ספר הזכרונות פרק פג
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
מהר"ל מפראג
לאחר המעשה המופלא של גירוש הרוחות הרעות נשאר רבי יואל, הבעל־שם מזאמושטש, עוד שבוע ימים בפוזנא. הכל, אנשים ונשים וטף, מעריצים וגם מתנגדים לשעבר, נהרו לבקש את ברכתו.
בין החולים שנתרפאו על ידו היו גם אותו סוחר ומנשה, בנו של ר' שלמה משה, שנפגעו מפחד הרוחות הרעות.
ר' ברוך בטלן, מנהיגה של קבוצת חסידי הבעל שם בפוזנא, בא, כמובן, גם הוא לקבל את ברכת רבי יואל, כשהוא לוקח אתו את רחל ובנימין, שני ילדיו שנשארו בחיים מתוך תשעה.
רחל סיפרה מאוחר יותר לבתה דבורה לאה כי כל מה שזכור לה מביקורה אצל רבי יואל, הוא כי אביה ביקש ממנו ברכה ששני ילדיו אלה יאריכו ימים, והבעל־שם אכן בירך אותם בכך. האב והאם היו ברקיע השביעי. הזקנה המופלגה שלה זכו אמנם רחל ובנימין הוכיחה שברכת רבי יואל נתקיימה.
בספרה על כך לבתה הסבירה לה רחל את ההבדל שהיה בין ההולכים בדרך המקובלים לבין המתנגדים בשטח חינוך הבנות.
תלמידיו של רבי יואל בעל־שם, ושאר המקובלים, סברו כי יש גם ללמד את הבנות תורה, בהתאם לצרכיהן ויכלתן.
כתלמיד מסור של הבעל־שם מזאמושטש לימד ר' ברוך בטלן את רחל בתו, והיא הפכה למלומדת. ר' ברוך עצמו לימד אותה מהיותה בגיל חמש. בהגיעה לגיל חמש־עשרה השכילה ללמוד ענינים בתורה שבעל־פה. היא המשיכה ללמוד עד ששודכה לר' שניאור זלמן.
ר' שניאור זלמן נמנה דווקא על המתנגדים למקובלים. ודעתו היתה שאסור ללמד תורה לבנות. כך נוצר המצב שרחל האם היתה מלומדת ואילו הבת, דבורה לאה, נשארה חסרת השכלה.
לאחר ששמעה דבורה לאה את הסבריה של אמה, החלה להתעניין יותר ויותר במקור מחצבתה, הן מצד אמה והן מצד אביה.
התברר לה כי מוצאו של ר' ברוך, אבי אמה, היה ממגורשי ספרד ופורטוגל. אצל מגורשים אלה היתה תורת הקבלה חלק בלתי נפרד מלימודם הקבוע. ר' ברוך חונך, איפוא, ברוח הקבלה.
מוצאה של אמה של רחל היה ממשפחה ידועה בפוזנא, שהתייחסה אל הגאון הגדול רבי שלמה לוריא, מהרש"ל, שהיה ידוע כמקובל.
ר' שניאור זלמן, בעלה של רחל ואביה של דבורה לאה, היה חוטר מגזע מהר"ל מפראג. אביו של ר' שניאור זלמן, ר' משה, היה דור רביעי לרבי יהודה ליווא, הוא מהר"ל.
מהר"ל נולד בשנת רע"ב. אביו היה הגאון רבי בצלאל, דור חמישי לגאון רבי יהודה ליווא מוורמייזא, שנפטר בשנת ה' אלפים כ', ועל מצבתו נכתב כי מוצאו היה מדוד המלך.
רחל סיפרה לדבורה לאה בתה דברים רבים, על מהר"ל מפראג, שעברו מדור לדור. בגיל שבע כבר התפלפל בהלכה עם גאונים מפורסמים שהיו באים לבית אביו רבי בצלאל ולבית סבו רבי חיים.
רבי בצלאל היה יהודי עני. משום כך רצה לשדך את בניו בהיותם צעירים ביותר. מלבד מהר"ל היו לו עוד שלושה בנים: רבי חיים, רבי סיני ורבי שמשון.
האב חיפש לבניו שידוכים עם משפחות בעלות אמצעים, שהיה עליהן להתחייב לשלוח את החתנים לישיבות על חשבונן עוד לפני הנישואין, ואחרי הנישואין להחזיקם סמוך לשולחנן כדי שיוכלו להמשיך וללמוד תורה.
כך אירע שבהיותו בגיל עשר שודך מהר"ל עם בתו של הלמדן העשיר ר' שמואל בר' יעקב רייך מפראג, שהיה "מקורב למלכות", ועל־ידי שתדלנותו נעזרו אלפי יהודים.
אותה עת התפרסמה לתהלה הישיבה בפרמישלא. בראש ישיבה זו עמד הגאון המפורסם רבי יעקב פולק, שהיה תלמידו וממשיך דרכו של רבי יעקב מרגלית מנירנברג.
לרבי יעקב פולק היתה שיטה מקורית ועצמאית בלימוד התורה. הוא עיצב והביא לידי שלימות את דרך הפלפול. כל סוגיא בגמרא הפריד וחילק לעניניה, בכל ענין מענינים אלה דיקדק וחילק לפי הסברות השונות, וכל סברה בירר וליבן עד לדרגת שיא.
לישיבתו יצא שם טוב, ומכל מקום נהרו אליה תלמידים, אך ראש הישיבה, רבי יעקב, הקפיד מאד בקבלת תלמידים. הוא רצה שבישיבתו יהיו רק טובי ומצוייני התלמידים ובעלי המוחות החריפים ביןתר. לפיכך היה בוחר לישיבתו רק אחד מתוך עשרים או עשרים וחמשה תלמידים שביקשו להתקבל בה.
לישיבה זו נשלח מהר"ל על־ידי חותנו לעתיד, בהיותו בגיל שתים־עשרה שנה, והוא נתקבל בה מיד. הוא נשאר בישיבה ארבע שנים תמימות כשהוא לומד מתוך רוב התמדה ושקידה.
לפי מסורת במשפחה היה רבי יעקב אומר על תלמידו זה, שיתכן שהיה הצעיר ביותר בישיבה, כי הוא מהווה את הנקודה השלישית מבין שלוש הנקודות שמהן הרכיב, בעזרת ה', "סגול" בכרם בית ישראל. הוא התכוון בכך לשלושה תלמידים: רבי מאיר קצנלנבוגן, מהר"ם מפדובא, רבי שלום שכנא מלובלין ומהר"ל מפראג, שמתוך אלפי תלמידים התפאר במיוחד בהם.
מאוחר יותר היה מהר"ל אומר כי בישיבת רבו רבי יעקב בפרמישלא למד לא רק לסלול דרך באמצעות הסברות המובחרות והעדינות ביותר, כי אם גם לבנות ארמון בן שלוש קומות.
בשנת רפ"ח עזב רבי יעקב את פרמישלא ונתמנה כרב בפראג. מהר"ל הצעיר יצא לערוך גלות.
הוא נדד בגלות משך שנתיים, וחזר לפראג, באותה עת נסע רבי יעקב מפראג, מקום כהונתו, ללובלין, כדי לבקר את הישיבה שהקים שם תלמידו רבי שלום שכנא, בלובלין חלה רבי יעקב ונפטר בזקנה מופלגה.
ה"מחותן", ר' שמואל רייך, הביע רצונו שייערכו מיד הנישואין בין מהר"ל לבין בתו, פערל, ולאחר הנישואין יוכל מהר"ל לנסוע ללמוד בישיבה שיבחר בה. ברם, מהר"ל סבר כי הכלה, שהיתה אז בת ארבע־עשרה שנים, צעירה מדי מכדי להינשא. הוא ביקש, איפוא, שישלחו אותו לישיבה למשך ארבע־חמש שנים נוספות, שרק לאחריהן יינשאו ואז יהיה סמוך לשולחן חותנו.
הכלה, פערל, הצטיינה בכשרונותיה וידיעותיה. כשהשתדכה עם מהר"ל היתה בת שש שנים בלבד, ובידעה כבר אז כי החתן שלה הוא למדן גדול ובעל כשרונות גאוניים, החליטה ללמוד ולהשתלם כדי שהחתן לא יתבייש בה. היא החלה אז ללמוד בכוחות עצמה בסתר, וכך השתלמה משך כל השנים. כשחזר מהר"ל לפראג, כאמור, נפגשה אתו וסיפרה לו על הצלחתה בלימודים, ומהר"ל נהנה מאד מכך.
בטרם נסע מהר"ל שוב לישיבה, למשך ארבע־חמש שנים נוספות, קבע לכלה שלו סדר לימודים מיוחד, וקיבל ממנה הבטחה להמשיך ללמוד באותה שקידה כמקודם.
במשך השנתיים שמהר"ל ערך נידודי גלותו נפגש בדרכו עם גאונים גדולים. הוא עצמו הצניע את גדלותו, אך בכל מקום בואו השתדל לשמוע דברי תורה מפי גדולי התורה שפגש, ורשם אותם לעצמו.
בדרך שמע אז כי בפוזנא נמצא גאון גדול בשם רבי יצחק קלובר שהגיע לשם מוורמייזא. לפי השמועה היתה לו שיטת לימודים מיוחדת על פי דרכם של גאוני אשכנז וצרפת. עתה החליט ללמוד את השנים הנוספות אצל גאון זה. כשהגיע לפוזנא נפגש עם נכדו של רבי יצחק, רבי שלמה ברי יחיאל לוריא מבריסק, שהיה אז בן שבע־עשרה שנה, כלומר – צעיר בשנתיים ממהר"ל. שני אלה היו לחברים שלמדו יחד תורה מפי רבי יצחק, סבו של רבי שלמה.
רבי יצחק היה אז זקן מופלג. אך על שני תלמידים אלה אמר כי הוא יכול להמליץ בפה מלא את מאמר חז"ל שלפיו למד הרבה מרבותיו אך יותר מזה מתלמידיו.
כן חלפו ארבע השנים הנוספות שבהן ביקש מהר"ל ללמוד בישיבה. ברם, הוא לא רצה עדיין לחזור לפראג כדי להינשא, פשוט: הוא לא היה מסוגל להינתק מרבו וחברו. הוא כתב, איפוא, מכתב ל"מחותן" ולכלה, ובו ביקש רשות להשאר עוד שלוש שנים בפוזנא. הרשות ניתנה לו.
במשך אותן שלוש שנים שבהן שהה מהר"ל בפוזנא התרושש אבי הכלה. הוא נאלץ למכור את כל רכושו כדי לסלק את חובותיו, והוא נשאר בעירום ובחוסר כל.
הוא הודיע, איפוא, למיועד להיות חתנו, מהר"ל, בפוזנא, את אשר אירע לו, וכן שאינו מסוגל לעמוד בהתחייבויותיו כלפיו, הן בנוגע לסיפוק המזונות והן באשר לשאר התחומים. הוא הודיע לו, איפוא, כי מצדו רשאי מהר"ל לנתק את קשר השידוכין עם בתו ולחפש לו שידוך אחר.
מהר"ל השיב במכתב עידוד, והודיע כי רק אם הכלה אינה מעוניינת להמתין עליו היא יכולה לנתק את הקשר אך לא מבחינתו שלו, של מהר"ל. על־כל־פנים לדידו אין הבדל אם אבי הכלה הוא עני או עשיר.