ספר הזכרונות פרק נב
על פרשת דרכים
תרגום ללשון הקודש
מפיו של ר' יצחק שאול שמע ברוך לראשונה על רבי אדם בעל־שם, וכן על רבי ישראל בעל־שם־טוב, מי שעמד אז בראש תנועת החסידות. ר' יצחק שאול סיפר בחום ובהתלהבות את תולדות החסידות כפי ששמע אותם מאביו ר' ניסן, וכיוון שהוא עצמו שימש דוגמא חיה לחיים חסידיים והשקפות חסידיות עשו הדברים רושם עצום על ברוך. משום כך בלע ברוך בצמא כל מלה ששמע מפי ר' יצחק שאול על היכרותו של אביו עם החסידים הראשונים הנסתרים, ועל דרכיהם בהפצת החסידות בן ההמונים היהודיים.
כשעברו ששה חדשים מאז הצטרף ר' ניסן לחבורה החסידית החשאית במינסק, הוא התוודע לשני אישים מעניינים מבין החסידים הראשונים. היו אלה ר' מרדכי מדוברונה ור' יצחק ממונוסטירצ'ינה, שכיהנו שניהם כרבנים בעריהם: מרדכי כממלא מקום אביו הגאון ר' חיים, ור' יצחק כממלא מקום אביו הגאון ר' בנימין סגל.
שניהם נמנו על החסידים הנסתרים אשר מפעם לפעם נדדו מעיר לעיר כדי לשתול בהן את תורת החסידות, כשבכל מקום הם מקימים חבורה חסידית קטנה ששימשה בסיס להפצת החסידות, ר' ניסן הצטרף אל שני נסתרים אלה ונדד אתם על פני ערים ועיירות. בדרך זו הגיעו להרקי, ולאחר שבמאמצים מרובים הצליחו למצוא במקום אחיזה לשיטת החסידות – השתקע ר' ניסן בהרקי. היה זה, כנראה, לפי בקשת שני הנסתרים במגמה שר' ניסן יהיה מדריכה של החבורה החסידית החדשה. הם עצמם המשיכו במסעיהם.
ר' ניסן נשא לאשה את בתו של אחד מנכבדי העיר, וכעבור שנה מן הנישואין נולד ר' יצחק שאול. בהנהגתו והדרכתו של ר' ניסן הפכה הרקי תוך עשר שנים למרכז חשוב של חסידות ופעילות חסידית, כשבמשך הזמן מגיעים לשם תכופות שלוחים המביעים אתם תורות חסידיות "טריות" ופרטים על התפתחות התנועה. כך גדל מספר החסידים בהרקי והשפעתם הורגשה היטב בכל הסביבה כולה.
למרות שר' ניסן התמסר לעבודת הקודש של מלמדות, התפנה מזמן לזמן מעיסוקו זה, בהפקידו את תלמידיו בידים מתאימות, והצטרף למסעיהם של החסידים הנסתרים, בהשתלבו במערכת הפעילות החשאית להפצת השיטה החדשה.
תוך כדי זמן זה עברה הנהגת החסידות מידי רבי אדם בעל־שם אל רבי ישראל בעל־שם־טוב, וסמוך לכך התאמץ ר' ניסן והצליח לנסוע אל הבעש"ט לבקר בהיכלו. כך יצא שר' ניסן השתתף באופן פעיל בשלבי ההתפתחות העיקרייים של תנועת החסידות, למן היותה חבורה חשאית בהנהגתו של הצדיק הנסתר רבי אדם בעל־שם ועד שהתפרסמה בשיטתה המיוחדת בהנהגתו של מי שהתגלה מאלמוניותו, רבי ישראל בעל־שם־טוב.
בשנותיו הראשונות ידע ר' יצחק שאול מעט מאד על החסידות. כנראה, לא החשיבו אז אביו כמי שראוי לתורת החסידות, והעדיף להכין אותו תחילה באמצעות לימוד תורה הרבה ונטיעת מדות טובות. לשם כך שלח אותו ללמוד במינסק, שם יצר עבורו קשר עם ידידיו הוותיקים, חסידים נסתרים אף הם, כפי הנראה. ר' יצחק שאול למד מהם הרבה, אך על עצם תורת החסידות לא ידע עדיין. רק כשחזר להרקי החל אביו להכירו עם החסידות, ואגב כך גם לימדו את ההבדל בין שיטת רבי אדם בעל־שם לבין שיטת רבי ישראל בעל־שם־טוב. אז כבר היתה שיטת החסידות נפוצה בהרקי בצורה פומבית, והיתה קיימת חבורה שנקראה בפי כל "כת חסידים".
ברוך נפעם לשמע הדברים. הכל היה חדש עבורו. האמת היא שר' יצחק שאול עצמו היווה עבורו תגלית מבחינת התייחסותו לדברים שונים, ומבחינת יחסיו הלבביים עם אנשים, במיוחד אנשים פשוטים ברוך הבחין היטב בשוני הרב באשר ליחס אל אנשים פשוטים בין ר' יצחק שאול לבין שני גיסיו שהשתייכו לטיפוס המוכר של למדנים באותה עת.
הזדמנות מסויימת שימשה גורם לויכוח מעניין שהתנהל בין ר' יצחק שאול לבין גיסו ר' משה לייב, וברוך היה עד שמיעה לויכוח זה שעקב אחריו בהתעניינות.
היה זה כאשר ר' משה לייב סיפר, תוך הבעת פליאה לא מעטה, שהזדמן לו להאזין לשני ילדים שישבו ולמדו גמרא בבית המדרש, ונוכח לדעת כי הם מבינים היטב את לימודם וכי ניחנו בכשרונות מצויינים. הוא התמלא סקרנות לידיעת מוצאם המשפחתי של ילדים אלה.
"מה השתוממתי לשמוע" – המשיך ר' משה לייב לספר – "כי אחד הילדים הוא בנו של פושט הנבילות, זבולון בנימין, והשני הוא בנו של ישראל שמואל הנגר. חשבתי לעצמי כי זה ביטוי מוחשי לדרשת חז"ל על הפסוק "מי יתן טהור מטמא", שזה מכוון על כך שאברהם אבינו היה בנו של תרח. לפנינו מקרה דומה שמטמאים כמו זבולון בנימין וישראל שמואל יוצאים ילדים לומדי תורה בהצטיינות".
הדברים, שנאמרו בשוויון נפש ובלי כל תחושה במוזרות האיומה שבהם, הביאו את ר' יצחק שאול לחמת זעם. לראשונה ראה ברוך אותו כשהוא נדלק בחרון שהוציאו משלוותו, וכל גופו רעד בדברו. בקול כועס צעק: "אל תחטא בלשונך! אל תבזה יהודים כשרים וטובים באמת".
"ראשית" – המשיך ר' יצחק שאול – "הרי אותו ישראל שמואל הנגר, שאתה מחזיקו כאדם שפל, הוא, לאמתו של דבר, למדן גדול, אלא שהוא מצליח להסתיר את למדנותו מבלי שאיש יבחין בכך. לי נודע הדבר באקראי, אך יכולני להעיד שהוא בקי בכל סדר נזיקין בעל־פה, מלה במלה, וכן בשולחן ערוך אורח חיים. האם אתה מכיר מישהו מבין האברכים הלמדנים הסמוכים על שולחן חותנם שיודע בעל־פה את כל דפי מסכתות סדר נזיקין? ישראל שמואל אף חוזר על לימודיו בעל־פה ללא הרף בשעה שהוא עוסק במלאכתו. אשר לזבולון בנימין, שאליו אתה מתייחס בביטול כזה, הרי ידועה לך היטב, כפי שידועה לכולנו, התנהגותו ותמימותו כצדיק אמיתי".
כיוון שהתחיל לדבר המשיך ר' יצחק שאול להביע בהרחבה את דעתו על זלזולם של גיסיו ביהודים פשוטים, במקום לראות את חובתם האמיתית, להרים יהודים אלה לדרגה רוחנית גבוהה יותר.
אגב כך סיפר כיצד נודעה לו למדנותו של ישראל שמואל. ליד דוברומיסל חי פריץ בשם זיגיסמונד קיבציסקי שנפשו חשקה במזחלת מיוחדת במינה כפי שראה דוגמתה אצל פריץ אחר, יוזף שיבניצקי, שאחוזתו היתה סמוכה לליובאוויטש. מזחלת זו היתה בנויה כך שניתן היה להשתמש בה בשלגים עמוקים ביותר. הפריצים השתמשו במגררת שלג כזו לציד חורף ביערות, משום שהיתה בנויה בצורה רחבה וחזקה יותר מן המזחלות הרגילות. שלח, איפוא, זיגיסמונד קיבציסקי לקרוא לנפח, ר' אליעזר ראובן וחתנו, ר' יצחק שאול, ולנגר, ישראל שמואל. הוא הושיבם במרכבה מיוחדת שהסיעה אותם לאחוזתו של יוזף שיבניצקי, כדי שיבחנו מקרוב את המזחלות שלו על מנת ליצור כדוגמתן בשבילו. בסופו של דבר קיבלו על עצמם את ביצוע המשימה, כשר' ישראל שמואל יבצע את עבודות העץ ור' יצחק שאול את עבודות הנפחות. לצורך זה בילו יחד בעבודה משותפת משך שבועות מספר. תוך כדי כך שם לב ר' יצחק שאול לעובדה שישראל שמואל מפזם לעצמו ללא הרף בשעת העבודה, והדבר עורר את התעניינותו. במאמץ רב, מבלי שהלה יחוש בכך, הצליח ר' יצחק שאול להטות אזנו ולקלוט את תוכן המלים שהוא מפזם, ואז התברר לו להפתעתו כי מפיו של ישראל שמואל נשפכים דפי גמרא זה אחר זה. הוא לחצו אל הקיר עד שהתגלתה לו למדנותו המופלגת.
"ואפילו אילו לא היה למדן" – סיים ר' יצחק שאול – "לא מגיע לו דרך־ארץ כיהודי ישר וירא־שמים?!".
ברוך האזין לשיחתו הארוכה של ר' יצחק שאול, והרגיש כי מפעמת בקרבו רוח חדשה, רוחה המיוחדת של החסידות כדרך חדשה בעבודת הבורא.
מאורע אחר שברוך היה לו עד ראיה ושמיעה נחרת עמוק בזכרונו. היה זה כאשר עזרא יהודה, גנן שגר בשכנותו של ר'
אליעזר ראובן, נכנס לבית הנפח ומסר ידיעות ששמע בעיירה, בקשר לעניני קהלה מסויימים ומצבו של הרב. הנפח האזין לסיפורו ברוב קשב, אך שני חתניו הגדולים גילו מיד מורת רוח. עזרא יהודה היה פשוט מדי בעיניהם מכדי שיואילו לשמוע לדבריו, ובמיוחד בנושאים כאלה.
החתן הבכור לא יכל לשלוט ברוחו, והתפרץ בכעס רב: "אל תבלבל את המוח! במלפפון וצנון יש לך ידע גדול יותר מאשר בענינים כגון אלה".
עזרא יהודה נאלם דום. מספר דקות היה שרוי במבוכה, אך מיד התאושש ואמר: "אילו היו שולחים אותי לחדר ולישיבה, כפי שהוריכם נהגו אתכם, ואילו היה לי חותן כמו שלכם המחזיק אתכם על שולחנו, הייתי אני, אולי למדן גדול יותר מכם. אך לצערי הרב נותרתי יתום "עגול", ללא אב וללא אם, בגיל תשע שנים. היה לי חשק עז ללימודים, אך נאלצתי להשתכר לפת לחם. מאז הנני נאלץ כל ימי חיי לעבוד בזיעת אפי ולהביא לחמי בנפשי. למרות כל זאת הנני בקי היטב בכל חמשת חומשי התורה ויודע בעל־פה את כל פסוקי התהלים. אך אתם, האם ידיעת התורה שלכם מגיעה למלוא המדה ביחס לאפשרויות שלכם? מלבד זאת, אגב, שמעתי במו אזני מן הרב שלנו כי לא המדרש עיקר אלא המעשה".
שני החתנים התרגזו למשמע הדברים ששמעו, שהיו בעיניהם דברי עזות וחוצפה. הם היו מוכנים להתקיפו בשצף קצף, אך חותנם מיהר למנוע את המשך המריבה ויצא מן הבית יחד עם הגנן.
עתה התמלא החתן המבוגר זעם רב, והחל לצעוק על העזתו של עם־הארץ לדבר כך אל למדנים. הוא הביע דעתו כי יש ללמדו לקח שלא יישכח ממנו. חתנו השני הסכים לדבריו, לעומתם נחלץ ר' יצחק שאול להגנתו של עזרא יהודה. בכלל סבר כי יהודי כמו הגנן היודע חומש ותהלים אינו נחשב לעם־הארץ. בהתייחסו לענין זה דיבר גם הוא בריתחה, ושוב נוכח ברוך לדעת על קיומן של שתי דרכים נפרדות המיוצגות על־ידי חתניו השונים של אליעזר ראובן.
רושם עז יותר השאיר על ברוך מאורע אחר, שהתרחש בדוברומיסל בשבת הגדול. את דרשת היום השמיע ר' שלמה, בעל נכדתו של הרב, לאחר שהרב לקה לפתע בשיתוק באותו ערב־שבת, והביע רצונו שר' שלמה ידרוש במקומו (ראה פרק ל"ט).
ר' שלמה היה בנו של ר' אברהם בנימין סורק הצמר שהפך מעני לעשיר. הוא היה למדן גדול, אך איש בקהלה לא חיבב אותו משום שהתהלך תמיד בהרגשת גדלות והיה מפליג בשבח עצמו. אפילו כאשר דיבר על חכמים גדולים, ואפילו מן הדורות הקודמים, כרש"י ורבנו תם, התייחס אליהם כשוה אל שוים, "כל אחד ושיטתו שלו, ולי שיטה משלי" – היה אומר בגאוה.
אנשים פשוטים היו מתפעלים מדבורים כאלה, ששימשו להם הוכחה על גדלותו העצומה של ר' שלמה, אך תלמידי חכמים היו מתרגזים על כך ולא יכלו לסבול התייחסות כזאת. לכן היו רבים שלא היו שבעי רצון מן העובדה שר' שלמה עתיד להשמיע את דרשת שבת הגדול, ומה גם במקומו של הרב הזקן, שישב למעלה מששים שנה על כסא הרבנות בדוברומיסל. ברם, איש לא הרהיב עוז להשמיע מלה של התנגדות לרצונו של הרב הזקן והחולה.
כבר מן הרגע הראשון שעלה ר' שלמה אל הבימה שליד ארון הקודש חש הצבור רגש של מורת רוח כלפיו. הרב הזקן היה נוהג לעלות אל הבימה ברוב הכנעה, מנשק את הפרוכת ולוחש תפלה חרישית שלא יכשל בלשונו. בשעת הדרשה עצמה ניכר היה כי הוא מלא תחושה של יראה ורגש אחריות.
שונה לגמרי היתה גישתו של ר' שלמה. מיד עם עלותו לבימה הפנה כלפי הקהל מבט של ביטול. על השמש הזקן פקד, בנימה של זלזול, כי יגיש לו את הטלית, וכי יכריז שבשעת הדרשה לא יהין איש לפהק כדרכם של עמי־הארץ כאשר הם שומעים דברי תורה שאין הם מסוגלים להבינם.
הדרשה עצמה, שהיתה אמנם מלאה למדנות עמוקה, היתה גדושה בגאוה, שכן ר' שלמה השתווה בדבריו לגדולי הדורות הראשונים וראה עצמו זכאי לחלוק עליהם. שעתיים נמשכה הדרשה, ורבים חשו את עזותו של ר' שלמה אך לא אמרו דבר.
שונה היה ר' חיים שמעון שסבלנותו פקעה והחל להרעים ולרעוש בקולו, כי ר' שלמה מזלזל בכבוד גדולי ישראל. בבית המדרש פרצה סערה, ופניו של ר' שלמה הסמיקו והחוירו חליפות, הוא החל לצעוק ממקומו כי יש לנדות את החצוף הזה, ר' חיים שמעון. נכבדי הקהלה, בראשות רבי משה הדיין, התערבו והצליחו להרגיע את הרוחות. המחלוקת שקטה, אך הדבר הפך לשיחת היום הגועשת בדוברומיסל.
שני חתניו המבוגרים של הנפח סברו כי ר' חיים שמעון גילה מדה גדולה של חוצפה ועזות פנים בהתנהגותו, אך ר' יצחק שאול הצדיק אותו, ואמר שבעירו, הרקי, היו מתייחסים אחרת אל גאוותן כר' שלמה: היו, פשוט, מכניסים אותו לחדר הקהל ומכבדים אותו במלקות.
ר' יצחק שאול סיפר שפעם הגיע להרקי אברך למדן, מצוייד במכתבי המלצה על גדלותו בתורה מאת גאוני ווילנא ובריסק. ביום השבת התכבד בדרשה, וכל העיר באה לשמוע אותו, אך הדרשה היתה מן הסוג שהשמיע עתה ר' שלמה. לא אמרו דבר, אך בין השמשות, כשאי אפשר להכיר איש, תפסו מספר אברכים למדנים את האברך, הכניסוהו לחדר צדדי של בית המדרש והצליפו בו צליפות הגונות.
ה"דרשן" חש בכאב ימים מספר. הוא הלך להתלונן אצל הרב, אך לא יכל לומר דבר או למסור רמז על זהותם של המצליפים. הרב הסביר לו כי כפי הנראה זה עונש מן השמים על שזילזל בכבודם של גדולי הדורות הקודמים.
"כך היו צריכים לנהוג גם בר' שלמה" – סיים ר' יצחק שאול.