ספר הזכרונות פרק נט
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
המאושר באסונו
אהרן שמואל היה יליד דוברומסל, הוא היה שתקן בטבעו ומסוגר. לעתים נדירות ביותר שמעו אותו מדבר בקול רם. אפילו את התפלות, שאותם גם לא ידע לומר כראוי, התפלל בלחש.
בצלאל חיים היה יליד כפר בשם קאמרי, ורבים כינוהו על שם כפרו. הראשון שהתיישב בכפר זה, שנמנה על אחוזות האציל ראוט, היה סבו של בצלאל חיים, משה בנימין, שזכה לתואר "קאצאפ" (כינוי רגיל כלפי הגויים של רוסיה), משום שהיה מסוגל לשיר שירים רוסיים וגם לבצע ריקודים רוסיים.
משה בנימין היה יהודי ירא שמים, רהוק לגמרי מן הגויים ומתרבותם. פעם הקשיב לשיעור של עין־יעקב, ושמע על המצווה הגדולה לשמח חתן וכלה, ואת הסיפורים על התנאים והאמוראים ששימחו חתן וכלה בדרכים שונות. מאז החליט לשמש כבדחן בחתונות, באמצעות שירים וריקודים רוסיים.
כיוון שכך השיג כובע פרווה רוסי, חליפה טיפוסית ומגפיים של בן רוסיה, ובכל מקום שהתקיימה חגיגת נישואין הגיע אליה לבוש תלבושתו הרוסית ושר ורקד, כך זכה לתואר "קאצאפ".
כאשר התיישב משה בנימין בקאמרי היה הפריץ המקומי אחד בשם יוזף, שהיה אוהב ישראל גדול. תכופות היה מורה להטעין עגלות בדגן, ירקות ופירות ולהוליכן לרבי תנחום שמואל, רבה של דוברומיסל, על־מנת שיחלקן בין עניי היהודים.
ידידותו של יוזף כלפי היהודים נבעה מאירוע מסויים. כאשר היה ילד בן שמונה שנים נפל מסוס דוהר ושבר את ערפו. הרופא הוזמן וזה בא וחבש אותו, אך הדבר לא הועיל. כאביו של יוזף הוחמרו, הוא קיבל חום גבוה ואיבד את הכרתו.
אביו של יוזף היה חפשי בדעותיו ונוסף לכך הגה חיבה מועטה בלבד ליהודים. לעומתו אשתו, אמו של הילד, היו לה דעות הפוכות לגמרי, ובאופן מיוחד העריצה את צדיקי היהודים. בידעה שר' תנחום שמואל הוא צדיק גדול לקחה את הילד אליו. הרב נתן את ברכתו והורה להסיר מן הילד את התחבושת. הילד התרפא כליל מיד.
כאשר עזבה ה"פריצה" עם הילד את האחוזה כדי לנסוע לדוברומיסל, אל הרב, לא היה הפריץ באחוזה, שכן אילו היה שם היה מונע בעדה לנסוע. בשהגיע אל החצר ושמע על נסיעת אשתו לרב התמלא זעם רב. הוא החל להשתולל ולצעוק: "כיצד העיזה לעשות בך? הרי היא שמה אותי ללעג ולקלס בעיני הכל!".
מיד שלח פרש לדוברומיסל למהר ולצוות על הפריצה שלא תשתטה ושתחזור מיד לביתה. בד בבד שלח רץ אל כומר הכפר לבקש כפרה עבור אשתו על שחיללה את האמונה הנוצרית בפנותה לרב.
אלא שעוד בטרם חזרו הרצים הגיעה הפריצה עם יוזף שלה, כשהוא בריא ושלם. הפריצה המאושרת לא חדלה להביע התפעלותה ולהלל את נפלאות הרב היהודי.
הפריץ, שראה במו עיניו את הפלא, לא נכנע. "הדבר נעשה באמצעות מעשה כשפים ועבודת אלילים" – טען – "ועתה ילעגו ממני עוד יותר". הוא לא רצה לסלוח לאשתו, וכל־שכן לא לרב, והמטיר חרפות וגידופים עליו.
כעבור זמן קצר חלה הפריץ ומת. יוזף, יורשו היחיד, גודל והתחנך על־ידי אמו להיות אוהב ישראל, וכך היה כל ימי חייו.
משה בנימין שהתיישב בקאמרי ועסק במעשיו לשמח את החתן ואת הכלה כ"קאצאפ" רוסי, לא ציפה לגמול ועשה פעולותיו לשם שמים. אך מן השמים ניתן לו שכר.
היה זה כאשר יוזף, הפריץ מקאמרי, נקלע לחתונה יהודית, ונוכח לראשונה לראות את משה בנימין, בתלבושתו הרוסית רוקד ושר כרוסי "אמיתי". הדבר מצא חן בעיני הפריץ, שלאחר שיחה אתו הזמינו להעביר מגוריו לאחוזתו ומינה אותו כמנהל כל עסקיו וכיד ימינו. הוא כינה אותו: "מושקה מוסקביל" (משה המוסקבאי).
מאז זרחה שמש ההצלחה למשה בנימין. יחד עם זה גדלו יראת השמים שלו ודקדוקו בקלה כבחמורה.
[הערת המתרגם: הדברים הבאים להלן הם תרגומו של הרה"ח ר' אוריאל צימר ז"ל שנמצא לקטעים המופיעים ב"ספר הזכרונות" באידיש בהמשך לדברים דלעיל. ובהמשך הדברים, בפרק הבא, נחזור בע"ה לתרגום שלנו]
עירוב תחומין עשה על מנת שיוכל ללכת לעיירה בשבתות וימים טובים ועל מנת שיוכלו גם לבא אליו. שם בחצר נולד גם בנו יאשע.
מאד השתדל משה בנימין לעשות את בנו למדן, אולם לא הצליח והכניס אותו למסחריו אם כי לא למדן היה יאשע, הרי ירא שמים הי' מאד. יום יום היה הולך לדוברומיסל להתפלל בצבור ולהקשיב לשעורי עין יעקב ולמודים דומים.
באותה חצר של הפריץ נולד בצלאל חיים אשר, בדומה לאביו וסבו, איש פשוט היה אך מצוין ביראתו. אח"כ עבר בצלאל חיים לגור בכפר קאמארי ואח"כ בדוברומיסל. נכנס בשותפות עם אהרן שמואל בשרפת השכר ומכירת הסחורה בכפרים הסמוכים.
בתמימותו וזהירותו זו, לא פלא היה כי הוא ושותפו הרגישו עצמם כה נדכאים משנודע להם כי שכחו למכור את החמץ. על אף דברי הרב ודברי ההרגעה של הדיין שאין העבירה חמורה כל כך, עדיין לא נרגע בצלאל חיים ושב לביתו בפחי נפש.
הסדר נהפך לו לאבל. נדר נדר לבלתי יהנה עוד מכל הנמצא בבית המשרפה, ולא רצה להסתפק במה שפסק הרב שעליו לשפוך את השכר המוכן. בצלאל חיים רצה להרחיק לכת עוד יותר למען יהא בטוח שיצא ידי חובתו כלפי שמים.
רק אז נרגע במקצת, ולאחר שסיים את הסדר שכב לישון. אולם עוד בטרם הספיק להרדם ראה מבעד החלון והנה השמים אדומים. נזיד הבין כי שרפה פרצה באחד המקומות. מיד התלבש ויצא החוצה. בינתיים הוסיפו השמים להתאדם, אנשים התקבצו ברחוב ונשמעו קולות "פאזשאר!" (אש) אנשים רצו אנה ואנה, ואיש לא ידע היכן אחזה האש.
רק לאחר שעה קלה נודע כי השרפה באה מחוץ לעיר, מקום שם נמצא בית משרפת השכר של בצלאל חיים ואהרן שמואל. כמה בתים סמוכים וכן בית המשרפות עצמו בערו באש. כשהגיע בצלאל חיים למקום, ראה יהודים ושאינם בני ברית מכבים את הדליקה. הביאו דליים־דליים מים, אך הלהבות היו גדולות מדי משיוכלו להשתלט עליהן.
לא עבר זמן רב ובתי האכרים מסביב וכן בית המשרפות עצמו היהלמאכולת אש. כל מה שניתן עוד לעשות הי' למנוע את האש מלהתפשט הלאה ומלהגיע לדוברומיסל.
הבריות שהסתכלו בבצלאל חיים בעת השרפה, כשראה כיצד כל רכושו עולה בלהבות, נדו לו. אולם לתמהון כולם היה בצלאל חיים מלא שמחה וממש רקד מרוב הנאה. רק כאשר בטוח הי' כי לא נשאר עוד שריד ופליט מבית המשרפות רץ בשמחה רבה אל העיירה והעיר את שותפו אהרן שמואל ובשר לו את הבשורה הטובה כי בית משרפתם עלה באש. – שבח והודי' להקב"ה – אמר – עתה נוכל להיות בטוחים כי לא נהנה עוד מהחמץ שבו. בין כך ובין כך נדרתי נדר לבלתי אהנה עוד מכל אשר בבית המשרפות. תחלה לא אבה אהרן שמואל להסכים לכך אולם משנודע לו כי בין כך אבד בית המשרפות הניע את ראשו לאות הסכמה ואמר כי אין זאת כי אם מאת האלקים ותהא זו כפרה על שלא מכרו את חמצם באותו ערב פסח.
מרוב שמחה לא הלך עוד בצלאל חיים לישון באותו לילה והלך לבית המדרש בטרם שחר. בגלל השריפה הדירו גם אחרים שינה מעיניהם וכבר נמצאו מספר אנשים בבית המדרש. הכל דברו עתה בשרפה. אחדים הביעו דעה כי השרפה באה כעונש על השותפים לא מכרו את חמצם אולם בהגיע בצלאל חיים לבית המדרש אמר כי אין זה עונש כלל, וישועה הוא רואה בשרפה. לבו קל עכשיו ואינו מרבה לדאוג על שקפה את רכושו ופרנסתו.
– רק יתן ד' חיים ובריאות – אמר – וגם הפרנסה תמצא.
עתה דברו הכל בשרפה ועל שבאה לאחר ששני השותפים הרגישו עצמם אשמים על ששכחו למכור את חמצם. בינתיים שכחו לשאול לסבת הדליקה שהחלה באחד מבתי הערלים השכנים. רק למחרת היום נודע בדוברומיסל מה אירע, ואמנם מאורע מיוחד היה זה.
ליד בית המשרפות התגוררו כמה ערלים שמריבת תמיד היתה ביניהם. באותו ערב פסח התנפל האחד על חברו והכהו במוט ברזל אשר בו שבר את צלעותיו. הערל הובא אל ביתו כל עוד בו נשמתו.
לערל המוכה הי' בן שרצה לנקום את נקמת אביו. קם הלה באישון לילה שעה שיהודי העיירה כבר סימו את הסדר ושכבו לישון, והצית את בית השכן שעה שכל יושביו ישנו. ולמען יהי' בטוח כי איש מדרי הבית לא ימלט על נפשו, נעל עליהם את הדלת מבחוץ.
חיש מהר התפשטה האש על הבית והמשפחה הישנה היתה כבמצודה. שלשה מבני המשפחה הצילו עצמם בקפצם דרך החלון וארבעה אחרים נשרפו חיים. כן נשרפו הסוסים והבהמות ברפת.
מקום הי' בדוברומיסל לשיחות והרהורים. מצד אחד הרגישו חלחלה מאכזריותם של הגויים אך מצד שני ראו את כל הדרה של נשמת אדם מישראל. ביחוד נתרשמו מזה ר' יצחק שאול וברוך. משבאו שניהם באותו בוקר לבית המדרש להודע יותר על השרפה מצאו את כל חברת תהלים נאספת וקוראת תהלים בקול רם ובכוונה עצומה.
בצלאל חיים עמד על הבימה ואמר תהלים עם כל הקהל. נראה הי' כי בצלאל חיים רצה דוקא להיות המקריא באותו בוקר ואמירת התהלים שלו לא היתה כשל מי שלבו נשבר על היזק רב שניזוק, אלא כמי שנותן שבח והודי' לפני הקב"ה. ברור הי' כי בצלאל חיים מרגיש עצמו בעל שמחה.
הנה לך דוגמא מיהודי פשוט – אמר ר' יצחק שאול אל ברוך – ואף על פי כן מביטים עליו הלמדנים מלמעלה למטה כעמי הארץ שאין להם חלק בעולמם.
ברוך הסכים עמו, ור' יצחק שאול רצה להסיק מכל אלה מוסר השכל: – מפי אבי שמעתי בשם הבעש"ט כי נמשל איש הפשוט כשדה זרועה אשר למטר השמים תשתה מים ותתן את יבולה. והתלמיד חכם הוא כשדה בית השלחין אשר בעלי' משקה אותה ולפיו תתן את יבולה. וכמו המצייר שהוא אמן נפלא בציור הנה על אומנותו הוא כשמצייר את השדה ותבואתה כאשר הם באמת כפי הדר הטבע שהטביע הקב"ה בה, וכל אומן שציורו מתאים יותר אל הטבע יותר הוא גדול באומנותו. וכן הוא באיש הפשוט ובן תורה. כן תורה כשדה בית השלחין ויכול להיות שהיבול ממנה הוא טוב יותר מיבול שדה רגילה. אבל הדר הטבע שהטביע הקב"ה שהוא האמת הוא בשדה אשר למטר השמים תשתה מים יותר מבית השלחין.
חידוש גדול היתה בעיני ברוך העובדא כי הי' לו מה ללמוד גם מפי נחום שמואל בן הנפח. לאחר ששמע מפיו על החיל הגדול שעשה בלמודו בישיבה אשר בדובראוונא, שמע מפיו גם על פגישותיו עם בני אדם שמהם למד.
גם שמואל נחום הי' כבר מושפע מתורת החסידות. גם הוא הצביע תמיד בבקורת על כך שהלומדים פורשים עצמם מאנשי ההמון ומסתכלים עליהם בבטול כאילו בני עולם אחר היו.
בדובראוונא הי' שמואל נחום עוזר כמה שעות ביום בטחנת קמח. דבר זה עשה על מנת להתפרנס מיגיע כפיו. הטחנה היתה שיכת ליהודי ושמו ר' ירחמיאל הירש שהי' למדן מופלג וירא שמים. שמו הי' מפורסם בגלל שעור הגמרא שאמר באחד מבתי המדרשות. אותו ר' ירחמיאל הירש הי' מסתכל בבוז ואף באיבה על אנשי המון פשוטים, ושמואל נחום יכל הי' לראות זאת מיחסו אל אחד מאנשיו, ברוך שמעון, שמלאכתו היתה לטעון ולפרוק את העגלות המביאות תבואה אל הטחנה.
לר' ירחמיאל הירש, בעל הטחנה היו שני עוזרים, מלבד שמואל נחום. הראשון היה ברוך שמעון, שעליו כבר סופר, והשני –
ר' אפרים קלמן, שהיה היפוכו הגמור של ברוך שמעון: במדה שהיתה גדולה בורותו של ברוך שמעון כך היתה גדולה למדנותו של ר' אפרים קלמן, שהיה נוהג ללמוד בעל־פה בכל עת עמדו ליד הריחיים.
ר' ירחמיאל הירש, בעל הבית, הוכיח ביחסיו אל שני האנשים האלה עד כמה גדול בעיניו ההבדל בין למדן לבין אדם פשוט. לר' אפרים קלמן גילה הערכה רבה ושוחח אתו תכופות בדברי תורה, ואילו כלפי ברוך שמעון גילה בוז ושאט נפש. דווקא ר' אפרים קלמן התייחס בידידות לאנשים פשוטים והיה מוכיח תכופות את בעל הבית על יחסו אל הפועל השני שלו, הוא מזכיר לר' ירחמיאל הירש את מאמר חז"ל: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך". ר' ירחמיאל הירש היה שומע בשקט, כמי שאינו מעיז להתווכח עם ר' אפרים קלמן הלמדן, אך הדבר לא שינה את יחסו כלפי ברוך שמעון, במיוחד כאשר ר' אפרים קלמן לא היה נוכח. הוא היה מתעמר בו בעבודה, מעליבו ומדכאו.
פעם ראה שמואל נחום את המחזה הבא: היה זה אחד הימים שבהם לא היה מה לטחון. אותו בוקר השמיע ר' ירחמיאל הירש את שיעורו בסוגיא של "נתן באילן" (את העירוב), מחלוקת רבי ורבנן (עירובין ל"ג). בענין זה אמר פלפול חריף, וחש עצמו משום כך במצב רוח מרומם. כאשר בא לטחנה חזר בפני ר' אפרים קלמן על הפלפול, והתפתח ביניהם ויכוח.
שני הלמדנים היו שקועים בתורתם, ובטחנה לא היה מה לעשות. התכנס, איפוא, ברוך שמעון בפינתו והחל לומר פסוקי תהלים. אולי מפני עגמת נפש על שאינו מסוגל להבין את דברי התורה, החלו דמעות יורדות מעיניו.
בינתיים סיימו שני הלמדנים את שיחתם התורנית, ור' ירחמיאל הירש הבחין שברוך שמעון אומר תהלים ומתמוגג בדמעות. הוא הגיע לפרקי הלל שבתהלים ואמר אותם בהתלהבות, אך בדרכו העם־הארצית מבלי שיאמר את המלים בשלימותן. מלים רבות יצאו מפיו משובשות. ירחמיאל הירש ניגש אל ברוך שמעון והפסיקו, באומרו בטון של זלזול ולעג:
"לא די, ברוך שמעון, שהנך קוטל את ההלל וקוברו, אלא שאף אתה מבכה אותו". לאחר שסיים את דבריו פרץ בצחוק מן ה"חכמה" שלו.
ברוך שמעון נדהם, וישב מבוייש ומושפל.
ר' אפרים קלמן רתח: "חכמינו אומרים כי מכל מלה של שבח לקב"ה היוצאת מפי יהודי נברא מלאך, בין אם זה למדן או אדם פשוט. המלאכים נעשים מליצי יושר עבור אלה שעל ידם נקראו". נימה של תוכחה חריפה נשמעה בדבריו.
ר' ירחמיאל הירש עדיין המשיך לצחוק, והגיב על הערתו של ר' אפרים קלמן: "המלאכים שנבראים ממלים כגון אלה של ברוך שמעון, יש לשער, הם בעלי מומין ונכים…"
"וכיצד, לדעתך, נראים המלאכים הנבראים מחידושי התורה שלנו?" – שאל ר' אפרים קלמן בנימה של ביקורת.
"המלאכים הנבראים ע"ינו" – השיב ר' אפרים קלמן בפשיטות – "הם בריאים וחזקים, יצוקים מברזל וחלמיש, הם מאירים כשמש, ופורחים בשירה וזמרה הישר אל כסא הכבוד".
"לא, ר' ירחמיאל הירש! נדמה לי כי המלאכים שהם בעלי מומין לפי דבריך, חביבים לפני הקב"ה יותר מן המלאכים שלדעתך הם בריאים וחזקים ויצוקים מברזל".
ר' ירחמיאל הירש לא השיב על כך. מאז נזהר שלא לפגוע בברוך שמעון בנוכחותו של ר' אפרים קלמן. מאידך גדלה מאז טינתו כלפי תמימותו של ברוך שמעון ובמיוחד כלפי מנהגו להקפיד על הליכה פעמיים ביום לבית הכנסת כדי להתפלל בצבור. הוא אף החל להוכיחו על שאינו עושה מלאכתו באמונה והוא "מבזבז" זמן להליכה לבית הכנסת.
ברוך שמעון עמד על זכותו ללכת לבית הכנסת להתפלל בצבור: "ואין לך כל זכות לחוות לי דעה בענין זה, כשם שבשבתות וימים טובים אני פטור מן העבודה".
"אבל הקב"ה אינו זקוק לתפלותיך" – השיב ר' ירחמיאל הירש בכוונה לפגוע – "בשביל עם־הארץ כמותך די בתפלה בבית".
הדברים נגעו מאד ללבו של ברוך שמעון, ודמעות עמדו בעיניו: "מה אעשה" – אמר – "והקב"ה לא העניק לי כשרונות כדי להיות למדן, ונוסף לכך נגזר עלי להקדיש זמני לסחיבת שקים, מבלי שישאר לי פנאי לשמוע שיעור?!".
לר' ירחמיאל הירש היה אחיין, בשם ר' שלום יחיאל מהרקי, חברו של ר' יצחק שאול. את האחיין הזה החזיק בביתו כיוון שהיה חשוך בנים. ר' שלום יחיאל נתפס מכבר לתורת הבעש"ט, וכששמע את דודו מעליב את ברוך שמעון התמים והפשוט, אמר לו:
– דודי! הבעל שם טוב אמר כי חביבים בעיניו היהודים הפשוטים בעלי לב תמים וטהור מאשר הלמדנים המתגאים בלמדנותם.
הוא סיפר לו בהרחבה על הבעש"ט ותלמידיו, ודבריו השפיעו על הטוחן, שהחל להתייחס בצורה טובה יותר אל ברוך שמעון.
מתורות הבעש"ט, שנמסרו על־ידי רבי יצחק שאול:
א. הנשמה לומדת תורה מפי הקב"ה במתיבתא דרקיעא, והקב"ה שולח את הנשמה למטה לעולם הזה כדי להפוך את ה"אני" ל"אין". אפילו מי שהוא באמת מדרגת "אני" בעניני תורה ומצוות צריך לעשות מן ה"אני" – "אין", לדעת את אפסותו לעומת הפשטות התמימה של היהודי הפשוט.
ב. אמרו חז"ל (יומא דף ע"ב, עמוד ב'): "זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה (לגבי לימוד התורה), והיינו דאמר רבא (וזהו שאמר רבא): באומן לה (כשהוא מאמין בה) – סמא דחיי (סם חיים), בלא אומן לה (שאינו מאמין בה) – סמא דמותא (סם המוות)". מה ענינם של זכות ושל אמונה בענין לימוד התורה – הלא התורה היא חכמה, וכל חכמה ומדע נקנים ביגיעת המוח? ועוד זאת: הלא אמונה היא בדבר שלמעלה מן השכל, ותורה שהיא חכמה אין נופל בה ענין האמונה. – והנה בגמרא שבת (דף פ"ח עמוד ב): "אמר רבא: למיימינים בה – סמא דחיי, למשמאילים בה – סמא דמותא", ופירש רש"י: "למיימינים – עסוקים בכל כוחם וטרודים לדעת סודה". הלומד תורה צריך לדעת באמונה פשוטה כי בכל דיבור ודיבור של תורה יש סוד פנימי, ועליו לייגע את המוח ולאמץ את השכל לדעת את הסוד פנימי שבה. רק לימוד כזה פועל טוהר וזיכוך בלומד התורה. וזהו: "זכה" – אם הלומד תורה נעשה זך ע"י הלימוד – הרי אם יוסיף ללמוד באופן כזה, נעשית לו סם חיים. ואם הלומד תורה לא נעשה זך על־ידי לימוד התורה (כיוון שאינו מחפש את הפנימיות שבתורה), אלא, אדרבא, הוא נעשה עב וגס – אז נעשית לו סמא דמותא.
ג. "ולא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה". "ירושלים" היא יראת שמים, וההנהגה שהיא רק על פי דין תורה מחרבת היראת שמים, ולפנים משורת הדין – מחזקת היראת שמים.