ספר הזכרונות פרק עה
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
חמומי המוח בסלוצק
מספר "קנאי" סלוצק היה, עקב התפתחויות שונות, גדול מכדי שירגישו עצמם נאלצים להאזין לעצת אלה שאמרו כי יש להתייחס לגאון האורח, הלוא הוא רבי אדם בעל־שם מרופשיץ הבלתי מוכר, במלוא הנימוס והדרך־ארץ. קיצונים אלה, שבערה בהם אש השנאה למקובלים ולנסתרים, רעשו וגעשו כי האורח שהוא מקובל ונסתר, אינו אלא פושע ישראל, שאין לחוס עליו.
סלוצק לא פינקה מעולם את מי שנחשב להיות מקובל ונסתר. האורח לא היה, איפוא, יוצא מן הכלל מבחינה זו, למרות גאונותו היוצאת מן הכלל שהתגלתה.
לפיכך גברו קולות הקיצונים על המתונים. קיצונים אלה אף לא רצו לשמוע דברי הסבר ושיכנוע, ולאיש לא היתה השפעה עליהם. משום כך התכוננו לגרוע ביותר.
מסביב לבית הקהל, שם התאכסן האורח, התגודד אספסוף של קנאים, ובמקום שרר שאון ורעש. חמומי המוח צעקו כי "יש ללמד את ההלך לקח, כך שיזכור אותו כל ימי חייו". כמה צעירים, חצופים ואכזרים, החלו לחבוט בדלת חדרו של האורח, על־מנת לפרוץ אותה ולגרור את האורח החוצה כדי להכותו מכות נאמנות.
לא היה איש שימנע מ"קנאים" אלה את ביצוע זממם, ואכן הם הצליחו לפרוץ את הדלת. אך מיד עם היכנסם לחדר נותרו, המומים וחסרי אונים. האורח עמד בפינתו עטור טלית ותפילין ומתפלל בכוונה ובדביקות. היה ברור כי אינו חש במתרחש, הוא לא שמע כלל את הרעש ולא ראה את ההמון הסוער.
אימה ופחד נפלו על הקנאים, ואיש מהם לא העז להרים יד על האורח.
"נמתין לסיום תפלתו" – מילמלו איש באזני רעהו, בקול ענות חלושה, תפלת האורח ארכה שעות רבות. רבי אדם בעל־שם ריחף בעולמות עליונים. בחוץ סערו הרוחות. חמומי מוח, צעירים וגם מבוגרים, לא חסכו דברי גנאי על־חשבון האורח, ורק היותו שקוע בתפלתו עטור טלית ותפילין הגינה בעדו מזעם ההמון.
כעבור זמן סיים האורח את תפילתו. עתה ישב, עדיין בטליתו ותפיליו, ללמוד שיעור יומי קבוע, כמנהגו תמיד. מיד התפשט קולו הנעים, כשהוא לומד תורה, על פני כל החדר, שוב חשו עצמם הקנאים חסרי אונים, אך חמתם בערה בהם. זעמם הלך וגבר על שאינם מצליחים לעשות בו שפטים "כפי שמגיע לו".
עתה התקדמו כמה מן הקנאים המפורסמים שנכנסו לחדרו של הצדיק, מן הלמדנים שבהם, ומבלי להמתין שיסיים לימודו פנו אליו בדרישה שיבהיר ויגלה את האמת האם הוא נמנה על המקובלים הנסתרים.
האורח לא הכחיש. בהחלטיות הסביר כי אכן הוא נמנה על הנסתרים וכי הוא תלמיד של רבי יואל, הבעל־שם מזאמושטש. עם זאת לא מצא לנכון לגלות גם כי הוא הנו רבי אדם בעל־שם, ממלא מקומו של רבי יואל.
האורח סגר את הספר שלפניו, התרומם ממקום מושבו, ויחד עם בני התורה שדיברו אתו יצא החוצה אל הרחוב הסוער והגועש בקיצונים זועמים, שהתגודדו בצפיה להזדמנות לכלות חמתם ב"פושע ישראל".
הנוכחים קידמו את רבי אדם בפרץ של צווחות וקריאות גנאי, אך הצדיק נשאר שליו ורגוע ובמצב רוח מרומם.
הוא החל להשמיע דבריו אל הציבור, כשהוא מדבר במתינות ובהבעה ידידותית גדולה. בדבריו אף נשמעה נימה של רחמים.
בתחלה היה הרעש גדול מאד ודבריו לא נשמיגו, אך תוך זמן קצר גבר קולו. הוא אמר:
"מנקודת מבטכם ודאי הצדק אתכם. לאמיתו של דבר מגיע לכם "יישר כוח" על כך שהנכם נאמנים למה שנראה בעיניכם כאמת, ולא מדברים אחד בפה ואחד בלב. זו דרגה גבוהה. גם אני בצעירותי הייתי כמוכם. היה זה בתקופה בה למדתי בישיבתו של הגאון ר' שלמה שמואל בפולוצק. ר' שלמה שמואל היה, כידוע, תלמיד מובהק של ר' שמאי זונדל, בנו של ר' פנחס זעליג, הגאון משפייער, שניהל מלחמה כנגד רבי אליהו, הבעל־שם מוורמייזא. אף בנו של ר' שמואל זונדל, ובעקבותיו מורי ר' שלמה שמואל, היו מתנגדים חריפים למקובלים ולנסתרים. סברתי איפוא אף אני כרבי ורחשתי שנאה מרה כלפי המקובלים. עם זאת הייתי זהיר בלשוני ושמרתי פי מחטא. מעולם לא הוצאתי בשפתי שום דבר גנאי או זלזול".
האורח, שהשמיע את דבריו אט־אט ובכובד ראש, הפסיק לרגע תוך כדי נתינת מבט חודר בקהל מאזיניו, שעמד רתוק למקומו. כל אחד היה סקרן לשמוע מה עוד בפיו.
"כעבור שנים" – המשיך – "הגעתי למסקנה, אחרי התבוננות ובדיקה, שהן רבי והן חבריו הלוחמים נגד המקובלים והנסתרים, טועים. הייתי אז בן שלושים ושלוש שנים, ונסעתי ללמוד בישיבתו של רבי יואל הבעל־שם מזאמושטש, שם נשארתי חמש־עשרה שנים ועסקתי בתורת הקבלה. מאוחר יותר נתקבלתי לחבורת הנסתרים. אלה הן תולדותי בקצרה. עתה הקשיבו נא! – רובכם אברכים וצעירים בשנים, ועדיין מוקדם בשבילכם לחרוץ משפט ולהגיע למסקנה נכונה בענין חשוב כזה. ברם, יבוא היום וייפקחו עיניכם לראות נכוחה את האמת".
את דבריו סיים באמרו: "עלי לומר לכם כי דברי העלבון שהשמעתם באזני היום יקרים לי יותר מן הכבוד שהענקתם לי אתמול".
הדברים השאירו רושם רב על שומעיהם, ואיש לא העיז לפתוח פיו. במקום השתררה דממה עמוקה.
האורח נכנס חזרה לחדרו. כעבור שעה יצא, מקלו בידו וחבילתו על כתפיו, בדרכו אל מחוץ לסלוצק.
הלמדנים הקשישים בעיר, שחשו כי נעשה עוול כלפי האורח, החלו לבקשו כי ישאר בעיר, אך כל הפצרותיהם לא הועילו. הוא עזב את סלוצק ואליו הצטרפו עוד עשרים יהודים.
עתה התברר כי אנשים אלה היו כולם נסתרים, שפעלו משך זמן רב בחשאי כדי להחדיר בסלוצק ובסביבתה את לימוד תורת הקבלה והנהגת הנסתרים.
נסתרים אלה סללו את הדרך לביקורו רב הרושם של רבי אדם בעל־שם בעירם, והם שגילו את זהותו. אין הוא נסתר סתם כי אם מנהיגם הגדול של הנסתרים, ממלא מקומו של הבעל־שם מזאמושטש, ומי שמסר לאחר מכן את ההנהגה לרבי ישראל בעל־שם־טוב, מייסד החסידות. האירוע הזה גרם מהפך בסלוצק. לראשונה בחייהם באו הקנאים במגע פנים אל פנים עם צדיק נסתר בשיעור קומתו של רבי אדם בעל־שם, והיה זה מאורע רב רושם.
רבים ריככו עמדתם כלפי המקובלים והנסתרים, לאחר שראו לנגד עיניהם אישיות נעלית כל־כך הן בגאונות והן בצדקות. גם העובדה ששמעו מפיו של רבי אדם כי בצעירותו היה מתנגד וכי שוכנע בטעותו – נתנה להם חומר למחשבה.
תוצאה מיידית, אחת לפחות, היתה לביקור בכך שבהשפעתו נאלצו להקדיש מחשבה להכרת צדדים נוספים של הענין ולא ללכת בעינים עצומות אחרי קביעות שנשתלו אצלם על־ידי אחרים. מאידך היו אחרים שהחריפו דוקא את התנגדותם למקובלים בעקבות הביקור, שכן חשו עצמם מרומים ומאוכזבים.
סלוצק נשארה עדיין, איפוא, מבצר של התנגדות, אך לא באותה מדה כמקודם. רבי אדם בעל־שם הבקיע את המבצר אך לא כבש אותו.
בישובים הסמוכים לסלוצק היה הרושם שהשאיר ביקורו של רבי אדם בעל־שם גדול עוד יותר. כזכור פעלו בסביבה תלמידי ישיבתו של ר' ברוך מוויאזין. הללו, אף כי לא חונכו באופן ישיר וגלוי להיות מקובלים ונסתרים, כדי שלא תיוודע שייכותו של ר' ברוך לקבוצות אלה, הוכשרו עם זאת לקליטת תורה זו, ולהימנות, במוקדם או במאוחר, על אנשי רבי אדם בעל־שם.
כך ביצע ר' ברוך מוויאזין את שליחותו החשובה, להכשיר את הקרקע בסלוצק ובסביבתה להתפשטות הקבלה ולהופעת הנסתרים, וכך – לדרך החסידות העתידה של רבי ישראל־בעל־שם־טוב.