ספר הזכרונות פרק מד
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
וידוים של צוררי היהודים
בפיו של חיים שמעון היו פרטים חשובים שעניינו מאד את ראשיה הנאספים של ליאזנא. התברר שהיה עד שמיעה לרקימת עלילת הדם נגד היהודים על־ידי ניקולייב וקוזיצקי, שני צוררי היהודים. חיים שמעון שמע את קוזיצקי, אומר לניקולייב כי כאשר יופיע לפני ראש העיר עליו לדבר בשפה ברורה ובהחלטיות, כדי להרשים אותם. על כך השיב לו ניקולייב כי הוא בטוח שדבריו יעשו את הרושם הדרוש במדה כזו שאיש לא יבחין כי הדברים בדויים. ניקולייב אף המשיך ואמר כי הוא בטוח שמיד לאחר שתתקבל העלילה שלהם – יבואו אליהם היהודים ויעניקו להם סכומים גדולים כדי להשפיע עליהם.
דבריו של חיים שמעון הכו את קוזיצקי וניקולייב בתדהמה, כאילו פגע בהם רעם, והם החליפו ביניהם מבטי מבוכה. לא עלה על דעתם כיצד הצליח הנער היהודי לעמוד על סודם. מנהיגי העיר, בראשות המושל, היו נבוכים אף הם, מבלי שידעו מה עליהם לעשות עתה. חיים שמעון מצדו המשיך לעמוד זקוף ובוטח מבלי שיתרגש מהשפעת דבריו.
המושל היה הראשון שהפר את הדממה. הוא פנה אל הצעיר היהודי בשאלה מדוע לא מיהר לספר את סיפורו לאחר שהדבר אירע. חיים שמעון השיב כי קיוה שהמעלילים ימלכו בדעתם ויבטלו את מזימתם בעצמם. לפיכך החליט להמתין עד הערב ולבדוק אם ידבקו בתכניתם. לאחר שנוכח כי אכן הגיעו לכאן – החליט לבוא ולספר בנוכחותם את הידוע לו.
בינתיים חזרו ניקולייב וקוזיצקי לשלוותם הרגילה, ובחוצפה אופיינית לטיפוסים מסוגם החלו להכחיש את סיפורו של חיים שמעון. בדבריהם אף ניסו לשכנע את הנוכחים כי חיים שמעון נשלח על־ידי היהודים כדי לבלבל את מוחותיהם של המנהיגים הנוצריים. תוך כדי כך שפכו בדבריהם אש וגפרית על מהותם ואופיים של היהודים ושל "שליחם" הצעיר. ברם, חיים שמעון המשיך להיות שלו ורגוע, דבר שהשאיר רושם רב על הנוכחים. הוא הסביר כי בעצם לא ידוע הדבר לשום יהודי, ואפילו בביתו שלו לא ידוע לאן הלך. הוא עשה את הכל ביוזמתו העצמית וללא כל שותפות, רק משאיפתו לגלות את האמת. הוא בטוח שגם הנאספים מעוניינים אך ורק בגילוי האמת לאמיתה.
המושל הורה לחיים שמעון להמתין בחדר ההמתנה הגדול, ואילו הוא והכומר נכנסו לחדר צדדי כדי להתייעץ בענין. באותה שעה שחיים שמעון נותר לבדו בחדר־ההמתנה התפרצו לפתע קוזיצקי וניקולייב לעברו כשמבט רצחני בעיניהם בכוונה להתנפל עליו ולהכותו. בזריזות רבה הצליח חיים שמעון להתחמק מהם, ותוך כדי דילוג מספסל לספסל נמלט אל החדר שבו המשיכו ראשי העיר לשבת ולהמתין לחזרתם של המושל והכומר מהתייעצותם. ניקולייב וקוזיצקי המשיכו ברדיפתם אחריו והצליחו להשיגו ולהחל להכותו. ברם, חיים שמעון היה נער חזק וזריז, והעניק לניקולייב דחיפה חזקה, כך שהלה נפל מלא קומתו, וכתוצאה מכך נפגע חוטמו של זה, ודם החל לזוב ממנו. מאידך המשיך קוזיצקי להתמודד אתו. חיים שמעון נתלה בקפיצה זריזה על כתפיו של תוקפו, וכשזרועו האחת מקיפה את צווארו הכה אותו בפניו באגרוף ידו השניה. מצב מפתיע זה עשה את קוזיצקי לחסר־אונים לזמן־מה, דבר שאיפשר לחיים שמעון להשתחרר מקוזיצקי, ולברוח אל מאחורי גבם של ראשי העיר, כדי למצוא מחסה.
קוזיצקי וניקולייב מלאו חימה על שקורבנם נמלט מהם, בשעה שהם עצמם חטפו מכות. בינתיים חזרו המושל והכומר אל זירת ההתרחשות, ולשמע הרעש התעניינו במה שאירע קוזיצקי וניקולייב העיזו להצהיר כי היה זה חיים שמעון מי שפתח בהתקפה, כאשר יצאו אל חדר־ההמתנה לשתות מים. מובן שחיים שמעון הכחיש את הדבר והכריז כי ההיפך הוא האמת. הוא הציע למושל לחקור את הזקיף שנכח בחדר ההמתנה וראה את הכל, וכן את ראשי העיר שראו את כל מה שהתרחש בחדר ההתכנסות. ברם, החקירות לא העלו דבר ברור, ולאחר חצי שעה הודיעו המושל והכומר את החלטתם כי כדי לברר את האמת לאמיתה, הן בקשר להתכתשות שהיתה במקום והן בקשר להאשמה כי היהודים רצחו ילד נוצרי, יוטלו עונשי מלקות גם על קוזיצקי וניקולייב וגם על חיים שמעון, ניקולייב וקוזיצקי יקבלו עשרים צליפות כל אחד, וחיים שמעון – חמש עשרה צליפות.
המושל פקד להכניס את שלושת הנידונים לחדר אטום – חסר חלונות – שבו עליהם להמתין עד שייקראו אחד־אחד אל ספסל ההלקאות לקבלת עונשם. בד בבד פקד המושל להביא את יאן ראוס, מומחה ההלקאות, יחד עם השוט שלו, לשם ביצוע גזר הדין.
ניקולייב וקוזיצקי היו מדוכאים, ובקושי יכלו לעמוד על רגליהם. מאידך, חיים שמעון המשיך להשאר יציב, מבלי להראות שום סימן של רפיון או פחד.
לפי הצעת הכומר הוטל גורל מי יהיה הראשון לקבלת המלקות, והגורל נפל על קוזיצקי. לאחר שהכל היה מוכן, ויאן ראוס עמד הכן כשבידיו ענפים רטובים ומפותלים, הוכנס קוזיצקי אל החדר המיוחד שבו נמצא הספסל אליו היו קושרים אל הנידון למלקות לשם ביצוע העונש.
קוזיצקי ניסה להיאבק עם השוטרים שהחלו לקשור אותו אל הספסל. הללו לא התרשמו מהתמרדותו ותוך כדי הענקת מכות נאמנות השתלטו עליו. הם הסירו ממנו את בגדיו, עטפו אותו בסדין רטוב והשכיבוהו על הספסל כשידיו ורגליו קשורים בחבלים. יאן ראוס ושני עוזריו עמדו והענפים בידיהם מוכנים להתחיל במלאכתם. קוזיצקי חדל להיאבק, וכל גופו רעד מפחד מוות.
פקיד הלשכה ניגש אליו ושאל אותו אם הוא מוכן להודות. קוזיצקי ניסה להפגין תקיפות, והצהיר שאין לו על מה להודות, שכן חיים שמעון אינו דובר אמת.
המושל נתן את האות וראוס החל בעבודתו, כאשר קוזיצקי מתפתל מכאבים. ראוס הצליף אחת לאחת, כשהפקיד מונה את ההצלפות. בהגיעם למכה הששית שוב לא יכל קוזיצקי לשאת את היסורים והכריז כי יודה על האמת. ראוס הרפה מן הנידון, והפקיד ניגש לקוזיצקי לשמוע מה בפיו. ברם, וידויו היה חלקי, בסרבו לאשר את כל דבריו של חיים שמעון. המושל דחה את הוידוי, ופקד על ראוס להמשיך במתן המלקות.
שוב החל ראום להצליף, והפקיד מנה עד ארבע־עשרה מלקות. הסדין שבו היה קוזיצקי עטוף כבר נקרע לגזרים מחמת עוצמת המכות, ובגופו של המולקה כבר נראה פצעים שותתי דם. אז החל קוזיצקי לצעוק כי הוא מודה על האמת כולה: הצדק המלא עם חיים שמעון, שכל דבריו אמת מוחלטת.
הרפו מקוזיצקי, ואל החדר הוכנס ניקולייב, הוא ידע כבר כי חברו הודה. עם הכנסו הבחין בקוזיצקי השוכב שותת דם ונאנח מיסורים. הוא החוויר והתמלא פחד מן הצפוי לו, אך אזר אומץ והכריז כי שקר בפיהם של חיים שמעון ושל קוזיצקי. מיד ניתנה הפקודה, וניקולייב נמתח בכוח על גבי הספסל. שוב חזר התהליך של הפשטת הבגדים, עיטוף הגוף בסדין רטוב, וקשירה אל הספסל. יאן ראוס החל בהצלפותיו, כשבתחלה התאמץ ניקולייב להתגבר על כאביו, ולמרות צעקות הכאב שלו לא הודה על מעשיו. רק במכה השמינית התמוטט והצהיר על נכונותו להתוודות.
ההצלפות פסקו והפקיד ניגש אל ניקולייב שהודה בפניו, כי חיים שמעון אמר את האמת. עם זאת ניסה לשכנע את חוקריו כי עיקר האשמה תלויה למעשה בקוזיצקי.
שני צוררי היהודים הובלו שותתי דם תחת משמר כבד לבית הכלא, וחיים שמעון שוחרר לגמרי. לפי בקשתו ניתנה לו רשות ללון במקום, מאחר שהשעה היתה מאוחרת מאד ובחוץ השתוללח רוח סערה. למחרת בבקר הלך הביתה מבלי שיספר לבני משפחתו ולו במלה אחת על קורות הלילה. כמו בכל שבת הלך עם אביו לבית הכנסת והתפלל שם בכוונה גדולה, כאילו לא אירע דבר. אביו וכל בני הבית סברו כי הוא לן הלילה בבית חברו, מבלי שיעלה על דעתו של מישהו איזו משימת גבורה ביצע הלילה.
איש בעיירה לא היה יודע כלל על מה שאירע אותו ליל שבת בלשכה, אלא שביום ראשון בערב נזדמן לאחד מראשי קהלת ליאזנא להיפגש עם אחד הגויים שנכחו בשעת המאורע, והלה סיפר לו את הסיפור המעניין. עם זאת לא ידע המספר לומר מי היה זה הצעיר היהודי שגילה אומץ לב שכזה, שכן חיים שמעון לא הציג עצמו כלל בעת ההתרחשות. הגויים היו טרודים במהלך הדרמטי של ההתפתחויות עד שכלל לא התעניינו בשמו של הצעיר או בשם אביו.
ביום השלישי של אותו שבוע נקראו לפתע ראשי הקהלה אל הלשכה, ושם נמסרה להם ההודעה הרשמית על מה שאירע בשבוע האחרון. בהפתעה גמורה שמעו המוזמנים על עלילת הדם שאיימה על יהודי ליאזנא, ועל כך שבחור יהודי הצליח לשים אותה לאל. ראשי הקהלה ביקשו לדעת את זהותו של אותו צעיר, אך בלשכה לא ידעו לענות להם על כך.
המושל עצמו היה מעוניין יותר מן הכל לדעת פרטים על הצעיר, ולכן דרש מראשי הקהל שתוך יומיים יבררו את זהותו ויביאו אותו אליו.
בכל ליאזנא החלו חיפושים אחר הצעיר האגדי, שהכל היו מעוניינים לדעת את זהותו, ובעיקר משום שחזקה פקודת המושל להביאו אליו. לאזני חיים שמעון הגיעו השיחות אודות מעלליו, אך הוא שתק ולא גילה את עצמו. רק לאחר שרב העיר הכריז בבית הכנסת כי על הצעיר היהודי "להסגיר" את עצמו, וכי אם לאו ייחשב לו הדבר לחטא חמור – בא חיים שמעון אל הרב וגילה לו כי הוא "גבור" המעשה. למחרת נטלו ראשי הקהלה את חיים שמעון אתם והלכו ללשכת המושל. המושל השמיע דברי שבח לחיים שמעון, והודיע על גזר הדין שקבע לניקולייב ולקוזיצקי: עשרים וחמש מלקות נוספות לכל אחד מהם על שפגעו בכומר ובו, בכך שניסו לשתפם בעלילת דם מחפירה.
המושל קרא לעצרת של תושבי העיירה הגויים ואילץ את ניקולייב וקוזיצקי לספר לנאספים על העלילה שזממו להעליל על היהודים. בד בבד הוצאה פקודה חד־משמעית שלא יהין איש לפגוע ביהודים החפים מפשע. המושל אף דרש מכל הנוצרים הישרים להגן על יהודים מפני התקפה אפשרית, וקבע את שני המעלילים לערבים בחייהם לכל מקרה של התקפה כזו.
יהודי ליאזנא צהלו ושמחו, כשהכל יודעים כי גבור היום הוא חיים שמעון, שזכה לכן לתואר: "האמיץ".
חיים שמעון מצדו לא ייחס כל חשיבות לענין. לדידו היה בדבר משום תופעה רגילה. הוא המשיך בלימודיו, ומיד לאחר חג הפסח נסע למינסק כדי ללמוד תורה בישיבה שהיתה בראשות הגאון רבי אריה לייב.
בשנת תצ"ז הכיר חיים שמעון בישיבה שני תלמידים שהצטיינו בכשרונותיהם. אחד מהם היה אברהם, בנו של רבי שמואל, רבה של פוזנא. אברהם היה בן־גילו של חיים שמעון, היה בעל אופי מנוגד לצעיר מליוזנא. בעוד שחיים שמעון היה טיפוס נועז והחלטי היה אברהם בטבעו פחדן. אפילו ביום פחד להשאר לבדו בבית, ובלילה פחד לצאת החוצה. הדבר נבע מן האימה והפחד שעברו עליו ועל משפחתו בשנת תצ"ו.
היה זה כתוצאה מעלילת־דם שהגויים בפוזנא העלילו על יהודי המקום. יהודים רבים נאסרו, והיו נתונים בסכנה גדולה. ר' יעקב, העשיר השתדלן והנדיב מפוזנא, שהיה מוכר בחוגי הממשלה, והגאון רבי אריה לייב הדרשן, היו אף הם בין הנאסרים. שניים אלה נבחרו כקרבנות העלילה בגלל היותם הגדולים והחשובים בקהלה היהודית. שניהם עונו בעינויים קשים וחמורים ביותר, כדי לסחוט מפיהם הודאה בכך שהיהודים משתמשים בדם לצורך אפיית מצות. ברם, שני הקדושים עמדו בגבורה בעינויים והכחישו בתוקף ובהתמדה את העלילה. שוביהם הגבירו, איפוא, את העינויים ללא הרף, עד שנפחו את נשמותיהם הקדושות.
רבי שמואל, אביו של אברהם, היה מבוקש אף הוא, כרב העיירה, בקשר עם העלילה, אך בדרך נס נודע לו הדבר בעוד מועד והספיק להמלט עם משפחתו ללנצבורג. בכך ניצל מגורל דומה לקדושים האחרים של עינוי עד מות. ברם, הפחד והאימה שבסכנה, ובבריחה השאירו רושם כבד על אברהם הצעיר ודיכאו איתי מאד משך זמן רב.
בלנצבורג נדר אברהם נדר ללכת ברגל לבריסק כדי ללמוד בישיבה המפורסמת שלח, ואת נדרו ביצע יחד עם שנים מחבריו שבאו אף הם ללמוד בישיבה.
כך נפגשו בישיבה במינסק שני צעירים, שכל אחד מהם עבר חוייה של עלילת־דם, אך התוצאות של שתי העלילות היו שונות ומנוגדות הן לגבי קהלות מוצאם והן לגבי אישיותם ואופיים שלהם עצמם. שני הידידים החדשים היו מספרים איש לרעהו על החוויות שעברו, ובכללן על עלילות הדם שהיו בקהילותיהם, שהיוו גורמים מכריעים לבואם למינסק ללמוד תורה במשותף.