ספר הזכרונות פרק פב
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
"דין תורה" מעניין
ההתנגדות המרה מצד ה"מתנגדים" להבאתו של רבי יואל בעל־שם מזאמושטש לפוזנא, כדי שירחיק את הרוחות הרעות ממרתף ביתו של הצורף, השפיעה אפילו על ר' ברוך בטלן ושאר מעריצי הבעל־שם שהיו מעוניינים בביקורו. הם פשוט פחדו כי עקב ההתנגדות הגדולה יביאו הדברים לידי פגיעה בכבודו של הבעל־שם. לשם מה, איפוא, להטריח את הצדיק ולהביאו לכאן?!
עם שר' ברוך וחבריו היו עסוקים בהתלבטויותיהם התרחש מאורע שהסעיר את פוזנא כולה. אותו ר' שלמה משה, מנהיגם של המתנגדים, שנלחם בשצף קצף נגד התכנית להביא את רבי יואל בעל־שם ונגד האמונה כי הוא, הבעל־שם, היה זה שהביא בשעתו לגירוש הרוחות ובכוחו לעשות זאת שוב, היה סוחר בעורות, את סחורתו היה מחזיק במרתף ביתו של הצורף, אותו מרתף שבו השתכנו הרוחות הרעות לאחר שגורשו מן הבית עצמו.
מזמן לזמן היה מגיע לעיר סוחר כדי לרכוש את העורות שאותם צבר ר' שלמה משה במשך הזמן. ר' שלמה משה שלח הפעם את בנו מנשה להוליך את הסוחר אל המרתף על־מנת שיבחר שם את העורות הדרושים לו.
לפתע נפתחה דלת אחד התאים ובפתח נראה אדם זעיר, בעל גוף של תינוק, רגלים של עוף, ראש גדול כחמור, כנפיים של נשר, זנב של ארנבת ופרצוף שחור כפחם. הבריה המוזרה פתחה את פיה והושיטה לשון ארוכה, אדומה כדם, כשתוך כדי כך נחשפו שינים של סוס. היצור נהם כאריה והעוה פרצופו באופנים שונים ומשונים.
פחד נורא נפל על הסוחר הזר ועל מנשה בנו של ר' שלמה משה. בצריחות איומות נסו שניהם החוצה ובהגיעם אל החצר נפלו בעלפון.
במאמצים רבים עוררו אותם מעלפונם, כשלשם כך הקיזו מדמם והשתמשו בסגולות שונות. ברם, הסוחר נותר זמן רב נטול לשון ובעל פנים מעוותות, ואילו מנשה יצא מדעתו. הוא השמיע דברים בשגעון, הכה אנשים בפראות עד שפחדו לגשת אליו. בסופו של דבר נאלצו לכבול אותו בחבלים.
במצב זה, הרי כאשר הועלה שוב הרעיון להביא את רבי יואל, הבעל־שם מזאמושטש, לפוזנא, כדי לגרש את הרוחות הרעות, לא העיז ר' שלמה משה להתנגד לכך. גם שאר המתנגדים נאלמו.
כשהגיע רבי יואל בעל־שם לפוזנא השתכן דוקא באותו בית שבו השתוללו הרוחות הרעות, בבית־המדרש ששימש קודם כדירתו של הצורף אביגדור טוביה. הוא החל לנהל חקירה ודרישה על הענין כולו.
היה זה יום רביעי בשבוע כאשר הבעל־שם הזמין אליו את בית הדין של פוזנא, וביקש מן הדיינים לקבל על עצמם תענית כהכנה ל"דין־תורה".
השומעים עמדו משתאים: איזה "דין תורה" שייך לכאן? אך מיד הודיע הבעל־שם כי ה"דין תורה" יתקיים בינו, הבעל־שם עצמו, לבין הרוחות הרעות. מקומו נקבע באותו בית־מדרש.
הדיינים שמעו בהשתוממות דרישה מוזרה זו, אך קיבלו על עצמם לבצע אותה. בתפלת המנחה קיבלו עליהם תענית, ולמחרת, ביום חמישי, לאחר התפלה, התיישבו הדיינים, מוכנים לשמיעת הטענות.
הבעל־שם עמד וקרא אל המזיקים בהודיעו להם כי הוא מזמינם לדין־תורה. תוך כדי כך השביעם שלא יזיקו איש לא בבואם ולא בצאתם.
הכל ציפו בנשימה עצורה. מיד עמדו הרוחות הרעות לפני בית־הדין.
שוב עמד הבעל־שם, והכריז: רוחות רעות! הנני תובע אותכם לדין על כך שעברתם את התחום שקבע לכם הקב"ה, ובאתם למקום מושבם של בני־אדם, מקום שבו אין לכם רשות להיות.
המזיקים השמיעו קולות מוזרים, אך לא היתה אפשרות לשמוע דבר ברור.
רבי יואל פנה אל ראש הדיינים וביקש ממנו לגזור בכוח התורה הקדושה ובכוח בית־דין שאחד הרוחות ידבר וכי ישמיע דבריו באופן ברור.
ראש בית־הדין קם ממקומו וגזר את הגזירה האמורה. מיד נשמע קול ברור, כתשובה לטענת הבעל־שם. התשובה היתה כי חריגה זו מן התחום שנקבע להם נעשתה על־פי הוראת הממונה עליהם, אשמדאי.
"אך אשמדאי עצמו אין לו רשות לשלוח אתכם אל בין האנשים" – השיב מיד הבעל־שם – "ומקומכם הבלעדי הוא במדבריות השוממים".
שוב נשמע קול מצד הרוחות: "הרשות שניתנה לנו מבוססת על העובדה שלקחנו את נחלתנו שלנו, שכן אנו צאצאי הזוג בעל הבית, שנולדנו כתוצאה ממחשבותיו הרעות ומעשיו הרעים והחטאים של אביגדור טוביה, ומן הקללות שיצאו תמיד מפיה של שרה גיטל, ועל פי דין־תורה שייך הבית לנו".
הבעל־שם השיב: אין הרוחות הרעות זכאים להיחשב כיורשים חוקיים של הצורף ואשתו, יהיה אשר יהיה האופן שבו באו לעולם. כשם שהמלאכים הטובים הנבראים ממעשיו הטובים של אדם אינם יורשיו, והם רק סניגוריו – כך מלאכי החבלה הנבראים מחטאיו של אדם הם רק קטיגוריו לאחר מאה ועשרים שנותיו, אך בשום אופן אינם יורשיו.
נציגם של הרוחות לא ויתר. הוא הכריז: "את המרתף לא נעזוב, משום שאשמדאי פקד עלינו להיות כאן ואנו נתונים למרותו בלבד. את הדירה למעלה עזבנו בגלל האור הגדול שבא לאחר שהובאו לשם ספרי התורה ונעשה שם בית־מדרש, אך מן המרתף לא נצא".
בסיימו את ההכרזה החל לקרקר ולצווח, והדבר שימש כאילו אות לכנופיה כולה. על הרצפה ועל הכתלים נראו תולעים בצבעים שונים, ירוקים, אדומים ושחורים. צפרדעים החלו לזחול, ובאויר ומסביב הופיעו מקקים בגדלים שונים וצבעים שונים. לפתע החלו להישמע זמזומי דבורים, קרקורי צפרדעים, וקולות שונים ומשונים. את האויר חצו דמויות שונות, קטנות שחורות ומכווצות, עם זנבות וכנפים.
על כל הנאספים בבית־המדרש נפלו אימה ופחד, ושיניו של כל אחד מהם נקשו ממורא.
היחיד שנשאר שליו ורגוע היה הבעל־שם.
משביעכם אני, השדים והרוחות, וגוזר בכוחו של השם היוצא מן הפסוק: "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש" כי תשתקו מיד ותיסתתרו מעיני אדם. הקשיבו לפסק בית־הדין־צדק והיו נכונים לקיימו במלואו. אל תזיקו אדם ואל תוציאו ריח רע לטמא את האויר.
בבית־המדרש השתרר שקט, כל היצורים המוזרים נעלמו מן הרצפה ומן הקירות, והדמויות המשונות לא נראו עוד. הדיינים והציבור נשמו לרווחה.
עתה קיים בית־הדין התייעצות, וכעבור זמן קצר יצא פסק־הדין באופן ברור ונחרץ:
אין לרוחות הרעות חלק ונחלה בירושת הצורף ואשתו.
אך יצא פסק הדין מפי הדיינים ובאויר התפשט בכי חרישי.
בעל השם פנה אל הרוחות ואמר: עתה, מששמעתם את פסק הדין – עליכם לעזוב מיד את הבית כולו, תוך הימנעות מגרימת כל נזק למישהו.
הבעל־שם הורה לומר את פרשת הקטורת, ולהתפלל תפלת מנחה.
מאז נעלמו הרוחות הרעות ולא נראו עוד.