ספר הזכרונות פרק נז
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
כאשר למדנים רבים ביניהם
ברוך חש עצמו עומד על הגבול שבין שני עולמות. יחד עם היותו מסוגל להסתכל אל עבר כל אחד משני לעולמות הללו, ולקבל מושג מנקודות האופי השונות שלהם היוצרות את הניגוד שביניהם – ראה את עצמו מנותק משניהם גם יחד. הוא לא הרגיש השתייכות לאף אחד מהם, ומשום כך חש את עצמו גלמוד ועזוב.
במיוחד העיקה עליו העובדה שהוא עומד להקים את ביתו בקרוב, ואין הוא יודע מה מייצג חותנו לעתיד, ואם אינו נמנה על המתנגדים העקשניים, ומשום כך יפריע לו אחר־כך ללכת בדרכו שלו. אמנם טרם החליט איזו דרך היא הנכונה ואיזו מתאימה להלך רוחו ונפשו, אך הוא לא רצה להיות כבול באופן שלא יוכל מאוחר יותר לחקור את הדרך הנכונה, עד שיוכל לקבוע מתוך השתכנעות עצמית לאן הוא שייך והיכן תמצא נשמתו את מנוחתה ותיקונה. בהיותו בעל נפש רכה ורגישה מאד נותר ברוך, גם אחרי שיחותיו עם חתנו של הנפח, נבוך ומבולבל, ובמקום השמחה שר' יצחק שאול התכוון לעורר אצלו השתלטה עליו עצבות.
ברוך לא עצם עין כל אותו לילה, ליל ערב פסח. שעות רבות שכב על משכבו והתענה במחשבותיו ולבטיו. אנחות כאב פרצו ממעמקי לבו זו אחר זו, עד שהפכו להתייפחות ממושכת.
מתוך מצב רוח קודר זה קם ממשכבו וישב לומר תהלים. הוא התאמץ לומר בלחש, כדי שלא יעיר מישהו מבני הבית. הדבר הכביד עליו עוד יותר, עד ששקע בתרדמה מוזרה, שבמהלכה ראה את עצמו בדמיונו תועה בדרך רחוקה, בודד, עייף וצמא. לפתע הרגיש טיפות גשם נופלות על פניו. הוא התעורר וראה את ר' יצחק שאול עומד לידו ושופך מים על פניו.
"מה אירע לך?" – שאלו ר' יצחק שאול בהבעת רחמים – "שמעתי מעבר לקיר כיצד הינך מתגלגל על יצועך, ומתייפח מרה. אחר כך שמעתי אותך אומר תהלים בלחש. הבנתי שדבר מה מעיק על לבך, וכשעבר זמן של דממה נכנסתי לכאן וראיתיך שרוי בעלפון כשספר התהלים על ידך".
ברוך פרץ בבכי, ומיד לאחר מכן פרץ בצחוק.
"אתה מבולבל למדי" – אמר ר' יצחק שאול – "הבה ונצא החוצה". תוך כדי כך תפסו בידו והוליכו אל האויר הצח, עד ששב לשלוותו. בינתיים הפציע השחר ושניהם הלכו יחד אל בית המדרש שבתוך העיירה כדי להתפלל עם המנין הראשון.
בהכנסם לדוברומיסל כבר היתה העיירה ערה לגמרי. למרוח שאותו יום לא היה יום־שוק היתה העיירה מלאה בגויים, שהתאספו מכל הסביבה למכור ליהודים מצרכים לחג, וכן לקנות את הדרוש להם בחנויות היהודים, בידעם כי תהיינה סגורות בכל ימי החג.
לאחר התפלה התרחש מאורע ששוב הראה לברוך את הכיוון לעבר דרך החסידות.
– מיד עם סיום התפלה התיישב ר' זלמן מאיר, חתנו המבוגר של הנפח, ליד השולחן, כשמסכת יבמות בידו, כדי לסיימה ולהשמיע "הדרן" עליה. הוא היה בכור. מסביב לשולחן התקבצו בכורים נוספים, למדנים ופשוטים, שהתכוונו ב"סיום" זה לפטור עצמם מתענית הבכורים של ערב פסח.
ר' יצחק שאול הכין לעצמו סיום למסכת חגיגה, אך לכבודו של גיסו המבוגר, עמד והמתין לו שיסיים את ה"הדרן" שלו. ר' זלמן מאיר גילה חריפות גדולה בפלפול שלו, אך מרבית השומעים לא הבינו את דבריו מחמת עומקם. ר' אהרן בינוש הגבאי ניגש אליו ואמר לו כי מוטב היה אילו היה מסביר את הגמרא בדרך הפשט, כדי שהכל יבינו אותם. ר' זלמן מאיר, נפגע, וראה בדברים אלה זלזול בכבודו. מיד הצהיר כי אם יש לו עסק עם עמי־הארץ כאלה שאינם מסוגלים להבין את דבריו, אינו מעוניין בכלל לומר "הדרן". בכלל, אמר, הדברים ששמע מהווים פגיעה בכבוד התורה וחייבים עליהם "נזיפה". באמרו כן סגר את הגמרא ועזב את השולחן. כל דברי השכנוע והפיוס לא הועילו להשקיט את זעמו.
בבית־המדרש פרצה סערה, תוך כדי כך נכנס ר' שלמה, חתנו של הרב. גם הוא היה בכור, והיה לו "סיום" מן המוכן. בהבחינו ברעש קרא אליו את השמש ושאלו לפשר הדבר. כאשר שמע את הסיפור התמלא זעם, וקרא לשמש בקול רם, כדי שהכל יוכלו לשמוע: "אמור לחתנו של הנפח, אשר רק מי שקיבל גושפנקא של הרב, מרא דאתרא, רשאי להיחשב כתלמיד־חכם, ומי שנוהג בעצמו מנהג תלמיד־חכם במקומו של הרב בלי שאלת פיו נחשב כממרה פיהם של חכמי התורה וכפוגע בכבודם, ועונשו חמור מאד".
הדברים נועדו לשמש התרסה גלויה כלפי "חתנו של הנפח", אודותיו דיבר בזלזול מופגן, על היעדר זכותו להיחשב כתלמיד חכם ולכעוס על מי שאינו נוהג בו כבוד. לאחר שהשמיע הצהרה זו, פתח ר' שלמה מסכת שבת והחל להשמיע את הסיום.
ברם, הדבר לא השקיט את הסערה בבית המדרש. אדרבה: הזלזול שהפגין ר' שלמה כלפי חתנו המבוגר של הנפח, שהכל הכירו היטב בלמדנותו, השאיר רושם רע, וגרם לחילוקי דעות. בינתיים נחלץ ר' משה לייב, חתנו השני של הנפח, לעזרת גיסו. והכריז בקול: "בורסקי נשאר בורסקי גם כשהוא מתעטף באיצטלא דרבנן". קריאה זו באה להזכיר לר' שלמה שלמרות היותו חתנו של הרב הרי יחוסו פגום, כיוון שאין הוא אלא בנו של סורק צמר.
ר' יצחק שאול וברוך עמדו מן הצד. ר' יצחק שאול ביקש להסיק מן המאורע עד היכן עלולים דברים להתדרדר כאשר נתפסים לקטנות, ובהיחלצם לעזרת כבוד התורה הרי הם גורמים זלזול גדול יותר בכבוד התורה...
"כלל גדול הוא" – אמר לברוך ולמספר אנשים שעמדו מסביבם – "כי ככל שבקדירה מועטים המים גדול יותר השאון הבוקע ממנה...".
השומעים פרצו בצחוק, ור' שלמה, חתנו של הרב, שהבחין בצחוק התמלא חרון, והחל לצעוק אל השמש שיוציא מיד את חתניו של הנפח מבית המדרש. "חוצפתם של הללו עוברת כל גבול" – זעק.
השמש לא זע ממקומו. הצבור עמד נדהם. ור' יצחק שאול אמר, בנעימה הרגילה והבדוחה שלו: "כפי הנראה לא די לו בפגיעה מילולית, והוא רוצה לרמוס את הזולת ברגליו ממש. אך הניחוהו לנפשו, יבושם לו".
כשנרגעו הרוחות החל ר' יצחק שאול, שאף הוא היה בכור, לסיים את מסכת חגיגה. השומעים הופתעו להיווכח כי במקום להשמיע פלפול, כגיסו ר' זלמן מאיר, העדיף להסביר את הסיום בדרך הדרוש.
מסכת חגיגה מסתיימת במחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים בקשר למזבחות: "כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה (אחרי שעבר הרגל לטהרן מטומאת עולי רגל שנגעו בהם בטומאה), חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת, מפני שהן כקרקע (שאינה מקבלת טומאה) – דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים: מפני שהן מצופין (הזהב והנחושת מהווים ציפוי בלבד)". ר' יצחק שאול הסביר את הדברים כך: תלמיד חכם, שהוא כלי קודש כמו המזבח, אינו מקבל טומאה, רק כאשר הוא עניו ושפל בעיניו כקרקע ("ונפשי כעפר לכל תהיה"), זו דעת רבי אליעזר. החכמים מקילים ואומרים כי כאשר ישנה מדה זעומה של "ציפוי", גם אז אין הוא מקבל טומאה, שכן שמינית שבשמינית של גאוה מותרת בדיעבד, אך בתנאי שלא יהיו אלא ציפוי ולא עצם מהותו. כאשר הגאוה חודרת לפנימיותו אזי הוא מקבל טומאה לכל הדעות...
כשהתחיל ר' יצחק שאול לערוך את הסיום התקרבו גם שני גיסיו כדי להאזין לדבריו. בידעם את כוחו הגדול בתורה ציפו לשמוע ממנו פלפול מרשים, אך כשהחל להשמיע את דבריו הפכה ארשת פניהם לחמוצה. ר' משה לייב נשאר על עמדו, אך ר' זלמן מאיר, שראה בדברים אלה פגיעה בכבודם של תלמידי חכמים, החליט ברוגזה לעזוב את המקום. ברם, כעבור זמן קצר חזר שוב לשמוע את הדברים, משום שכפי הנראה הניח שהסיום יקבל בהמשך אופי שונה.
ר' יצחק שאול המשיך בדברי הגמרא: "אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר: תלמידי חכמים אין אור של גיהינום שולטת בהן... שכל גופן אש, דכתיב: הלוא כה דברי כאש, נאום ה'... אמר ריש לקיש: אין אור של גיהינום שולטת בפושעי ישראל... שמלאין מצוות כרמון, כדכתיב: "כפלח הרמון רקתך", אל תיקרי: "רקתך", אלא: "ריקנין שבך...".
ר' יצחק שאול הסביר את הדברים באריכות ובהסברה נרחבת על פי מאמרי חז"ל המציגים את אישיותם ותולדותיהם של ר' אבהו וריש לקיש, שחיו שניהם באותו דור, דורו של ר' יוחנן, שר' אבהו היה תלמידו וריש לקיש היה לו תלמיד־חבר. ר' אבהו היה עשיר ומקורב למלכות, ובעל הלכה גדול, אך יחד עם זה היה עניו ונהג להשמיע דברי אגדה להמון, כדי לקרבם לתורה ולמצוות, להוכיחם ולעוררם לתשובה ומעשים טובים. במסכת סוטה, למשל, מסופר על דו־שיח שהיה בינו לבין ר' חייא בר אבא, לאחר שההמון נהר אליו לשמוע דברי אגדה, ומדו־שיח זה רואים את ענוותנותו ואת התקרבותו אל פשוטי העם, למרות גדלותו בתורה.
ר' אבהו התכוון, איפוא, בדבריו כאן להסביר את תפקידם של תלמידי החכמים ללמוד תורה ביראה ובקדושה ובהתלהבות של אש "אש דת למו" ו"הלא כה דברי כאש". בהקשר לזה הזכיר את מה שאמרה ברוריה, במסכת עירובין, לתלמיד שלמד תורה בלחש, על הפסוק "ערוכה בכל ושמורה", שהתורה צריכה להיות ערוכה בכל רמ"ח האברים, ונלמדת בהתלהבות קדושה ונצרפת באש של טהרה. רק כשתלמיד־חכם מתנהג בדרך זו אין אור של גיהינום שולט בו.
לריש לקיש היה, כמסופר במסכת בבא־מציעא, עבר סוער של התחברות ללסטים, ורק כשר' יוחנן הוכיח לו כי "חילו לאורייתא", התקרב אליו והפך לתלמידו ואחר כך לחברו. הוא הקשה לו על כל ענין עשרים וארבע קושיות, ובכך הביא להבהרת הענין לאשורו ולעומקו. כיוון שבא מן השכבות הנמוכות של העם הכיר את ההמונים היטב וידע את פנימיותם הטהורה, ולכן ציין את מעלותיהם הגדולות "שהם מלאים מצוות כרמון".
גם ר' אבהו, הפונה לתלמידי חכמים, וגם ריש לקיש, הפונה להמונים, באים לציין את דרך התורה שלכל יהודי יש פנימיות טהורה ויש לו סיכוי להתעלות ולהתקרב לתורה, ולכן על תלמידי החכמים ללמוד תורה בענוה ובהתבטלות ולפעול בהתלהבות להרביץ תורה בעם, לעודד את האנשים הפשוטים ולקרבם לתורה ולמצוות.
כך המשיך ר' יצחק שאול להרחיב את דבריו, בצטטו שפע של מקורות ממסכתות התלמוד, אותם הגיש בצורה מרתקת ומושכת, הרושם שעשה על שומעיו היה עצום, וצבור המאזינים הלך וגדל, בשהכל שומעים דבריו בדריכות ובהתעוררות. למרות הצפיפות, שהלכה וגדלה, שתו השומעים את דבריו בצמא ובהתעניינות מרובה, ורוממות רוח מילאה את ישותם.
ר' זלמן מאיר לא יכל להתאפק למראה תופעה "מוזרה" זו, הוא תפס את גיסו ר' משה לייב בידו, ואמר בכעס עצור: "הבה ונלך הביתה. עד מתי נבזבז את זמננו בשמיעת דרשות המתאימות לנשים"...