ספר הזכרונות פרק יז
בין קרובים ורחוקים
תרגום ללשון הקודש
שוב בילה ברוך חג־פסח בביתו של אליעזר ראובן הנפח. אלא שהפעם שררה שם רוח שונה לגמרי. היו שם שני חתניו של אליעזר ראובן, למדנים אמתיים, אותם הביא מן הישיבה בוויטבסק. ברוך מצא איפוא בני־שיחה לדברי תורה, ושעות רבות היה עסוק בהתפלפלות עם חתני הנפח בסוגיות עמוקות בתלמוד.
כשהיו ברוך וחתני הנפח מתווכחים בתורה, היה אליעזר ראובן יושב מן הצד ומאזין בהתענינות, למרות שלא הבין מלה אחת משיחת שלשת הלמדנים הצעירים. פניו קרנו מאושר ובעיניו דלק אור עילאי. ניכר היה באופן מוחשי שאליעזר ראובן רווה נחת, הוא היה "ברקיע השביעי" על שזכה להכניס תורה לארבע אמותיו.
בביתו של אליעזר ראובן חש ברוך את עצמו בן חורין. כאן לא מצא לנכון להסתיר את למדנותו. העובדה שהוא למדן לא היתה מתפרשת כאן כהתהדרות בתורה או כתחושת עליונות. גרמה לכך הטבעיות ששררה שם, בהימצאותו בין יהודים פשוטים וישרים, יראי ה' ואוהבי תורה, שכל תשוקתם היא לעבוד את ה' ולשמור את התורה בכל פרטיה ודקדוקיה.
בצד אחר ישב שמואל־נחום, בנו היחיד של הנפח, שרוי בדממה כשהבעת צער נסוכה על פניו. ניכר בבירור ששמואל־נחום חש את עצמו נחות בגלל אי יכלתו לקחת חבל בדיונים התורניים. מאחר שלא היה מסוגל לקלוט את הדברים תקפו צער של קנאה ככל מי שנאלץ לשבת בצד ואינו יכול להשתתף בשיח בני תורה.
עינו החדה של ברוך הבחינה במתרחש. ברוך ניחן, יותר ממישהו
אחר, בסגולה לחוש את רגשותיו של כל יהודי, ולכן ידע גם ללבו של שמואל־נחום, הילד הפשוט. ברוך הבחין גם בכך שמפעם לפעם מופנים מבטיו של אליעזר ראובן אל בנו יחידו תוך כדי ניע ראש של צער. ודאי נוכח אז יותר מתמיד בפער בין חתניו הלמדנים לבין בנו יחידו עם־הארץ. יתכן גם שבלבו של הנפח עלתה אף השוואה בין בנו לבין ברוך, שבעמלו הרב, חרף כל הקשיים, הצטיין כל כך בתורתו.
ברוך המשיך להתבונן בשמואל־נחום, שצערו עורר בקרבו רחמים רבים, כך עלה רעיון במוחו: האם אין צער זה של שמואל נחום מורה שרצונו עז להידמות לגיסיו ולהיות מסוגל לעסוק בתורה ?
כיון שכך פתח ברוך בשיחה עם אליעזר ראובן: "נכון, אמנם, שאפשר להיות יהודי ירא־שמים גם מבלי להיות למדן. כן ודאי הדבר שמלאכה היא ענין גדול. הרי אני עצמי נהנה מיגיע כפי ואיני בז לשום מלאכה. משום כך אף אמרתי לך בהזדמנות קודמת שאין לך להצטער על כך ששמואל נחום הוא בעל־מלאכה. ברם, בהתבונני בצער הנסוך על פניו של שמואל נחום כשהוא עוקב אחרי השיחות התורניות בין חתניך, מגיע אני למסקנה שחשקו הרב ללימוד עשוי להביאו להיות בן־תורה". עצתו של ברוך, היתה, איפוא, שהנפח ישלח את בנו לאיזו ישיבה.
כששמע שמואל נחום את ההצעה פרץ בבכי, והחל להתחנן לפני אביו שאכן ישלח אותו לישיבה כלשהי. אליעזר ראובן מילא את משאלתו, וכפי שנודע כעבור שנים לברוך נעשה אמנם שמואל־נחום לבן תורה ואף היה לחתנו של יהודי בן־תורה. כששמע ברוך על כך חש סיפוק על חלקו בכך. סיפוקו היה לא רק על קורת רוחו של שמואל נחום עצמו כי אם גם על זו של אליעזר ראובן, שחשקו היה גדול שבנו יהיה לבן־תורה.
לאחר הפסח יצא ברוך שוב לדרך. עדיין היה בדעתו להגיע לביישנקוביץ, כדי ללמוד שם תורה אצל הגאון רבי אברהם זאב. כיון שהדרך לביישנקוביץ עברה את וויטבסק החליט ברוך להתעכב לשעה קלה בוויטבסק, כדי להתראות עם משפחתו, דודו ודודתו ואחותו. אחותו היתה כבר נשואה לבן־ישיבה מסמארגון בשם יוסף יצחק, שנעשה אחר כך לאחד הר"מים בישיבת וויטבסק. כשהגיע ברוך לוויטבסק כבר חונן הזוג בילד. דירתם היתה בקצה העיר.
תחלה חיפש ברוך ומצא את דודו ודודתו. הללו שמחו מאד על שובו. תקוותם היתה שעתה ישאר בין כתלי ביתם. מובן שאילו עשה כן לא היה חסר לו דבר בבית. הם היו מוכנים אף לסלוח לו על כך שעזבם לפני שנים מספר, מבלי שטרח אף להודיעם על מקום הימצאו כל הזמן, כאילו צלל תהומות. לאמתו של דבר אף לא ידעו בכלל מה הרחיק את ברוך מהם בשעתו ומה הביאו עתה חזרה. ברוך מצדו לא נכנס להסברים ממושכים, מטבעו אהב לקצר בדברים. אך הבהיר להם שקיבל על עצמו דרך בחיים ליהנות רק מיגיע כפו ולא להזדקק לאיש.
לאחר ששמע ברוך שגיסו, ר' יוסף יצחק, הוא אחד מראשי הישיבה – הלך לישיבה. כוונתו היתה גם להכיר את ראשי הישיבה וכן את תלמידיה, ולעמוד בכלל על מהותה של ישיבה זו. כשהגיע ברוך לישיבה עסק גיסו בהרצאת שיעורו. ברוך התבונן בו מן הצד: היה זה אברך בגובה ממוצע, בעל מראה נאה ועינים שחורות. פניו הביעו החלטיות. הוא עמד ליד הדוכן והשמיע את שיעורו בקול צלול ורם ובהסברה טובה.
תוכן השיעור היה עמוק. ר' יוסף יצחק ניתח את הסוגיה בחריפות רבה – כשבד בבד מתקבלים הדברים בפשטות גדולה. הן השיעור והן המשמיעו השאירו רושם טוב על ברוך. כאשר התלמידים התפזרו, איש איש למקומו, לשינון השיעור – התיישב גם ברוך והחל להתעמק בסוגיה שעליה נסב השיעור. ברוך נוכח לדעת שגיסו השקיע למדנות גדולה בשיעור ושהשמיע אגב חידושים רבים.
(בסיום השיעור השמיע רבי יוסף יצחק דבר אגדה, בהסבירו את מאמר רב חסדא (כתובות עה, א): "קול עבה באשה – הרי זה מום, שנאמר: כי קולך ערב ומראך נאה" הוא פירש שהכוונה לכנסת ישראל, הנקראת אשתו של הקב"ה. "קול עבה" – המתפלל כתובע צרכיו, שאז הרי זה מום, כי התפלה צריכה להיות בתחנונים, שאז היא "קול ערב").
לאחר מכן הקשיב ברוך לשיעורו של ראש הישיבה, הגאון רבי פלטיאל, והוקסם ממנו: מעולם לא נתקל בעמקות כזו.
עתה יצא ברוך לבצע מספר משימות שנטל על עצמו לקיים בוויטבסק. ראשית, הלך להשתטח על קברי הוריו. לאחר מכן מימש את תשוקתו לטייל שוב מחוץ לעיר לחוף הנהר דווינה, שם היה בילדותו מטייל עם אביו. טיולים אלה, והשיחות שהתקיימו במהלכם, לא נמחו עדיין מזכרונו של ברוך.
לאחר שביצע את המשימות הללו, שהיו חיוניות לו, הלך לבית אחותו, לשם גם הגיע מאוחר יותר גיסו. הפגישה בין האח לבין האחות ובין הגיסים היתה לבבית ביותר. ר' יוסף יצחק למד עתה להכיר את גיסו, אותו ראה לפני כן בישיבה מבלי לדעת מי הוא. לאחר שיחה קצרה עם אחותו פתח ברוך בשיחה תורנית עם גיסו, שנמשכה זמן רב.
הדבר היה בערב שבת, והאחות רצתה שישאר בביתה: "ודאי תשבות אתנו את השבת, לאחר שצפינו לך זמן כה רב" – אמרה. גם הגיס ביקשו להשאר בביתם לשבת. אך לברוך היה תירוץ מוכן. שכן ודאי התכוננו לקראתו בבית הדוד. הרי שם הופיע היום לראשונה.
בדרך זו נהג גם בבית הדוד, לשם בא לאחר מכן ומצא שמתכוננים לכך שישבות שם. כתירוץ שם שימשה, כמובן, העובדה שאחותו מעוניינת מאד שישבות בביתה.
למעשה היו לו לברוך תכניות משלו. רצונו היה להמשיך בדרכו, וליהנות מיגיע כפו ולא להזדקק לאחרים. הוא לא רצה להיות סמוך על שולחן אחרים ולו לשבת אחת, אף אם השולחן הוא של אחותו או של דודו.
ברוך כבר חיפש ומצא בית־מדרש ללון בו. לקראת שבת קנה לעצמו חלות ולפת כלשהו, כדרכו תמיד.
בינתיים החליט ברוך להשאר בוויטבסק, במקום לנסוע לביישנקוביץ כפי שתיכנן מתחלה, וללמוד באותה ישיבה בה כיהן גיסו כאחד הרמי"ם. האם יפריע לו בהתנהגותו בוויטבסק? ברוך כבר די תקיף בדעתו מכדי להירתע בדרכו ממישהו, ואין לו לכן ממה לחשוש. לא אחותו , לא גיסו, לא דודו, לא דודתו ולא מישהו אחר מסוגלים להשפיע עליו.
כאשר בסופו של דבר התברר לקרוביו שברוך מתחמק מללון או לאכול בביתם, וכי הוא מסתפק בלחם צר, לחצו עליו שיסביר להם את פשר התנהגותו. אז מצא ברוך לנכון להסביר להם את החלטתו ליהנות מיגיע כפיו, וכי משום כך עזב אותם בשעתו ונמנע מלהודיע על מקום הימצאו. כל אותה תקופה חשש שמא לא יוכל לעמוד בפני השפעות סותרות, בהיותו צעיר וחלש. משום כך בחר להיות בנכר ולהסתיר את עצמו, כדי שקרוביו ואחרים לא יאלצוהו להזדקק לעזרת בשר ודם. ברם, עתה, לאחר שבגר, יודע הוא יפה את אשר לפניו, ונחושה החלטתו ללכת בדרך שבחר בה. שוב אינו חושש מהשפעת אחרים, ומותר לקרוביו לדעת על כך. בקשתו מהם היא רק להימנע מלהכביד עליו בשאלות וטרוניות בקשר לדרכו רצופת היסורים, אך גדושת שביעת רצון מתוך הכרה שהוא ניצב על רגליו הוא בעבודתו את ה' כנקי כפיים ובר לבב.