ספר הזכרונות פרק ט

דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים.

ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה.

ספר הזכרונות
פרק א • פרק ב • פרק ג • פרק ד • פרק ה • פרק ו • פרק ז • פרק ח • פרק ט • פרק י • פרק יא • פרק יב • פרק יג • פרק יד • פרק טו • פרק טז • פרק יז • פרק יח • פרק יט • פרק כ • פרק כא • פרק כב • פרק כג • פרק כד • פרק כה • פרק כו • פרק כז • פרק כח • פרק כט • פרק ל • פרק לא • פרק לב • פרק לג • פרק לד • פרק לה • פרק לו • פרק לז • פרק לח • פרק לט • פרק מ • פרק מא • פרק מב • פרק מג • פרק מד • פרק מה • פרק מו • פרק מז • פרק מח • פרק מט • פרק נ • פרק נא • פרק נב • פרק נג • פרק נד • פרק נה • פרק נו • פרק נז • פרק נח • פרק נט • פרק ס • פרק סא • פרק סב • פרק סג • פרק סד • פרק סה • פרק סו • פרק סז • פרק סח • פרק סט • פרק ע • פרק עא • פרק עב • פרק עג • פרק עד • פרק עה • פרק עו • פרק עז • פרק עח • פרק עט • פרק פ • פרק פא • פרק פב • פרק פג • פרק פד • פרק פה • פרק פו • פרק פז • פרק פח • פרק פט • פרק צ • פרק צא • פרק צב • פרק צג • פרק צד • פרק צה • פרק צו • פרק צז • פרק צח • פרק צט • פרק ק • פרק קא • פרק קב • פרק קג • פרק קד • פרק קה • פרק קו • פרק קז • פרק קח • פרק קט • פרק קי • פרק קיא • פרק קיב • פרק קיג • פרק קיד • פרק קטו • פרק קטז • פרק קיז • פרק קיח • פרק קיט • פרק קכ • פרק קכא • פרק קכב • פרק קכג • פרק קכד • פרק קכה • פרק קכו • פרק קכז • פרק קכח • פרק קכט • פרק קל • פרק קלא • פרק קלב • פרק קלג • פרק קלד • פרק קלה • פרק קלו • פרק קלז
חלק ג
מבוא • פרק א • פרק ב • פרק ג • פרק ד • פרק ה • פרק ו • פרק ז • פרק ח • פרק ט • פרק י • פרק יא • פרק יב • פרק יג • פרק יד • פרק טו • פרק טז • פרק יז • פרק יח • פרק יט • פרק כ • פרק כא • פרק כב • פרק כג • פרק כד • פרק כה • פרק כו • פרק כז

פעולות הבעש"ט כצדיק נסתר

אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן, היה מכנה את הבעש"ט בשם "הסבא". זאת משום שהיה תלמיד תלמידו. תחילה היה, כאמור, תלמידו של רבי יששכר דוב, חתנו של רבי יוסף המגיד, ומאוחר יותר היה תלמידו של רבי דוב בער, המגיד ממעזריטש, מי שהיה תלמידו וממלא מקומו של הבעש"ט, שממנו קיבל רבי שניאור זלמן את תורת החסידות שהורה הבעש"ט.

רבי יששכר דב התמנה, אחר פטירת חותנו רבי יוסף, למגיד של ליובאוויטש במקום חותנו. גם אז המשיך לבקר תכופות אצל הבעש"ט.

רבי שניאור זלמן היה רואה את עצמו כ"נכד" של הבעש"ט והיה אומר: "רבי ברוך (ממעזיבוז') הוא נכד בשרי של הבעש"ט ואילו אני – נכד רוחני של הבעש"ט".

אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן, היה מספר לנכדו שלו, בעל ה"צמח צדק", על דרכי ופעולות "סבו" הבעש"ט בטרם התגלה ובטרם החל להפיץ את תורת החסידות. סיפורי אדמו"ר הזקן לנכדו בעל ה"צמח צדק" מפיצים אור חדש על פעילות הבעש"ט בהיותו נסתר.

הבעש"ט הקיף עצמו בצדיקים נסתרים, שתפקידם היה לנדוד מעיר לעיר ומישוב לישוב לשם הכשרת הקרקע לתורת החסידות שהיתה עשויה להתגלות מאוחר יותר בעולם היהודי. פעולתם הראשונה לא היתה הפצה ישירה של החסידות, כי אם להשפיע על יהודים שיעסקו לפרנסתם במלאכת כפים ועבודה חקלאית.

ההמון היהודי סבל אז משתי בחינות: ראשית, רובו היה במצב ירוד מבחינה רוחנית, מוזנח – ואף מזולזל – מצד מתי מספר יודעי הספר שהסתגרו בד' אמותיהם, ושנית, היה מקופח ממקורות פרנסה וחסר אפשרויות קיום כלכליות. טרגדית הדמים של שנות ת"ח ות"ט, כאשר המוני יהודים נרצחו ועשרות קהלות הושמדו ע"י הפורעים הביאה לעזיבת היהודים את הכפרים והעיירות הקטנות, שהיו בלתי מוגנים, והתרכזותם בערים וישובים גדולים. צפיפות האוכלוסיה היהודית במקומות ישוב אלה הביאה, בין השאר, לדילדול מקורות הפרנסה. המונים היו רעבים ללחם באין אפשרות להתפרנס.

כאשר החל הבעש"ט לפעול בעם ישראל, בשנת ת"פ, למעלה משבעים שנה לאחר מאורעות הדמים, עדיין לא הוטב מצבם של המוני ישראל, לא מבחינה רוחנית ולא מבחינה גשמית.

לפיכך החליט הבעש"ט שתחלה יש לדאוג לפרנסתם הגשמית של היהודים והחל לארגן בפודוליה וסביבתה, בעזרת הצדיקים הנסתרים, תנועה גדולה של עזיבת הערים ע"י יהודים לשם התיישבות בעיירות ובכפרים, שם יתפרנסו ממלאכת כפים ועבודה חקלאית.

מי שלא היתה לו אפשרות להשיג חלקת קרקע גדולה הופנה לזריעת גן ירק או לגידול עופות ובעלי חיים אחרים.

הצדיקים הנסתרים לא הסתפקו בהכוונת מחוסרי פרנסה למלאכות יצרניות, כי אם הראו בעצמם דוגמא חיה לכך. משום כך היו רבים מהם עובדי אדמה, וכתוצאה מכך היתה ליובאוויטש, שמאופייה המיוחד שימשה נקודת ישוב מתאימה לפרנסת תושביה במלאכת כפיים וחקלאות – מלאה בצדיקים נסתרים, תלמידי וחסידי הבעש"ט.

כאשר סיפר אדמנ"ר הזקן על פעילות רבת חשיבות זו של הבעש"ט בין המוני ישראל – התבטא אדמו"ר הזקן: ה"סבא" ראה את תפקידו הראשון, ותפקידם הראשון של תלמידיו הנסתרים. להבריא את הגוף היהודי ורק לאחר מכן את הנשמה היהודית.

פעילותו המוקדמת של הבעש"ט, כנסתר, היתה מכוונת במיוחד להבראה גשמית של מצב העם והיתה מופנית להמונים ולפשוטי העם, ופעילתו המאוחרת, לאחר התגלותו, היתה להרמת מצבם הרוחני והיתה מופנית גם ללמדנים.

אדמו"ר הזקן הסביר בשם הבעש"ט את דרכו עפ"י מאמר חז"ל: "ישראל נמשלו לגפן מה הגפן הזו, העלים שלה מכסין על האשכולות. כך הם ישראל – עמי הארץ שבהם מכסים על תלמידי חכמים", לא זו בלבד שהעלים חשובים לגידול הפרי – הם אף מגינים עליו, ולפיכך חשיבותם גדולה ביותר.

הצדיקים הנסתרים פעלו, איפוא, לא רק להשגת מטרתם להיטיב את מצב ההמונים, כי אם גם כסוללי הדרך להתגלות הבעש"ט, לשם כך קיימו פעילות מסועפת ושיטתית, מתוך משמעת חזקה. כאשר הגיעה שעתו של הבעש"ט להתגלות כבר התקיימו בערים ועיירות רבות מרכזים מבוססים של החסידות, ותלמידיו של הבעש"ט החזיקו במשרות קבועות כשכל אחד מהם נושא תפקיד מסוים וכולם יחד משרתים אותה מטרה: הרמת קרן העם.

בדרך זו התפשטה תורת החסידות במשך 25 שנה מפודוליה לאוקריינה ופולין וגם הובאה לליטא, ולרוסיה הלבנה.

ברם, ליטא היתה מבצר קשה לכיבוש. ליטא היתה מרכז של למדנות, אך בעיקר מרכז של התנגדות, וזמן ניכר עבר עד שבא רבי שניאור זלמן "נכד" הבעש"ט, ועל־ידו התבצרה החסידות בליטא והכתה שם שורש.

אלא שעוד בחיי הבעש"ט, ועוד לפני כן – כפי שידוע לנו מתולדותיה של ליובאוויטש, כבר פעלו בליטא אנשים דגולים שהיו לתלמידי הבעש"ט ומגשימי רעיונותיו.

בליטא נוצרה חסידות מיוחדת, היא חסידות של חכמה, בינה ודעת, חסידות חב"ד. אבן היסוד לחסידות זו הונחה ע"י אדמו"ר הזקן חמש שנים לאחר הסתלקות הבעש"ט, ארבע שנים לאחר שרבי דוב בער המגיד ממעזריטש, התמנה לממלא מקומו.

חשבון זה הוא משום שלמשך השנה הראשונה לאחר הסתלקות הבעש"ט כיהן כמנהיג התנועה החסידית רבי צבי, בנו היחיד של הבעש"ט, שאותו מינו לתפקיד זה בני ה"חבריא קדישא", תלמידיו הגדולים של הבעש"ט. ברם,רבי צבי לא ניחן בתוקף הדרוש להנהגת התנועה. למנהיגות זו היו דרושים כוחות מיוחדים הן כלפי פנים. ביחס לחסידים ההולכים ומתרבים, והן כלפי חוץ, ביחס למתנגדים השונים שהחלו אז להרים ראש. המתנגדים היו משני כיוונים: הן אלה שנקראו בשם "מתנגדים", שעוד בחיי הבעש"ט החלו להסעיר בהתנגדותם לדרך החדשה, והן הפרנקיסטים (אנשי משיח השקר פרנק), שהבעש"ט ותלמידיו ניהלו אתם ויכוחים פומביים וניצחום.

לאחר הסתלקות הבעש"ט ציפו הללו, הן ה"מתנגדים" והן הפרנקיסטים, שהתנועה החסידית תתפורר, בהיעדר מנהיג מתאים שיעמוד בראשה. אלא שיריבי החסידות לא ידעו שהבעש"ט הקים משטר ארגוני מסודר וממושמע שיהא מסוגל להמשיך לפעול ואף לקדם את העבודה.

בני ה"חבריא", נוכחו בנחיצות להעמיד מנהיג אחר לתנועת החסידות במקום רבי צבי, למרות היותו בנו של הבעש"ט. אך רבי צבי לא המתין עד שבני החבריא יגלו לו את חולשתו. הוא ידע על כך: היה זה ביום שני של חג שבועות, ביום השנה הראשון להסתלקות הבעש"ט. רבי צבי סיים השמעת דברי התורה בישבו בראש השלחן ומסביבו בני ה"חבריא קדישא", לפתע קם מכסאו ואמר: "היום התגלה אלי אבי ואמר לי שהפמליא של מעלה עם משמשיהם, שהיו רגילים להיות אצלו, עברו אל רבי דוב בער, ולכן עלי למסור לו את הנשיאות במעמד כל ה"חבריא קדישא". ישב, איפוא רבי דוב בער במקומו בראש השלחן ואני אשב במקומו".

רבי צבי פשט את האיצטלה ומסרה לרבי דוב בער, באחלו לו "מזל טוב" בלבביות. השנים התחלפו במלבושיהם העליונים ובמקומותיהם, וכך היה רבי דוב בער למנהיג החסידות. בהנהגתו התפשטה תנועת החסידות בצעדים מהירים וגדלה מאד.

מאוחר יותר כשעבר רבי דוב בער למזריטש והנהיג משם את התנועה החסידית, במשכו אליו מגדולי וטובי העם באותה תקופה, נקשר גם רבי שניאור זלמן אליו. בכך היה רבי שניאור זלמן ל"נכד" כפול של הבעש"ט, הן כתלמידו של רבי יששכר דב מליובאוויטש והן בתלמידו של רבי דוב בער ממעזריטש ממלא מקומו של הבעש"ט.

בקשר כפול זה שנקשר אל הבעש"ט חוזק הקשר שלו גם עם ליובאוויטש, העיירה בה למד בשנות נעוריו אצל רבי יששכר דוב. כך הונח היסוד להתקשרותה של חסידות חב"ד עם העיירה ליובאוויטש, למרות שאדמו"ר הזקן עצמו קבע חצרו בליאזנא ולאחר מכן בליאדי, ורק בדור השני לחסידות חב"ד נקבעה בירתה בליובאוויטש ע"י אדמו"ר האמצעי.

לפי שההיסטוריה החב"דית קשורה קשר הדוק עם ליובאוויטש – השפיעה רוחה של ליובאוויטש על חסידות חב"ד.

בהזדמנות מסוימת אמר אדמו"ר בעל ה"צמח צדק":

"ליובאוויטש" מבוססת על אהבה. בגמרא ישנה מחלוקת: "שמא מילתא היא, או לאו מילתא היא" (השם מהווה דבר לעצמו או לא). רבי מאיר סובר: "שמא מילתא היא", הוא היה מדייק בשם (כפי שהגמרא מספרת על איש ששמו היה כידור, ורבי מאיר אמר ששם זה רומז להתנהגות בלתי ראויה, ככתוב: כי דור תהפוכות המה). מייסד הישוב "ליובאוויטש" נקרא בשם רבי מאיר בעל צדקה וחסד, ובהתנהגותו השרה על המקום רוח אהבה, "שמא – מילתא היא". נאמר גם:"וכל אשר יקרא לו האדם, נפש חיה, הוא שמו", כי חיותו של הנברא באה באמצעות ה"צינור" של השם הנכון. "ליובאוויטש" היא "צנור" לאהבה חסידית ולידידות. על האדם לרחם על עצמו ועל הזולת, ואיש את רעהו יעזור לשפר את המדות הטובות ואת דרכי עבודת ה' עפ"י תורת החסידות.

עד כאן דברי בעל ה"צמח צדק". אין, איפרא, פלא בכך ש"חב"ד" ו"ליובאוויטש" נעשו שמות נרדפים, שהפרו זה את זה והשפיעו זה על זה.

לאור כל האמור הנני פותח בסיפור תולדותיה של חסידות חב"ד, תולדות רועיה הרוחנים שיצרו אותה, ותולדות יחסם המשפחתי, כפי שהן מקובלות במסורת בית ליובאוויטש ורשומים בכתבים הגנוזים אצלי.