ספר הזכרונות פרק נו

דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים.

ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה.

ספר הזכרונות
פרק א • פרק ב • פרק ג • פרק ד • פרק ה • פרק ו • פרק ז • פרק ח • פרק ט • פרק י • פרק יא • פרק יב • פרק יג • פרק יד • פרק טו • פרק טז • פרק יז • פרק יח • פרק יט • פרק כ • פרק כא • פרק כב • פרק כג • פרק כד • פרק כה • פרק כו • פרק כז • פרק כח • פרק כט • פרק ל • פרק לא • פרק לב • פרק לג • פרק לד • פרק לה • פרק לו • פרק לז • פרק לח • פרק לט • פרק מ • פרק מא • פרק מב • פרק מג • פרק מד • פרק מה • פרק מו • פרק מז • פרק מח • פרק מט • פרק נ • פרק נא • פרק נב • פרק נג • פרק נד • פרק נה • פרק נו • פרק נז • פרק נח • פרק נט • פרק ס • פרק סא • פרק סב • פרק סג • פרק סד • פרק סה • פרק סו • פרק סז • פרק סח • פרק סט • פרק ע • פרק עא • פרק עב • פרק עג • פרק עד • פרק עה • פרק עו • פרק עז • פרק עח • פרק עט • פרק פ • פרק פא • פרק פב • פרק פג • פרק פד • פרק פה • פרק פו • פרק פז • פרק פח • פרק פט • פרק צ • פרק צא • פרק צב • פרק צג • פרק צד • פרק צה • פרק צו • פרק צז • פרק צח • פרק צט • פרק ק • פרק קא • פרק קב • פרק קג • פרק קד • פרק קה • פרק קו • פרק קז • פרק קח • פרק קט • פרק קי • פרק קיא • פרק קיב • פרק קיג • פרק קיד • פרק קטו • פרק קטז • פרק קיז • פרק קיח • פרק קיט • פרק קכ • פרק קכא • פרק קכב • פרק קכג • פרק קכד • פרק קכה • פרק קכו • פרק קכז • פרק קכח • פרק קכט • פרק קל • פרק קלא • פרק קלב • פרק קלג • פרק קלד • פרק קלה • פרק קלו • פרק קלז
חלק ג
מבוא • פרק א • פרק ב • פרק ג • פרק ד • פרק ה • פרק ו • פרק ז • פרק ח • פרק ט • פרק י • פרק יא • פרק יב • פרק יג • פרק יד • פרק טו • פרק טז • פרק יז • פרק יח • פרק יט • פרק כ • פרק כא • פרק כב • פרק כג • פרק כד • פרק כה • פרק כו • פרק כז

נסתרים וחסידים

שלוחי בית הדין בשפייער באו אל רבי אליהו בעל שם בוורמייזא, ומסרו לו את הדרישות לחדול מהרבצת תורת הקבלה, ומשימוש בהשבעות לריפוי חולים. ר' אליהו קיבל את השלוחים בידידות ושמע ברוח טובה את דרישותיהם שלוו באזהרה כי אם לא ייענה להן ייאלץ לעזוב את המדינה. הוא השיב להם "על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון". באשר ללימוד והרבצת תורת הקבלה כבר אמרו חז"ל: "דברי הרב ודברי התלמיד – דברי מי שומעין?", ולכן עליו לשמוע ל"דברי הרב", הקב"ה, ולא ל"דברי התלמיד", חכמי שפייער. ברם, בריפוי החולים לא השתמש מעולם בהשבעות. ר' אליהו הביע רצונו לנסוע לשפייער אל ר' פנחס זעליג כדי לשוחח אתו ולהוכיח לו כי אינו צודק במלחמתו נגד מפיצי תורת הקבלה.

ר' אליהו בעל־שם נסע, אכן, לשפייער, אך ר' פנחס זעליג אף לא רצה להתייחס לדבריו, כי אם גזר עליו לשנות דרכו ולהודיע על כך בפני כל עם ועדה. כיוון שר' אליהו סירב לקבל עליו את הגזירה, הכריז ר' פנחס זעליג איסור על ההתחברות לר' אליהו בעל שם ולאנשיו, אך גם זה לא השפיע על ר' אליהו, שחזר לוורמייזא והמשיך לעסוק כמקודם בקבלה ובריפוי חולים.

עתה פתח ר' פנחס זעליג במלחמה שיטתית וגלויה נגד הבעל־שם מוורמייזא. הוא שלח את בנו בכורו, ר' שמאי זונדל, למסע מעיר לעיר וממדינה למדינה במגמה להכפיש את שמו של הבעל־שם מוורמייזא. אף שלח שלוחים למדינות רחוקות לפרסם כי הבעל־שם מוורמייזא מתעטף באיצטלה של רזין דרזין אך לאמתו של דבר הוא משתמש בכשפים.

בעקבות ר' פנחס זעליג יצאו גם שאר גאוני גרמניה בקול זעקה נגד הבעל־שם מוורמייזא. מלחמת גאוני אשכנז נגד ר' אליהו בעל־שם ושאר המקובלים נמשכה זמן רב. מאוחר יותר, כאשר שבתי צבי הכריז על עצמו כמשיח שהתגלה ובסופו של דבר המיר דתו ר"ל, קבעו הללו כי הוא היה מאנשיו של הבעל־שם מוורמייזא, ועל סמך זה הם הגבירו את מלחמתם ביתר עוז.

בעקבות כל זה הרי כשקמו בדורות הבאים מקובלים אחרים, ואף כשהופיעו נסתרים מסוג שונה, תלמידי רבי ישראל בעש"ט, נמצאו תמיד כאלה שיצאו למלחמה נגדם, בהסתמך על אותם גורמים שהביאו בעבר את המלחמה נגד המקובלים והנסתרים דאז.

ואכן, ר' משה לייב, שמסר את הפרטים האמורים לברוך, העמיד את ר' אברהם זאב מבישנקוביץ ואת ר' שמחה זעליג מוויטבסק בדרגה שוה למתנגדי הנסתרים בזמנים עברו. לדידו של ר' משה לייב אין הבדל בין רבי ישראל בעל־שם־טוב, יוצר תנועת החסידות, לבין הבעל־שם מוורמייזא, כפי שאין הבדל, להבנתו, בין המתנגדים הקודמים לבין המתנגדים של אותו דור.

הדברים ששמע ברוך על ההשוואה בין הדורות עוררו אצלו מחשבות מסויימות. הרי ידוע ידע וחש את הטעות בדבר, שכן אין מקום כלל לאותה התנגדות, כפי שהיתה בעבר, גם כלפי הבעש"ט ותלמידיו המפיצים את תורתם המיוחדת במינה, שלא היתה ידועה עד אז כלל. לאור זה שאף ברוך להמשיך ולחקור היטב את הנושא ולהכיר ביתר בהירות את הבדלי השיטות בין החסידים לבין המתנגדים.

תוך כדי כך החל לחוש נטיה של חמימות כלפי החסידות. הדברים ששמע על שיטה זו עוררו הדים בלבו. ודאי שלא היה מעוניין להיות במחנה אחד עם אלה שניהלו מלחמה נגד הבעש"ט ממעז'יבוז וחסידיו.

לפיכך העיקה מאד על ברוך הידיעה שקלט לפיה היה ר' אברהם זאב מבישנקוביץ אחד מן היריבים המושבעים והמרים של הבעש"ט ושל הנסתרים. אותו ר' אברהם זאב היה רבו של ר' אברהם, הגנן מליאזנא, שהוא, ברוך, עתיד להיות חתנו כעבור זמן קצר. לפי זה יוצא שחותנו המיועד, תלמידו המובהק של הגאון מבישנקוביץ, עשוי להיות מתנגד חריף של החסידות כמו רבו, ודבר זה לא היה כלל לרוחו של ברוך.

– הרי חלם על חיים חדשים: הוא תיאר לעצמו שלאחר נישואיו יוכל לנהוג כחפץ לבו. כל הסכמתו של ברוך לשאת את בתו של ר' אברהם באה רק לאחר שר' אברהם הבטיח לו לקיים את כל תנאיו. לפי זה היה על חותנו להעמיד לרשותו בית מוקף גינה מחוץ לעיר, כדי שתהיה לו האפשרות להתפרנס מיגיע כפו, אך כוונתו הנוספת היתה כדי שביתו יוכל לשמש להכנסת אורחים. בדרך זו רצה ברוך ליצור מגע עם הנסתרים, אלה שהפיצו את תורת החסידות החדשה שגילה הבעש"ט.

והנה ראה עצמו לפתע מול סכנה שכל תכניותיו יושמו לאל. אם חותנו לעתיד הוא מתנגד, ודאי שהדבר השפיע על בתו, שתהיה אף היא מתנגדת לנסתרים ולחסידים. מי יערב לו, איפוא, שלא תפריע לו לקרב את הנסתרים ששאף כל־כך להתוודע אליהם.

ברוך זכר היטב את שלום־הבית הנפלא ששרר בין אביו לאמו. שניהם שוחחו ביניהם על כל דבר קטן, ומעולם לא היו ביניהם חילוקי דעות. כל מוצא פיו של האב היה קדוש בעיני האם. כל ימיו שאף שגם בביתו ישרור שלום־בית כזה, והיה בטוח תמיד שכך יהיה באמת, עתה החל לחשוש שמא תהיה המציאות שונה ממה שציפה.

הענין גרם לו עגמת נפש מרובה, והוא לא מצא מנוח לנפשו. אף לא מצא מי שיוכל להשיח לפניו את מר לבו. הוא חש את עצמו בודד ועזוב. כמנהגו בשעות קשות כאלה יצא ברוך אל היער הסמוך, השתטח על הדשא, והתעמק ברעיונותיו. כך שכב שעה ארוכה, עד ששמע לפתע קול מוכר הקורא לו בשמו. היה זה ר' יצחק שאול, חתנו הצעיר של הנפח.

ר' יצחק שאול החל להשמיע לו דבר תורה של הבעש"ט:

– "אברהם אבינו, עליו השלום, היה נדיב בממונו, בגופו ובנפשו. בממונו – שהיה מאכיל ומשקה לכל עובר ושב. בגופו – שהיה משמש את הבאים לביתו. בנפשו – שהיה מניח את לימודיו העיוניים במחקרי אלקות, כדאיתא בספר יצירה שאברהם אבינו עליו השלום היה חכם נפלא בחכמת המחקר האלוקי ובודאי שכל רגע ורגע היה יקר לו בנפשו, ועם זה היה נדיב בנפשו, להניח את עצמו בשביל ללמוד עם אנשים פשוטים שאינם בערכו כלל, כי נושא ותוכן מעלת נדיב בנפשו הוא להניח את עצמו בשביל טובת זולתו".

בדברים אלה התכוון ר' יצחק שאול לומר לברוך, כי הוא מוכן להקדיש לו מזמנו, לסייע לו ככל שיוכל.

כיוון שהדברים לא השפיעו על ברוך, שנשאר דומם , שקוע במחשבותיו, וארשת פניו קודרת, ניסה ר' יצחק שאול מכיוון אחר.

"אנחנו, תלמידי הבעש"ט" – אמר – "איננו סובלים עצבות. העיקר אצלנו היא השמחה, ועצבות היא עבודה זרה בעינינו. משום כך חש אני עצמי מנוכר כאן בדוברומיסל, שכן כאן לא יודעים טעמה של שמחה כפי שהיא אצלנו בהרקי".

עתה הטה ברוך את אזנו. היה זה נושא שאכן עניין אותו מאד, ורצה לקבל עליו מושג מדוייק. הנושא: "שמחה חסידית ועצבות מתנגדית". ור' יצחק שאול המשיך, מעודד מתשומת לבו של ברוך, לתאר את השוני בין שתי הדרכים.

קח לדוגמא ענין כמו "מים שלנו", שמכינים לפני אפיית המצות בערב פסח. בדוברומיסל ייחסו לזה תשומת לב מועטה בלבד, ואילו בהרקי היתה גדולה השמחה.

ר' נחמן יצחק, רבה של הרקי, היה זקן מופלג, בן תשעים ושש, וגם חלוש ביותר, אך הדבר לא מנע ממנו להשתתף בשמחת שאיבת המים מן הנהר. כיוון שלא היה מסוגל ללכת ברגליו אל הנהר הובל לשם במרכבה. הונחה קורת עץ, ועל גביה עלה הרב הישיש, כשהוא נתמך על־ידי השמש, על מנת לשאוב את המים. ר' פסח "הצרפתי", מן הנודעים לשם בהרקי, נעל מגפים גבוהים ונכנס אל המים לצדו של הרב, כדי שזה יוכל להשען על כתפיו ולהתכופף על מנת לשאוב את המים.

כאשר הסתיימה השאיבה הודה הרב לפסח, ואיחל בנעימה לזכות לגאולה השלימה. אחר מכן פצח בניגון כשכל הקהל מחרה מחזיק אחריו, והשמחה מילאה את הלבבות ופרצה החוצה.

"כאן בדוברומיסל" – השרה ר' יצחק שאול – "אף לא יודעים לשמחה בשמחת תורה. על פני כל שרכנת תמיד עננה של דאגה. כאשר היה עלי לראשונה לשהות כאן בחג הסוכות לא מצאתי לי מקום. האנשים הטילו עלי מרה שחורה, רחמנא ליצלן".

ספק בלעג, ספק ברצינות החל לספר, כיצד לא יכל לסבול את המתיחות ואת הרצינות המופרזת של האנשים עד שהחל לשיר ולרקוד ולהכניס אנשים בכוח אל מסגרת השמחה. הדבר עורר שקלא וטריא אצל הלמדנים, כולל הדיין, אם מותר לתלמיד חכם "להפריז" כל־כך בשמחה, ואם אין הדבר מהווה חילול כבוד התורה. מאידך, לגבי בעלי המלאכה הפשוטים נפסק על דעת הכל כי השמחה מותרת להם.

להקפות הנהיג ר' יצחק שאול בדוברומיסל "חידוש" שלא ידעו עליו שם קודם לכן: הוא אירגן, פשוט, שירה וריקודים, נוסף לסיבוב מסביב לבימה. הדבר עורר דיון מחודש בין הדיין והרב, ובמיוחד כשהתברר שמדובר אף בליווי של מחיאות כפים. לאחר שיקול ממושך פסק הרב: שירה – מותרת, אך מחיאת כפים צריכה להיות לא באופן הרגיל כי אם בשינוי.

פתח, איפוא, ר' יצחק שאול בניגון. תחלה לא סייע לו איש, אך להקפה השניה והשלישית החלו אנשים להצטרף, ובהמשך השתתפו בשירה עשרות מתפללים, הצבור החל להתלהב, שהרי שירה מביאה התעוררות והטהרות. איש תפס ביד רעהו והתפתח מעגל רוקדים. כאן התערב הרב ובקול אימים הזהיר את הצבור שיחדלו מכך, כיוון שהדבר עלול להביא לחילול כבוד התורה. ברם, הדיין הרגיעו כיוון שקבע באזניו שבריקוד נוטלים חלק רק עמי־הארץ, כך שאין קיים החשש האמור.

ר' יצחק שאול סיפר כל זאת בכאב לב.

"וזה עדיין לא הכל" – המשיך – "אותו יום שמחת תורה גיליתי תופעה שהדהימה אותי לגמרי".

ר' יצחק שאול סיפר כי בשעה שהאנשים הפשוטים נסחפו בלהט הריקודים והשירה לכבודה של תורה, ניצבו הלמדנים מן הצד וניענעו ראשיהם ברצינות ובמבט של תמיהה כאילו אינם מאמינים למראה עיניהם, על שבבית הכנסת שלהם הונהג סוג חדש של הקפות. מאידך, האנשים הפשוטים נראה כמי שהוכנסה בהם נשמה חדשה.

ר' חיים שמעון, שעוד מלפני כן ראה בר' יצחק שאול אדם כלבבו, רחש עתה רגש חיבה יתירה כלפיו. הוא עצמו היה בעל חוש נגינה, בביתו אף היה לו כנור שניגן בו תכופות. שיריו הלבביים של ר' יצחק שאול, בקולו הערב, חיממוהו והלהיבוהו, יחד עם הריקודים שאליהם סחף את הצבור. את העובדה שהלמדנים עומדים מן הצד פירש, כדרכו, לתחושת הגאוה והעליונות שלהם, ולרצונם לשמור על המחיצה בינם לבין ההמון. דבר זה הרגיזו.

הוא ניגש אל ר' יצחק שאול ולחש באזניו: "מיד תראה איך אצליף בהם". ר' יצחק שאול לא הבין את כוונתו. אך ר' חיים שמעון מיהר לבצע את תכניתו. היה זה בעת ההקפה השביעית. הוא ניגש אל הגבאי, וביקשו להזמין הפעם, בלי לנקוב בשם, את כל הלמדנים הגדולים, ובמיוחד את הענווים שבהם. הלז לא חש כנראה בעוקץ שבדבר, ואחרי היסוסים, ואולי משום שהחליט כי בשמחת תורה מותר להרשות תעלול כזה, הכריז את ההכרזה המוצעת.

למרבית הפלא לא הפתיעה ההכרזה המשונה אף אחד מן הלמדנים הגדולים שישבו בכותל המזרח. הרב התרומם ראשון ממקום מושבו, לאחר מכן הדיין, אחריו ר' שמעון סגי־נהור, והרביעי – ר' נחום הפרוש.

"אכן, ענווים כהלכה" – אמר ר' חיים שמעון – "שאינם מבחינים אף בלעג שבדבר".

בתמימות מעושה ניגש אל ר' נחום הפרוש ואמר לו כי עתה נוכח לדעת כי ר' נחום עומד במקום הרביעי בדרגת הענווה, שכן הוא יצא הרביעי אל ההקפות.

"לא מיניה ולא מקצתיה" – השיב ר' נחום – "לאמתו של דבר, אילו היו נוקבים בשמות, ודאי היו קוראים לי ראשון, בהתאם לדרגת הענוה שלי, שאינני מכיר כאן דומה לי בכך".

אף ר' שמעון סגי־נהור השיב תשובה דומה לר' חיים שמעון. הוא הסביר בגילוי לב כי, אכן, הוא היה הראשון שעמד לצאת להקפות, אך מישהו אחר, שאינו ענוותן כמוהו, הקדימו, דבר המהווה חוצפה גדולה...

הערות שוליים