ספר הזכרונות פרק נח
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
בעל התשובה
אדם המחפש את הדרך הנכונה בעבודת הבורא נוהג לפי הכלל: "מכל מלמדי השכלתי". הוא מחזיק את עיניו פקוחות מתוך מגמה לקלוט כל ענין חדש שיסייע לו במציאת דרכו. ביתו של אליעזר ראובן הנפח שימש לברוך מקור של גילויים כאלה. בשלושת חתניו של הנפח ראה את שני הסוגים השונים שבעולם התורה, ואילו בר' אליעזר ראובן עצמו השתקפו התמימות והיושר של היהודי העממי הפשוט.
למרות שכל אשר שמע וראה באותו ערב פסח הספיקו לברוך לחוש את חריפותה של בעיית העמידה על פרשת הדרכים שבין דרך החסידים לבין דרך המתנגדים – עדיין היה לו מה ללמוד בהמשך שהותו בדוברומיסל בכלל, ובמיוחד בבית הנפח שהיווה בשבילו מעבדה רוחנית.
לקראת החג עמד להגיע לביתו של ר' אליעזר ראובן אורח נוסף, שמואל נחום, בנו של הנפח, שלמד בישיבה. כאשר הגיע שמואל נחום, בבוקר ערב פסח, התעניין בו ברוך רבות, שכן נסיעתו לישיבה, לפני שנים מספר, באה מעצתו והשפעתו של ברוך. הדיין של דוברומיסל ושני גיסיו המבוגרים של הנער קבעו אז שלמדן לא יצמח ממנו ויעצו לעשותו לשוליא של בעל מלאכה. (היה זה לפני שר' יצחק שאול היה לחתנו של ר' אליעזר ראובן). שמואל נחום אף החל לעבוד בנפחותו של אביו. כאשר הבחין ברוך, באחד מביקוריו הקודמים בדוברומיסל, בתשוקתו של הנער ללימודים, ובכך שנפשו חשקה בתורה, יעץ לאביו לשלחו לישיבה, וכך אכן נעשה (ראה פרק י"ז).
עתה היה שמואל נחום צעיר מגודל, וניכר בו שינוי בולט. היתה לו דרך כבושה של עבודת ה', מבוססת על תורת המוסר, ונראו אצלו ידיעות ניכרות בתורה, הרבה יותר מן הצפוי בתקופה הקצרה שבה שהה בישיבה.
לפיכך היה ברוך סקרן לדעת כיצד הגיע שמואל נחום בזמן כה קצר להישגים כאלה. ואכן התבררו לו דברים מעניינים, שמהם הוכח כי כל הרוצה באמת ללמוד תורה מוצא את הדרך לכך. הנה, הכל ראו את שמואל נחום כ"בעל מוח סתום". מלבד זאת נאלץ, בהגיעו לישיבה שבארשה, לעבוד מספר שעות ביום אצל נפח מקומי כדי להשיג אמצעים למזון ולינה. דבר זה הכביד, כמובן, עוד יותר על אפשרויותיו להוסיף חכמה.
בתחלה אף סירב ראש הישיבה להושיבו בין התלמידים, כיוון שפיגר אפילו אחרי רמת הידיעות של הכתה הנמוכה ביותר בישיבה. לאחר שהתחנן לפני ראש הישיבה העמיד לרשותו מי שילמד אתו בנפרד. אלא שהיה זה אדם רגזן, שתכופות הרים עליו יד להכותו. בצורה כזו לא היה מסוגל לקלוט הרבה מחומר הלימודים.
באותו בית־מדרש שבו למד שמואל נחום קבע אכסנייתו יהודי זקן בשם ר' גבריאל שלמה. הלה הבחין במכות שהוא סופג ממורו, ובעובדה שהוא מקבל אותן באהבה מבלי להשמיע הגה. בהזדמנות מסויימת שאל הזקן את שמואל נחום מדוע הוא נותן את גוו למכות, והצעיר השיב לו כי הוא מקבל את המכות באהבה, שכן רצונו עז ללמוד תורה והוא נחשל מאוד בידיעותיו.
הדבר עשה רושם רב על הישיש, שהציע לו מיד ללמוד אתו תורה, אך תנאי התנה שאיש לא ידע מזה. שמואל נחום שש על כך כמוצא שלל רב. לאחר תקופה מסויימת שבה למד אתו ר' גבריאל שלמה תורה יכל שמואל נחום להתקבל לישיבה. כעבור זמן מסר לו ר' גבריאל שלמה מכתב אל רבה של דוברובנה, ויעץ לו לנסוע ללמוד תורה בישיבת דוברובנה.
לשמואל נחום נודעו במשך הזמן פרטים מלאים על אישיותו של ר' גבריאל שלמה הישיש. הלה נולד בארשה, אביו, ר' אהרן זעליג, היה סוחר־סוסים אמיד, יהודי למדן ובעל צדקה. רצונו היה שבנו יהיה למדן, אך לגבריאל שלמה היה חשק מועט ללימודים, למרות שניחן בכשרונות מעולים. הוא היה נער שובב, ואהב להשתולל ולהתבטל. בהיותו בן חמש־עשרה שנה התייתם מאביו, ומאז יצא לתרבות רעה. הוא החל להתחבר עם חברים רעים והפך לגנב. בארשה כינוהו בשם "הדבקן", זאת משום שכשנתפס בשעת גניבה היה מתנצל ואומר כי החפץ "נדבק" מאליו לידו.
פעם הגיע לארשה אורח מכובד, אשר לאחר זמן קצר נוכח לדעת כי הטלית והתפילין שלו חסרות. החשד נפל על גבריאל שלמה, והגניבה נמצאה אכן אצלו. עתה לא היו מוכנים לוותר לו, ואישי הצבור החליטו להענישו. אלא שכאן התערב האורח ומנע את הענשת הנער, בהודיעו כי הוא סולח לו על כך. אשר לעתיד – ביקש שגבריאל שלמה יימסר לידיו. מיד ראו הכל שהאורח פרש חסותו על גבריאל שלמה. הוא קיים אתו שיחות ממושכות, להשתאותם של אנשי המקום. ועוד בטרם עמדו על זהותו של האורח – עזב את ארשה כשגבריאל שלמה מצטרף אליו.
כעבור עשרים וחמש שנה השתקעה בארשה משפחה מכובדת. כעבור זמן, ב"יום כפור קטן", לאחר שרב העיר סיים דרשת התוכחה לפני הצבור, עלה התושב החדש על הבימה והתוודה בפני כל עם ועדה כי הוא הוא גבריאל שלמה, הגנב לשעבר. הוא הגיע לכאן בכוונה להחזיר לכל מי שנגנב על ידו את תמורת הגניבה. נוסף לכך מסר סכום גדול לצרכי הרבים, לבניית בית כנסת ובנינים צבוריים אחרים.
לעת זקנתו, כאשר נותר לבדו ולאחר שילדיו הקימו בתים משלהם, חילק את כל רכושו לצדקה וקבע אכסנייתו בבית המדרש, שם ישב ועסק בתורה.
בדוברובנה שמע שמואל נחום כי האורח שנטל עמו את גבריאל שלמה היה אחד הנסתרים, וכי בהשפעתו הפך גבריאל שלמה ללמדן גדול ומצויין במדות טובות ובמעשים.
כשם שמפי בעל־תשובה מופלא זה, ר' גבריאל שלמה, למד שמואל נחום תורה ובזכותו עלה על דרך ידיעת התורה, כך, מאוחר יותר, היתה לו הזדמנות ללמוד מוסר ומדות טובות אצל ר' שלום יחיאל מהרקי, אשר, כפי שהתברר, היה חברו של ר' יצחק שאול, גיסו הצעיר של שמואל נחום. הלה היה נתון להשפעת תורת החסידות שהופיעה אז, ואת שמואל נחום הדריך ברוח תורת הבעש"ט. כך היו כבר במשפחתו של הנפח מדוברומיסל שניים שהיו מושפעים מתורת החסידות.
בינתיים התרחש בליל הסדר בדוברומיסל מאורע ששימש מוסר השכל לברוך ולאחרים.
היה זה כאשר ירד הערב, ויהודי דוברומיסל התאספו בבית הכנסת לקראת ליל התקדש חג. מכל הבתים נצנצו נרות יום טוב, וקדושת החג הורגשה בכל הפנות. רק הסתיימה תפלת המנחה, החמה שקעה, ובבית הכנסת פרצה סערה. לאהרן שמואל ובצלאל חיים, שהחזיקו בשותפות מבשלת שכר שתוצרתה שווקה לכפרים, התברר לפתע כי שכחו למכור את החמץ שבמבשלה, ובינתיים התקדש החג.
שני השותפים טענו זה כלפי זה כי האשמה תלויה בו. כל אחד מהם סמך על חברו שימכור את החמץ ורק עתה כשנפגשו בבית המדרש נתחוור להם כי החמץ לא נמכר. בצלאל חיים, שעסק בשיווק התוצרת בכפרים, טען כי הגיע הביתה, עייף ויגע, רק בשעות הצהרים המאוחרות, ומיהר להתכונן לחג, ללכת לבית המרחץ וללבוש בגדי חג, כן סייע בבית בהכנות האחרונות לחג. לא היה כלל בראשו הענין של מכירת החמץ. אהרן שמואל מצדו טען טענה אחרת. אבל מה לעשות עכשיו? חמץ בפסח לאו מילתא זוטרתא!
מיד הגיעה השאלה אל הרב, אשר הזמין אליו את הדיין. כן ניגשו למדני כותל המזרח, והשתתפו בהתייעצות.
הפסק יצא כי את חביות הבירה יש לשפוך ולא ליהנות מהן. את הכלים ואת הדגנים יש לנעול עד אחרי החג.
אלא שבזה לא הסתיים הענין. בצלאל חיים פחד שמא לא יצא ידי חובתו בכך. מיד לאחר תפלת ערבית נגש אל הדיין וביקש ממנו להורות לו סדר של תשובה: "יהודי פשוט אני" – התייפח – "שכל ימיו מכתת רגליו בין הגויים, אני מטופל במשפחה גדולה, ומחזיק נוסף לכך אלמנות וילדיהן. יאמר נא לי מה עלי לעשות כדי שהעבירה הגדולה שעברנו תכופר לנו". גם אהרן שמואל הצטרף ומשאלה דומה בפיו.
הדיין חש רגשי השתתפות בצערם של יהודים פשוטים ותמימים אלה. הוא החל להרגיעם, בהבטיחו להם כי לא ייענשו חלילה על כך.
תוך כדי כך נשמעה יללת נשים בבית הכנסת. נשיהם ובנותיהם של השותפים התפרצו לבית הכנסת ופילסו לעצמן דרך ביללות גדולות אל ארון הקודש. הן שמעו את אשר אירע והיו בטוחות כי, רחמנא ליצלן, עונשם יהא חמור מאוד. הדיין עלה על הבימה והשמיע באזניהן, ובאזני כל הקהילה דברי הסבר והרגעה, בקראו להם ללכת לבתיהם ולחוג את הסדר בשמחה.
הצבור החל להתפזר, כשנושא השיחות בדרך ובבתים היה המאורע שהסעיר את העיירה. הלמדנים שבעיירה, ובכללם שני החתנים המבוגרים של ר' אליעזר ראובן הנפח, התפלפלו בפרטי ההלכה ובעניני חמץ בכלל. ר' יצחק שאול וברוך דיברו ביניהם, בדרכם הביתה, על התמימות ויראת השמים של שני השותפים. "הדבר מוכיח עד כמה זך לבם של היהודים הפשוטים הללו" – העיר ר' יצחק שאול וברוך הסכים אתו.