ספר הזכרונות פרק טו
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
יושר יהודי
ברוך שתק. הוא לא יכל להחליט בנפשו מה לענות למעבידו לשעבר, ר' אברהם הגנן. ר' אברהם הבחין שברוך מתלבט ברעיונותיו. מיד התיישב על־יד ברוך והחל להרצות תמציתה של סוגיא קשה בתלמוד, כשהוא משמיע, אגב, חידושי תורה נפלאים בנידון. במיוחד חזר על חידושיו של רבו, רבי אברהם זאב מבישנקוביץ, שבישיבתו למד ר' אברהם בעבר. ברוך האזין לחידושים בהתפעלות רבה. ר' אברהם היה למדן גדול בזכות עצמו, אך בעיקר היה לו הרבה למסור בשם רבו הנודע בגאונותו.
ר' אברהם היה מגיד יום־יום שיעור גמרא ב"בית מדרשו של ר' קדיש היתום", שברחוב הקאליסקי בליאזנא. בשיעור זה השתתפו למדנים גדולים בקיאים בש"ס. ר' אברהם הצטיין הן בעמקותו וחריפותו והן בהסברתו הברורה ובהירות רעיונותיו.
כאן החל ר' אברהם להשמיע דברים בסוגיית "פגול, נותר וטמא", באופן שברוך לא ידע את נפשו. אמנם ברוך התמסר עד אז במיוחד ללימוד סדר נזיקין, אך מהרצאת הסוגיא נוכח ברוך שר' אברהם עשוי להיות לו רב מתאים, ושבאמצעותו יוכל להתוודע אל תורתו של רבי אברהם זאב, רבו של ר' אברהם.
כשהשמיע ר' אברהם את דברי התורה התלהטו פניו, ואור מיוחד במינו קרן מהם. ברוך נזכר שגם פניו של אביו המנוח היו מאירות באותה מדה כשהיה משמיע לפניו דברי תורה. עובדה זו יצרה מיד בנפשו של ברוך קירבה יתירה אל ר' אברהם. שוב לא מצא טעם להסתתר ממעבידו לשעבר, מה גם שר' אברהם מצדו הבטיחו לשמור את סודו.
משך כל החורף למדו השנים בצוותא בלילות הארוכים. שניהם נהנו מהלימוד בחברותא. לדידו של ברוך היה יכול החורף להימשך לאורך ימים. פרנסתו מזומנת לו מן החסכונות שטרם אזלו, ורב־חבר יש לו על־מנת ללמוד אתו, – מה חסר לו, איפוא?
הגיע חודש ניסן, ליאזנא החלה בהכנותיה לפסח. תנורי המצות החלו במלאכתם והשאון גבר. כל איש היה טרוד. גם המלמדים חדלו מלימודיהם, ואפילו בני התורה לא שקדו על לימודיהם כמקדם. אף ר' אברהם היה טרוד בהכנות לחג, וכבר לא יכל לבוא כל לילה לשיעורו עם ברוך.
לילה אחד פנה ר' אברהם אל ברוך: "החג הקדוש מתקרב. עד עתה לא הזמנתיך לביתי לסעוד על שולחני, בידעי עד כמה אין הדבר לרוחך. אך חג הפסח,־ שבו אי אפשר לאדם להסתפק בצרכיו הרגילים , שאני. לפיכך מזמינך אני לחוג את הפסח בביתי, שם תהיה אורח רצוי".
משך לילות מספר לאחר מכן לא נזדמן לר' אברהם להתראות עם ברוך מחמת טרדותיו. כאשר הופיע ר' אברהם לבית המדרש, שבו התאכסן ברוך, בשבוע האחרון לפני החג, כדי להזכירו שהוא מוזמן לעשות את החג בביתו – שוב לא מצא שם את ברוך. כנראה היה קשה לו לקבל את ההזמנה, ומאידך לא יכל לסרב לר' אברהם בפניו. הוא נעלם, איפוא, מבלי שהשאיר עקבות. הדבר נגע מאד ללבו של ר' אברהם, אך לא יכל לעשות מאומה.
מה אירע לברוך?
– מפי ר' אברהם שמע רבות על רבו שבבישנקוביץ, הגאון רבי אברהם זאב, ותשוקה נכנסה בלבו לנסוע לבישנקוביץ לקבל תורה מפיו. כיון שהחליט עתה לעזוב את ליאזנא ראה לפניו שעת הכושר לעשות דרכו לבישנקוביץ.
הדרך מליאזנא לבישנקוביץ עברה את דוברומיסל. עיירה זו
היתה הראשונה בה שהה זמן ממושך לאחר שעזב את בית דודו בוויטבסק. היו לו לברוך זכרונות מעניינים על דוברומיסל ואנשיה שלהם התוודע בשעתו. באותו ביקור בדוברומיסל הזדמן לו לחוג שם את הפסח. לכן תיכנן ברוך את מסעו כך ששוב יחוג את הפסח בדוברומיסל, אצל אותו אדם שקירבו בהיותו שם בפעם הראשונה.
כשברוך הגיע אז, לראשונה, לדוברומיסל, היה נער בן ארבע עשרה שנה בלבד. הוא ישב ללמוד תורה בבית המדרש, חדור החלטה לא להזדקק לחסדי בשר ודם. משום כך הזדמן לו לרעוב תכופות. פעם ניגש אליו יהודי, שאותו הכיר בין משתתפי השיעור היומי ב"עין־יעקב", אך את שמו לא ידע.
היהודי הושיט לברוך ברכת "שלום עליכם" לבבית, ואמר: "שמי אליעזר ראובן, והנני נפח במקצועי. יש לי בית־מלאכה בקצה העיר, על הדרך המוליכה לליוזנא. שם גם נמצאת דירתי. אני זקוק למישהו שיעזור לי בעבודתי. אם הנך מוכן לעבודה זו – אתן לך את מזונותיך ומקום ללון".
ברוך התמלא שמחה. הרי זה הדבר שלו השתוקק, לעבוד בזיעת אפיו ולהשתכר למחייתו מבלי להזדקק לחסדי בשר ודם.
אלא שתשובתו של ברוך לאליעזר ראובן היתה מסוייגת:
"אני מעוניין בתשלום של ממון מזומן, יהיה כמה שיהיה, מבלי שאצטרך לסעוד על שולחן אחרים וללון בבתי זרים. אשר לגובה השכר – סומך אני לגמרי על יושרך ואין לי שום דרישה בקשר לכך".
הנפח התרצה לזה. הוא קבע לברוך שכר קצוב, לשביעת רצונו. ברוך הלך מיד לבית המלאכה והחל לעבוד במסירות. כל היום היה עוזר לנפח במלאכתו, ואת הלילות בילה בבית המדרש בשקידה על לימודיו.
אגב התבונן ברוך מקרוב בהליכות אליעזר ראובן, והחל לחוע הערכה כלפיו. הוא נוכח כי הנפח הפשוט הוא גדול במדות טובות. במשך כל העת, בה עמד אליעזר ראובן בנפחייתו והכה בקורנסו על
המתכת הלוהטת היה אליעזר ראובן אומר פרקי תחלים, זה אחר זה, ללא הפסקה. הוא ידע את כל ספר התהלים בעל־פה.
כל פרנסתו של הנפח היתה על אכרי הכפרים הסמוכים, שהיו מביאים אליו לתיקון את עגלותיהם ומחרשותיהם, ואת סוסיהם לפירזול. ברוך הבחין שמעבידו משרת את לקוחותיו ביושר ומסירות בלתי מצויים, ואינו לוקח מהם פרוטה מיותרת.
פעם היה ברוך עד למאורע שעשה עליו רושם עצום: אחד האכרים הביא לאליעזר ראובן את סוסו להתקנת פרסה ואת עגלתו לתיקון אחד מאופניו. אכר שני הביא את סוסו על־מנת להתקין לו ארבע פרסות חדשות. כשהגיע מועד החישוב טעה אליעזר ראובן וזקף לחובת האכר השני את חובו של האכר הראשון. מאוחר יותר התבררה לו טעותו, שלפיה נטל מן האכר השני תשלום יתר של ששה גרושים. כאשר עמד אליעזר ראובן על כך הצטער מאד, אך האכרים כבר חזרו לבתיהם. אליעזר ראובן יצא, כשהוא צועד ברגל, לכפרו של האכר השני, מרחק של חמשה ויורסט, והחזיר לו עודף התשלום.
ברוך עמד משתומם. מימיו לא נתקל בצדקות כזו מצד יהודי פשוט. הוא שאל את הנפח אם היה כדאי לו לכתת רגליו מהלך עשרה ויורסט בגלל ששה גרושים. אליעזר ראובן ענה: חז"ל אומרים שאנשי דור המבול היו כה מושחתים עד שהיו מוכנים לגזול אפילו פחות משוה פרוטה. והאם עלי להיות גרוע יותר מדור המבול ולגזול ששה גרושים?...
זהירותו של אליעזר ראובן לא הצטמצמה לענינים שבין אדם לחברו בלבד, כי אם היתה גדולה גם בענינים שבין אדם למקום. כל בוקר וערב, קיץ וחורף, גם בגשם ושלג, היה הולך לבית המדרש, שם התפלל בצבור ו"חטף" מנה של תורה. כבעלי־מלאכה רבים השתייך ל"חברת תהלים", "חברת עין יעקב" ו"חברת מדרש". נוסף על כך היה רשום בכל חברות הצדקה של העיר, וסילק להם את מסיו בשלמות ובדיוק. כאמור, היה מרבה כל היום באמירת תהלים בעל פה. עם כל מכת־קורנס נשרו מפיו פניני קודש של פסוקי תהלים.
ברוך התוודע גם אל שכנו של הנפח, שהיה אורח תכוף בביתו של אליעזר ראובן. שמו של זה היה זבולון בנימין. הוא היה בעל קומה
תמירה, כתפים רחבות וחזקות, זרועות חסונות וארוכות, ואצבעות כיתדות. עור פניו היה כהה, מצחו צר, קולו עבה, ומוחו היה פשוט, אטום. זבולון בנימין היה עם־הארץ גדול אך יחד עם זאת היה ירא שמים.
בתחלה לא ידע זבולון בנימין צורת אות, אך במשך השנים הצליח במאמצים גדולים וקשים ללמוד בעל־פה את תפלות החול ואת ברכות התורה. בשבתות וימים טובים היה מסתפק באמירה אחר שליח הצבור. בהשוואה אל זבולון בנימין נחשב אליעזר ראובן כ"למדן" מובהק. הנפח היה מתייחס אל שכנו ברחמים רבים, במיוחד לאור העובדה שזבולון בנימין סבל עגמת נפש רבה מכך שהוא עם הארץ ושמוחו אינו מסוגל לקלוט יותר. כשהיה זבולון בנימין מבקר אצל אליעזר ראובן, ביחוד בשבת, היה הנפח חוזר לפניו על הסיפורים ששמע בבית המדרש בשיעורי עין־יעקב ומדרש.
זבולון בנימין היה מקשיב לכל אשר סיפר הנפח ושתה את דבריו בצמא. זבולון בנימין לא ידע ב"אותיות הקטנות", ואף לא לדבר אידיש. בהיותו גדל מילדותו בין גויים לא שמע כמעט מלה אחת באידיש. לכן היה הנפח חוזר לפניו את לקחו בפולנית. כיון שאליעזר ראובן שלט היטב בשפה הפולנית לא היה קשה לו להסביר לו בשפה זו גם ענינים שהוא עצמו לא ירד למלוא עומקם.
משום העובדה שאליעזר ראובן היה מסביר את הכל לשכנו בפולנית היו מתאספים תכופות סביבם גויים, שהיו מקשיבים אף הם לסיפורים מעין־יעקב ומהמדרש, והיו חוככים כפות ידיהם בהנאה, ומפטירים: "דובז'ע, דובז'ע, פאן רובקע" (=טוב, טוב, האדון ראוב'קע)!