ספר הזכרונות פרק לז
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
הגט הכפוי
ר' טעוול שבע נחת מבנו ר' נחום, והחזיק אותו ואת רעייתו בכבוד רב. לעומתו ר' שמואל יוסף לא היה שבע רצון כלל מן הזוג, ובמיוחד מן העובדה שלמרות שעברו שנים מספר מן הנישואים עדיין לא נפקדו בפרי בטן. ר' שמואל יוסף החל, איפוא, לדרוש מבתו שתתגרש מבעלה, אך זו סירבה לשמוע על כך.
אף נפשו של ר' טעוול עגמה עליו מן העובדה שר' נחום היה חשוך בנים. משום כך השתדל להגביר את מתן הצדקה שלו, מתוך תקוה שבזכות זו ייושע בנו. כך, כשפרץ רעב בליפלנד – שלח ר' טעוול את נציגו לרכוש כמויות גדולות של תבואה ולהעבירן לאיזורים הנגועים. שם חולקה התבואה בין ההמונים, יהודים ולא־יהודים, כפי ההלכה האומרת שיש לפרנס עניי הגויים ברעבונם ביחד עם עניי ישראל.
ההערצה כלפי ר' טעוול היתה גדולה מאד משום פשטותו ועניוותו. מעולם לא נראתה אצלו הרגשת עליונות על מישהו. נדיבותו נבעה מתוך הרגשה תמימה של פרעון חוב, מילוי חובה לסייע לנזקקים. מילדותו היתה לר' טעוול יראת־כבוד כלפי למדנים, ומדה זו התפתחה אצלו יותר ויותר עם התבגרותו, אך הדבר לא מנע בעדו מלהתרועע עם אנשים פשוטים. הוא קירב מאד את ההמונים העניים ועיטר את שמחותיהם בהשתתפותו, בכל ברית־מילה, חגיגת בר־מצוה ונישואין של משפחה המונית – השתתף באופן אישי. דבר זה סייע להגברת החיבה אליו.
בהגיעו לגיל תשעים – שוב לא רצה ר' טעוול לנהל בעצמו את עסקיו המסועפים. הוא בחר ביהודי בשם ר' צדוק משה, אותו מינה כנאמן וממונה על ניהול עניניו. כעבור שנים מספר צירף ר' טעוול, לפי עצת ר' צדוק משה, את נכד אחותו, ר' זלמן אהרן, כעוזר ומנהל חשבונות.
כשנוסדה הקהלה בוויטבסק הוטל על ידה מס, על כל יהודי תושב העיר, לטובת צרכי הציבור. ר' טעוול תרם אז סכום גדול שבעזרתו הוחל לראשונה בהקמת מוסדות תורה וחסד בעיר. בשנת שצ"ד קיבלו יהודי וויטבסק רשות לרכוש קרקעות ולבנות בתים. ר' טעוול רכש אז נחלות בחלקים שונים של העיר והעבירם לקהלה. הקהלה השכירה את הקרקעות לבניית בתים, דבר שהגביר את הכנסות הקהלה, ועל־ידי כך התאפשרה פעילות מסודרת של החיים הקהלתיים.
בין כך גדלה האוכלוסיה היהודית בוויטבסק. יהודים החלו לבנות בתי כנסת ובתי מדרש בשכונות שונות של העיר. היו בהם גם חדרי־לימוד לתינוקות־של־בית־רבן. ברם, וויטבסק נשארה עדיין עיר של בעלי מלאכה וסוחרים. מספר תלמידי־החכמים, שבה היה קטן עדיין.
בשנת ת"א נפטר ר' טעוול בהיותו בן 97 שנה. כבוד רב חולק לו במותו. בהלווייתו השתתפו לא רק היהודים כי אם גם לא־יהודים, ובכללם נציגים בכירים של הממשלה. פטירתו עוררה צער רב בכל הסביבה.
לפי צוואתו נועד רבע מנכסיו לצדקה כראות עיני פרנסי הקהלה. מותר נכסיו עבר לבנו ר' נחום. ר' צדוק משה ור' זלמן אהרן המשיכו להיות מנהלי העסקים.
בעזרת העזבון הגדול שקיבלה קהלת וויטבסק שופר לא רק מצבה הגשמי כי אם גם מצבה הרוחני: ראשית, קבעו ראשי הקהלה "עשרה בטלנים", תלמידי חכמים שישבו ועסקו בתורה. כן נפתחה אז ישיבה, הראשונה בוויטבסק. וויטבסק היתה מורכבת משני חלקים, בשתי גדות הנהר. הישיבה הוקמה ב"גדה הקטנה" של העיר, כיוון שה"גדה הגדולה" היתה תפוסה למסחר.
ר' נחום לא שינה התנהגותו, גם בהיותו יורשו של עזבון כה גדול, והמשיך בשתיקתו ופרישותו. עסקיו נוהלו, כאמור, על־ידי אחרים, והוא עצמו לא דאג לשום דבר. הוא ורעייתו עדיין נשארו חשוכי בנים.
בינתים עברו עשרים שנה לנישואים. ר' שמואל יוסף חזר ודרש פעמים מספר מבתו להתגרש מבעלה, והיא עמדה בסירובה למרות שהאב טען שהיא חייבת לעשות זאת על־פי התורה. אך כשעברו עשרים וארבע שנים מן הנשואים, ואשתו של ר' נחום היתה בת שלושים ושמונה – גבר לחצו של ר' שמואל יוסף על בתו בדרשו ממנה במפגיע להתגרש מיד. ר' נחום העריץ את אשתו ולא רצה להיפרד ממנה, אך בקראו את מכתבי חותנו, ובהרגישו כי הוא חייב לשחרר את אשתו ממצבה – הזמין ר' נחום שלשה מנכבדי העיר, והתייעץ אתם בשאלה כיצד לפצות אותה עם גירושה. הללו פסקו שעליו לשלם לה שש מאות רובל עבור כל שנה שחיו כבעל ואשה. ר' נחום הוסיף על כך כמה אלפי רובל, והגירושים התקיימו.
עסקיו של ר' נחום שיגשגו והתפתחו בהצלחה גדולה בניהולם של ר' צדוק משה ור' זלמן אהרן. בין השאר הרחיבו את המסחר בפשתן ובצמר. לעסק זה הכניסו כשותף את ר' מאיר שלמה, סוחר ווילנאי מפורסם שהיה ידען גדול בדרכי מסחר זה, כולל יצוא נרחב לפרוסיה. תוך שלש שנים הכבים מסחר זה רווחים עצומים, ורכושו של ר' נחום הלך וגדל.
בשנת תכ"א ערך ר' צדוק משה נסיעה למינסק, בעסקי ר' נחום, ושהה שם ארבעה חדשים. ר' צדוק משה היה חובב תורה מושבע למרות היותו שקוע במסחר. בצעירותו היה הוא עצמו יושב אהל ולמד תורה בשקידה, ורק לאחר שנעשה לחתנו של סוחר־עורות, שהיה אדם חולני, נאלץ לקבל על עצמו את עול פרנסת חותנו וחותנתו ובני ביתם. בין השאר היה עליו לדאוג להשאת גיסותיו הצעירות, שהיו אז רווקות, ואף ליתומי גיסו ר' אברהם זלמן "הבטלן". משום כך היה על ר' צדוק משה להסתפק רק בשיעורים יום־יומיים קבועים בתורה, של שעה־שעתיים, אחרי תפלת שחרית ואחרי תפלת ערבית. בלבו קינא תמיד באלה שיושבים ועוסקים בתורה ובמיוחד באלה שזכו להיות סמוכים לשולחן חותנם בלי דאגות פרנסה.
העיר מינסק היתה אז בעלת צביון שונה לגמרי משל וויטבסק. היא היתה עיר של תורה במלוא המובן. בשהייתו הממושכת של ר' צדוק משה במינסק הזדמן לו לתהות על קנקנה. הוא התוודע למהותה הרוחנית של העיר, ועמד נפעם. בכל פינה שהיו פונים היו מוצאים יהודים יושבים ולומדים. בכל בתי המדרש הרבים שהיו פזורים בעיר ישבו פרושים ובחורים ועסקו בתורה. ר' צדוק משה התרשם גם מן העובדה שלכל הסוגים השונים של בעלי המלאכה בעיר – חייטים, סנדלרים, קצבים, נגרים ואחרים – היו בתי־מדרש מיוחדים לבעלי המקצועות שלהם. בבתי מדרש אלה היו בעלי המלאכה לא רק מתפללים תפילותיהם, אלא גם קובעים עתים לשמיעת שיעורי־תורה, ומקשיבים לדרשות לבביות של מגידים ומוכיחים.
חידוש גדול היווה בעיני ר' צדוק משה קיומן של חבורות־לימוד מיוחדות לנשים, שקבעו עיתים לשיעורי תורה שונים. בוויטבסק לא היה אפשר אף להעלות בדמיון דבר כזה, שם לא ידעו נשים קרוא. מספר קטן של נשים ידע את התפלות בעל־פה, ואילו האחרות היו חוזרות מלה במלה אחרי "חזנית" שהיתה אומרת בעזרת־נשים את התפלות בקול. לעומת זה ידעו רוב נשי מינסק להתפלל בסידור, ורבות מהן ידעו תנ"ך, או, לפחות, חומש עם ה"טייטש", ביאור המלים באידיש.
במינסק ידע כל תושב, אף הפשוט ביותר, לפתוח ספר ולעיין בו. היחס לבני־תורה היה יחס מיוחד של דרך־ארץ, וכל אדם שאף והתאמץ לגדל ילדיו לתורה, ולקחת חתנים בני תורה.
מבחינה גשמית היתה מינסק עיר דלה ביחס לוויטבסק. גם הבנינים שבה לא היו כה נאים כמו בוויטבסק. אך המצב הרוחני שלה היה מזהיר.
ר' צדוק משה התארח בביתו של ר' שמואל נחום, שהיה מפורסם לתלמיד־חכם גדול וגר לבקי בהוויות העולם ובעניני מסחר. הוא עצמו לא עסק מעולם במסחר, ופרנסתו היתה על כך שהיה משמש בורר ומתווך בסכסוכים בין סוחרים ובין שותפים ויועץ בעניני מסחר.
לר' שמואל נחום היתה בת יחידה בשם דבורה. היא נותרה לבדה מכמה בנים ובנות שמתו עליו, לא עלינו, בילדותם. מובן שדבורה היתה בבת־עיניהם של הוריה. שורה של סגולות ננקטו על ידם לאריכות ימיה: בכל שנה, ביום הולדתה, תרמו 24 קורות, שתי קורות לכל חודש. – ובשנה מעוברת – 26 קורות – לגדר בית העלמין. הם "מכרו" אותה לזוג מבוגר, בגיל של למעלה מששים, ששני בני הזוג היו בכורים, והיו להם לא פחות משלשה ילדים חיים.
דבורה גדלה, לשמחת הוריה, והיתה לנערה מוצלחת. היא היתה בעלת כשרונות, וטובת לב ועדינה. ר' שמואל נחום עצמו התמסר לחינוכה. בהיותה בת חמש שנים החל ללמדה תורה, והיא הצטיינה מאד בלימודיה. בגיל שמונה שנים ידעה היטב חומש ונביאים. בגיל עשר היתה בקיאה בכל התנ"ך, והחלה ללמוד משנה ושולחן־ערוך. ר' שמואל נחום אף לימדה קרוא וכתוב בפולנית וחשבון. בגיל 15 שנה, למדה גמרא ופירוש רש"י.
בהיותה בת שמונה־עשרה שידך אותה ר' שמואל נחום לבנו של אחד מנכבדי מינסק. עשר שנים חיתה עם בעלה באושר. בעלה היה עוסק במסחר, ודבורה היתה אם מאושרת לשתי ילדות וילד. לפתע פרצה מגיפה, רחמנא ליצלן, בין ילדים. שנים מילדיה של דבורה מתו, במשך השנה אף חלה בעלה ולאחרי שלשה חדשים שהיה רתוק למטה – הלך לעולמו. דבורה שבה לבית אביה עם בתה היחידה שנותרה לה. כעבור שלש שנים חלתה גם הבת ומתה.
נקל לשער את גודל כאבה וצערה של דבורה. ברם, היה עליה לדכא את צערה, כדי לא לגרום עגמת־נפש להוריה שחרדו למצבה. לפיכך היתה אוזרת גבורה ומתאמצת להראות פנים שוחקות. היא מצאה נחמתה בלימודי התורה שבכתב ושבעל־פה. אף עיינה בספרים אחרים, ושעה מסויימת ביום קבעה ללימוד ההיסטוריה העולמית והיהודית.
היו לה לדבורה שתי חברות מילדות, שאף הן היו ידעניות, אם כי לא באותה מדה כשל דבורה. שלש אלו היו מתאספות תכופות ומשוחחות בדברי תורה. עוד בעבר, בחיי בעלה של דבורה, יסדו שלש הנשים חבורות של נשים צעירות שהיו מתכנסות בבתים פרטיים ומשוחחות על תפקידיהן של נשי ישראל על־פי התורה.
מכינוסים אלה התפתחו חבורות רבות של נשים, שתועלתן היתה גדולה להעלאת רמתן הרוחנית של נשי מינסק. עתה, כשדבורה נותרה שכולה, התמסרה עוד יותר לפעילות במיפגשי הנשים, והשתדלה להכניס בהם תוכן רב יותר ועמוק יותר. לרוב היתה זו דבורה מי שהרצתה בפני הנשים, שכן היא היתה מסוגלת, יותר מאחרות, לשוחח על רוח היהדות על יסוד ידע רב וסמכות מתאימה.
כך נעשתה דבורה ל"דרשנית". בנאומיה השקיעה את כל לבה ונפשה, והם היו נהדרים בצורתם ועשירים בתוכנם. בדרך זו השקיטה מעט את כאב בדידותה ומצבה הטרגי. ברם, כשחזרה הביתה היתה מסתגרת בחדרה ובוכה מרות על גורלה העצוב. זמן רב היתה מתפללת ומבקשת מן הקב"ה שאם לא נועד לה גורל של אם לילדים ואשה לבעל – תצליח נא, לפחות, בעבודתה בין נשי ישראל. לאחר ששפכה את לבה הקדישה זמן מסויים ללימוד ועיון, וכאשר חשה את עצמה מעודדת קימעה היתה יוצאת מחדרה אל הוריה. בין שיעוריה הקבועים – שלש פעמים בשבוע – היו ספרי איוב, קהלת ומשלי. מאיוב למדה על הקב"ה ומשפט הצדק שלו, מקהלת למדה על היות העולם ותענוגותיו הבל הבלים, וממשלי למדה דרכי חיים של צדק ויושר ורוממות רוח. את שלשת הספרים הללו ידעה דבורה עם כל פירושיהם.
כבר מתחלת שהותו בבית הבחין ר' צדוק משה במיוחד שבדבורה, והוא נוכח לדעת שהיא צדקנית ומשכלת. זמן מה לפני שעמד לעזוב את מינסק גולל שיחה עם ר' שמואל נחום שבמהלכה הציע לפניו את הרעיון שדבורה תינשא למעבידו ר' נחום. ר' צדוק משה הניח שר' נחום יקבל ברצון את הצעת השידוך, ולכן הרשה לעצמו כבר עתה לדבר על כך עם ר' שמואל נחום. ר' שמואל נחום אמר שאין לו כל התנגדות לרעיון אלא שיש לדבר תחלה על כך עם דבורה. דבורה השיבה שאינה יכולה להביע דעה בטרם תתראה עם ר' נחום. היא ציינה את מאמר חז"ל: "אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה". היא הוכיחה שהלכה זו איננה קיימת רק לגבי הגבר, כי אם גם לגבי האשה, שהרי הנימוק להלכה מבוסס על מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ("...שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר: ואהבת לרעך כמוך"), ומצוה זו אינה מן המצוות שהזמן גרמן, שנשים פטורות מהן, כי אם מן המצוות שמוטלות גם על הנשים, הרי שאין מקום לדבר על השידוך בטרם יתראו.