הכינוי "בן יחיד", היה טיפוס מעניין במיוחד.
בכינוי זה זכה ר' זלמן פישל לא משום שהיה באמת בן יחיד, כי אם מסיבה אחרת. הוא היה לאמתו של דבר הילד התשיעי של אביו, ר' אפרים, וכל שמונת הילדים שקדמו לו היו בחיים. התואר הנכון שהיה מגיע לו היה אולי "בן זקונים", אך משחר ילדותו היה עדין, רגיש ומפונק, שנרתע ו"פחד" לגשת לעבודה כלשהי.
הוריו פינקוהו, והוא עצמו פינק את עצמו עוד יותר. הוריו לא הטילו עליו מעולם כל פעולה כלשהי בבית או בגן, כפי שהטילו על שאר ילדיהם. זלמן פישל אף לא הציע עצמו לשרות כלשהו כפי שעושים זאת ילדים בדרך כלל. מעולם לא רצה ללכת אל הבאר או אל הנהר לשאוב מים, מעולם לא הרים משא או חפץ כבד, מעולם לא הדהיר, כילדים אחרים, את הפרה אל השדה או הביאה הביתה, ומעולם לא הושיט ידו למעשה כלשהו. כך זכה לכינוי "בן יחיד", וכינוי זה דבק בו כל ימי חייו.
ואכן, תמיד התאים לו הכינוי האמור, שכן גם בגיל מאוחר המשיך ר' זלמן פישל להתפנק "ולא טבל אצבעו במים קרים", כאילו היה בן־יחיד נצחי. מעולם לא עסק במלאכה כלשהי או במסחר כלשהו. עד לנישואיו היה סמוך על שולחן אביו ולאחרי נישואיו היה סמוך לשולחן חותנו.
חותנו של ר' זלמן פישל היה ר' אברהם דן הקצב, אשר לשולחנו היה סמוך לא פחות מעשרים שנה, עד לפטירת חותנו. אך גם לאחר מכן לא עשה דבר כדי לפרנס את משפחתו, שגדלה בינתיים, והמפרנסת היתה אשתו.
ר' זלמן פישל היה יודע ספר במדה מסויימת, אך מיד לאחר שפתח גמרא נזכר כי עליו לדאוג לעצמו בענין זה או אחר, במקום להתעמק בלימודו, ומיד מיהר לאכול או "לסדר" סידור כלשהו. בכיסו היו תמיד פרוסת עוגה או סוכריה או פרי, ובכל הזדמנות היה מוציא משהו מכיסו ולועס, באמרו כי יש לו "לב חלש" ואסור לו להחלישו עוד יותר.
מאידך היתה לו לר' זלמן פישל חולשה מיוחדת להתפלל לפני התיבה. הוא היה מוכן למסור את כל היקר לו תמורת אפשרות להתפלל לפני התיבה, בעיקר בשבת ובחג, אך גם תפלה של ימות החול היתה טובה בשבילו. כאשר ניגש לפני התיבה – הורגשה בתפלתו היותו "בן יחיד" הוא השתעשע וסילסל בקולו בצורה מתפנקת, עד שהדבר היה לשיחה בפי כל. ר' זלמן פישל בכבודו ובעצמו היה הולך מחנות לחנות ומבית לבית ושואל מה אומרים על תפלתו.
ר' זלמן פישל היה מכניס מטבע לנוניה הבלן כדי שבכל יום ששי ישאל את כל אחד במרחץ: נו, מה דעתך על תפלתו של ר' זלמן פישל? – אה, היתה זו תפלה כהלכה, והלואי והיו לנו בעלי תפלה רבים כמוהו...
בדוברומיסל ידעו הכל כי מיד עם הגיע חודש אב – עוטף ר' זלמן פישל את צווארו בסודר עשוי מעור ארנבת, כדי שקולו לא יצטנן חלילה. בחודש אלול החל להרבות בשתיית ביצים רכות ודבש כדי שקולו יהיה צלול וחזק. ר' זלמן פישל נהג זהירות לא רק כבן יחיד, אלא אף כמי שהוא הזמר הגדול ביותר שכל העולם כולו עומד ומצפה לזמרתו. מובן שכל בני דוברומיסל הכירו את הטיפוס המעניין הזה והוא שימש עבורם חומר ללעג ובדיחות.
חיים אליהו, חתנו, היה דוקא אברך טוב, ידיד לכל האנשים ובמיוחד לבני התורה חבריו. הוא דיבר במתינות, קצר וקולע, כשהוא מתבל דבריו בפסוקים ומאמרי חז"ל, ואף – בפתגם נאה או בדיחה מתאימה.
לא רק האנשים אהבו אותו משום כך, אלא שגם חותנו, ר' זלמן פישל, אהב אותו ואף ייחד לו תשומת לב ופינוק כמו לו עצמו. הוא היה מתהלך על פני העיר ומרעיף דברי שבח על חתנו. בני דוברומיסל אמרו כי הוא אכן מתנהג אתו כמו עם בן יחיד...