ספר הזכרונות פרק עז
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
יהודי השונא דרשנים
ר' ברוך מוויאזין הגיע למסקנה שראש הישיבה, הצעיר המיסתורי, חברו לשיעור המיוחד, אינו מתנגד לקבלה. אמנם ידיעותיו בשיטת הקבלה של האריז"ל, שעליה היתה מבוססת דרך החסידות שלעתיד, היו מועטות. ברם, הסיבה לכך היתה, כפי שהסביר העילוי, משום שכדי להכיר ביסודיות את שיטת האר"י הקדוש יש צורך בהכנה מוקדמת מתאימה, דבר שלא ראה עצמו ראוי לכך.
מאידך – היה לו ידע נרחב בשיטות המקובלים שקדמו לאריז"ל, ובמיוחד אלה שהיו עליהן פירושים ושהיו ברורות לגמרי. לר' ברוך היתה קורת רוח מרובה כיוון שהתברר סופית כי אינו מתנגד לקבלה.
ר' ברוך החליט עתה לקיים עם האברך שיחה מפורטת על הנסתרים, תלמידיהם ושליחיהם של רבי יואל, הבעל־שם מזאמושטש, ושל ממלא מקומו רבי אדם, הבעל־שם מרופשיץ. בכך ביקש לברר אם האורח מחזיק עם הנסתרים או מתנגד להם.
כן החליט ר' ברוך כי אם יהיה צורך, לאור שיחת הבירור האמורה, יסביר לאברך את ענינם וחשיבותם של הנסתרים והתפקידם שהם ממלאים. הוא אף התכונן לשכנעו לבקר את רבי אדם בעל־שם, מנהיג הנסתרים.
כדי לוודא שאין הוא טועה בשיקוליו שוחח ר' ברוח עם ר' מנשה ישראל, מנהל הישיבה. הלה, כפי שהתברר, היתה לו כבר דעה טובה על ראש הישיבה הצעיר. הוא השתכנע כי נוסף על היותו למדן גדול הרי הוא מצויין במדות טובות. לדעתו של ר' מנשה ישראל עמד האברך בדרגה גבוהה של שלימות.
לא היסס, איפוא, ר' ברוך הרבה להציג שאלה לראש הישיבה הצעיר על דעתו על הנסתרים ושיטתם, נושא שפילג אז את העולם היהודי לשנים.
האברך לא חשב הרבה והשיב: שלוש שנים ערכתי גלות ונדדתי בעולם, ובמשך הזמן נוכחוני לדעת כי הנסתרים עושים עבודה גדולה המביאה תועלת רבה לכלל ישראל.
ר' ברוך רווה נחת. כל החשדות התגלו כבלתי מוצדקים, אגב כך שמע ר' ברוך לראשונה מפי האברך פרטים על עצמו. הוא סיפר כי לפני ארבע שנים החליט להיפרד מאשתו וילדיו למשך חמש שנים. תכניתו היתה לעבור שלוש שנים נידודי גלות, ושנתיים נוספות לשבת וללמוד במקום כלשהו בשקידה גדולה. שלוש שנות הגלות הסתיימו בהגיעו לאחוזתו של ר' ברוך. כאן נוכח וחש, לאחר שהכיר את ראש הישיבה ואת התלמידים, כי זה המקום המתאים לבלות בו את השנתיים בלימוד תורה בשקידה. משום כך הסכים להישאר כאן כראש־ישיבה.
בהזדמנות זו החל האברך לספר מחוויותיו בתקופת גלותו: בעיירה הראשונה שאליה הגיע עם תחלת גלותו נפגש עם עוד חמשה נודדים שערכו גלות, ויחד חברו לנדידה משותפת. שנים מהם התגלו כלמדנים, והוא דיבר אתם דברי תורה. שלושת הנותרים לא גילו על עצמם דבר, והציגו עצמם כיהודים פשוטים, בכל מקום שהגיעו אליו התחברו השלושה עם אנשים המוניים בלבד.
מאוחר יותר, במהלך גידודיו, נפגש באנשים נוספים שערכו גלות, ביניהם גאונים וצדיקים גדולים. היו ביניהם כאלו שקיבלו על עצמם סיגופים שונים, בין השאר נמנו על הנודדים גם אנשים פשוטים ועמי־הארץ, סיפורים רבים שמע על הנסתרים, אך משום מה לא ראה שכמותם במו עיניו, אלא אם כן הצליחו הללו להסתתר גם ממנו. כך עברה עליו תקופה מסויימת.
העילוי המשיך וסיפר כי בנדודיו על פני ערים ועיירות העדיף תמיד להתאכסן בכל מקום בביתי הכנסת של הקברנים, הוא נהג כך בכוונה. בתי כנסיות אלה עמדו בקצה העיר, סמוך לבית־העלמין, ובקושי התקיימו שם מנינים לתפלה, ותו לא. היה זה מקום אידיאלי להתאכסן רחוק מעין־רואים ולעסוק בתורה ללא הפסק מבלי לחשוש מ"להיתפס בכף".
לשאלת ר' ברוך מדוע לא לן בבתי הכנסת־האורחים ואכסניות ה"הקדש" שהוקמו בשביל עוברי אורח בכל עיר ועיירה של יהודים, השיב האברך כי במקומות אלה מעניקים יחס מיוחד לאורחים למדנים, והוא חשש שמא יבחינו בעובדת היותו בן־תורה ויעניקו לו יחס מיוחד.
ובהמשיכו את דבריו סיפר את הסיפור הבא על היכרותו הראשונה עם פעולות הנסתרים:
פעם הגיע לאחוזה ליד העיירה שווינציאן, לא הרחק מווילנא, שהוחזקה בחכירה על־ידי יהודי נכבד ועשיר משווינציאן בשם ר' צדוק יחיאל, שאף קבע בה את ביתו.
ר' צדוק יחיאל בנה באחוזה בית־מדרש והכניס לתוכו תלמידי חכמים, שישבו על התורה ועל העבודה והוחזקו על ידו בכל צרכיהם. ר' צדוק יחיאל היה גם בעל צדקה ומכניס אורחים גדול, ושמו נודע לתהלה בכל הסביבה כולה.
אלא שעד כמה שאהב ר' צדוק יחיאל אורחים, תלמידי חכמים ועניים עוברי אורח, כך שנא "מגידים" ומוכיחים בשער שהיו עוברים בערים ועיירות ושופכים אש וגפרית על ראש השומעים. כל אימת שנראה באחוזה דרשן כזה, וביקש לעלות על הבמה ולהשמיע דרשתו, היה נחפז ר' צדוק יחיאל להעניק לו נדבה הגונה ולשלחו לדרכו.
באחוזה גרו יהודים במספר ניכר, וכן נזדמנו אליה תכופות יהודים מן הכפרים הסמוכים, וכל אלה השתוקקו לשמוע דרשה של מגיד. הם ניגשו מפעם לפעם לר' צדוק יחיאל וביקשו ממנו שלא לגרש את הדרשנים. "מדוע לא ישמעו אנשים פשוטים כמונו דבר־תורה או משל יפה מפי מגיד" – תמהו.
ר' צדוק יחיאל התרגז: "לשם מה לכם הדרשות הטפשיות של המגידים? אם לדברי תורה אתם צמאים, ואינכם מסוגלים לעיין באיזה ספר, גשו אל כל אחד מתלמידי־החכמים בבית המדרש ובקשו ממנו שילמד אתכם כל שלבכם חפץ!".
ואכן, ר' צדוק יחיאל הקדים רפואה למכה, ודאג שהתלמידי־חכמים ייענו לכל בקשה של יהודי פשוט וילמדוהו, על חשבונו, כל שיעור תורה שירצה בו. נוסף לכך ביקש מהם שילמדו את הילדים ובני הנוער תורה תמורת תשלום מצדו. עוד ביקש מהם שאם יגלו נער כשרוני, ובעל אפשרות להצלחה בלימודים, ישלחוהו לישיבה על חשבונו.
"כשהגעתי לאחוזתו של ר' צדוק יחיאל" – סיפר העילוי לר' ברוך – "ונוכחתי בשנאתו המוזרה והבלתי מובנה של בעל האחוזה לדרשנים ומגידים, התפלאתי מאוד. בתחילה אף נחשדתי בעצמי שמא אינני אלא מגיד, וכבר הוצע לי לקבל מענק ולעזוב את המקום. רק לאחר שהצהרתי שאינני מגיד הרפו ממני והניחוני לנפשי. ברם הייתי סקרן לדעת כיצד זה יהודי בעל צדקה ובעל מדות טובות כר' צדוק יחיאל יהיה חדור שנאה עזה כל־כך לדרשנים ומוכיחים, חקרתי את הענין והתברר לי המניע לדבר".
העילוי סיפר לר' ברוך מה שנודע לו בענין זה:
ר' צדוק יחיאל היה בתחלה עם־הארץ גדול. הוא הצליח לסגל לעצמו רכוש גדול, אך מטענו הרוחני היה דל כמקדם. אפילו לקרוא כראוי לא הצליח ללמוד, ולא הצליח להבחין בין ב' לבין כ' או בין ד' לבין ר'. תפלתו יצאה, איפוא, מפיו שבורה ורצוצה ועקומה, עד שכל העומדים לידו לא יכלו להתאפק מלצחוק. הוא גם לא היה זהיר במיוחד במצוות, פשוט מחוסר ידיעה.
עם־הארצות שלו נבעה גם מכך שתמיד סחר עם "פריצים" ולמד הרבה ממעשיהם, כל עושרו הגדול בא לו מן הסחר עם הפריצים.
אבל, למרות בורותו וקלות־ראשו של צדוק יחיאל היה טוב לב וניחן ביד רחבה, הוא נתן צדקה במדה גדולה.
פעם בא לשווינציאן דרשן מן הסוג שהיה מוכר ונפוץ בימים ההם. צדוק יחיאל היה בין המאזינים לדרשת התוכחה.
הלה השמיע את דרשתו כדרך הדרשנים של אז. הוא ייסר את האנשים ותיאר בצבעים קודרים את הגיהינום המצפה לחוטאים על כל עונשיו החמורים. מנה מיוחדת היתה בפיו עבור עמי־הארץ, ובמיוחד על שאינם מעניקים את הכבוד הראוי, לדעתו, לתלמידי חכמים. לעמי־הארץ הללו צפוי עונש קשה במיוחד בעולם האמת.
הדרשה הזאת פגעה קשה בצדוק יחיאל, ההדיוט אך טוב הלב. אם כך פני הדברים – החל להרהר – אין שום תועלת בדברים הטובים שאני עושה. גורלו של אדם כמוהו בעולם הבא כבר נחתם, שכן בגלל עם־הארצות שלו לא יוכל להציל עצמו. מכאן הגיע למסקנה פשוטה: אם העולם הבא שלו אבוד – מוטב שייהנה לפחות מן העולם הזה...