ספר הזכרונות פרק סד
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
אב ובן
סיפור שהשאיר רושם רב על ברוך היה המעשה בגעצל שלמה מהרקי ובנו חיים שמואל. באמצעות סיפור זה, אותו סיפר ר' יצחק שאול, חתנו של הנפח מדוברומיסל, לברוך, קירבו יותר להכרת החסידים הראשונים, תלמידיו של רבי ישראל בעל־שם־טוב מן התקופה שהחסידות עדיין היתה ענין ליחידי סגולה.
בשביל ברוך היה הכל חדש. העיירה הרקי, עיירת מוצאו של ר' יצחק שאול, התגלתה לפניו כמרכז חשאי של החסידות שבו נמצאים צדיקים נסתרים העומדים בקשר הדוק עם הבעש"ט במעזי'בוז ומבצעים את כל הוראותיו ושליחויותיו.
מן הסיפור על געצל שלמה וחיים שמואל בנו אף למד ברוך כי אנשים פשוטים עשויים להיות צדיקים גדולים, וגם למדנים נסתרים.
געצל שלמה היה ידוע בהרקי כעני המחזר על הפתחים, ונוסף לכך כעם־הארץ וחסר דעה. מעולם לא החליף מלה עם איש, ואיש לא היה מעוניין לשמוע דבר ממנו. לא היה ידוע אף אם בכלל יודע הוא צורת אות.
מפעם לפעם היה נראה געצל שלמה בבית המדרש אך לא היה ברור אם הוא מסוגל להתפלל. כל שנשמע ממנו היה הפסוק: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". הכרזה זו היתה יוצאת מפיו בלי כל קשר אל מה שאמרו לו או מה שעמד לומר לזולת. כשהעניקו לו נדבה היה משיב בפסוק "שמע ישראל", וכשסירב מישהו לתת לו נדבה היה שוב מגיב ב"שמע ישראל", וכך בכל הזדמנות. דומה היה כי המלים של הפסוק היו היחידות שידע לבטא.
לגעצל שלמה היה בן יחיד ושמו חיים שמואל, מובן שהאשה והילד חיו בדחקות איומה. ברוב ימות השנה לא היה געצל שלמה בביתו, כי אם נדד על פני ערים ועיירות. איש לא ידע מה הוא מביא לאשתו ולילדי בשובו הביתה מנידודיו, ואיש אף לא התעניין בכך.
געצל שלמה לא שלח מעולם את חיים שמואל ל"חדר", ואיש בעיירה לא שם אליו לב. כשהגיע חיים שמואל לגיל המצוות ריחם עליו אחד ממלמדי העיירה ולימדו להניח תפילין ולברך עליהם.
כשמלאו לחיים שמואל ארבע עשרה שנה יצא לנדוד על פני עיירות וכפרים, אך עיסוקו לא היה באיסוף תרומות כאביו, כי אם בעבודות שונות ומפרכות כדי להתפרנס. כאן השכיר עצמו כרועה ושם כעוזר לגנן או לרפתן. כך עברו עשר שנים. חיים שמואל כבר היה בן עשרים וארבע, וטרם הגיע ל"תכלית" כלשהי. פרנסתו היתה עדיין על מרעה בהמות בקיץ ועבודות פרך אחרות בחורף.
חיים שמואל גדל ל"טיפוס מרשים", גבוה, רחב גרם ובריא, אך, יחד עם זאת, בור ועם־הארץ שבקושי יודע קרוא מלה עברית.
אלא שבלבו היה יהודי חם, והיה לו צער גדול על מיעוט ידיעותיו בתורה ומצוות כיוון שהיה מצוי תדיר בין גויים התנסה בנסיונות גדולים בעניני יהדות, ועמד בהם תמיד בהצלחה.
בהיותו שרוי בפחד מתמיד שמא יכשל, חלילה, במשהו, בגלל עם־הארצותו, היה מרבה לצום ימים שלמים כשהוא אומר ללא הרף פסוקי חומש ותהלים.
בהגיעו לגיל שלושים בערך התחתן עם בתו של יהודי כפרי, ועבר לדור בבית חותנו, כשהוא ממשיך לחפש עבודות קשות כדי להרוויח לחם בשבילו ובשביל אשתו.
בינתיים המשיך אביו, געצל שלמה, לחזר על הפתחים ולהכריז "שמע ישראל". איש לא ידע אם התעניין אי־פעם בגורל בנו, ואם בכלל ידוע לו מקום הימצאו.
כאשר הגיע געצל שלמה לזקנה מופלגת ולא יכל מפני חולשתו לכתת רגליו נשאר בביתו בהרקי, והיה רתוק למטתו. יום אחד שלח לקרוא לאחד הקברנים של העיירה, ואמר לו: "הואל נא למסור לגבאי החברא־ קדישא את בקשתי האחרונה, לקבור אותי בין היהודים הפשוטים והעניים, אך אבקש לפתוח בי שורה חדשה של קברים כשקברי יהיה בראשית השורה".
לאחר מכן הצביע על תרמילו, שהיה מונח ליד המטה, ואמר: "קח נא את התרמיל ודאג שיושם בקברי יחד עם גופי. כיוון שאין לי דמי קבורה דאגתי להקטין את טורח בני החברא־קדישא, והכנתי כאן חבית מים לטהרה ובד לתכריכים".
הקברן, שהיה הוא עצמו יהודי פשוט, התייחס בזלזול לדבריו של געצל שלמה, אם כי היה מופתע, ותמה על כך שגעצל שלמה ניחן לפתע בכושר דיבור והחל להשמיע דברים מלבד "שמע ישראל". הוא נטל את התרמיל ומיהר אל גבאי החברא־קדישא ומסר לו את בקשת הנוטה למות. "מה שאדם מסוגל לבקש" – הוסיף בלעג – "לשלוח אתו תרמיל אל העולם העליון!"
"האם התרמיל ריק?" – שאל הגבאי. הקברן הכניס ידו אל התרמיל והוציא משם חבילת ניירות: "כנראה זה חיבור של געצל שלמה" – העיר בנימת לעג.
הגבאי לקח מן הקברן את התרמיל והכתבים ושלח אותו חזרה אל הגוסס, כדי שמישהו יהי אתו בעת יציאת נשמה ויאמר אתו וידוי. הוא עצמו מיהר עם הכתבים אל רבי נחמן יצחק, רב העיר.
לאחר בדיקה התברר כי הכתבים מכילים את כל חשבונות הכספים שאסף געצל שלמה משך ימי חייו, יחד עם פירוט יעדם המדוייק. התגלה כי מעולם לא לקח פרוטה לעצמו וכל הכספים חולקו לנזקקים רבים שהתביישו לקבל צדקה, וכל פרנסתם היתה עליו.
הרב והגבאי חשו, ביראת כבוד, לביתו של געצל שלמה, אך כשהגיעו לשם כבר מצאו אותו מת. הקברן סיפר להם בהתפעלות כי געצל שלמה, שאיש לא שמע ממנו מלה במשך ימי חייו, מלבד "שמע ישראל", אמר בעצמו, ללא כל עזרה, את הוידוי וכל התפלות, בכוונה רבה, ובסיימו נפח את נשמתו.
לוויתו של געצל שלמה היתה גדולה ונכבדה, והרב השמיע הספד נרגש, כשהוא מוסיף לשמו את התואר "ר'". עתה ידעו הכל בהרקי כי ר' געצל שלמה היה צדיק נסתר.
צוואתו של ר' געצל שלמה בדבר כריית קברו בין העניים וההדיוטות קוימה, אך מיד נקדש הקבר בעיני ההמונים.
כעת נזכרו גם בבן חיים שמואל, והחלו לחפשו, כדי שיאמר קדיש. הגאון רבי נחמן יצחק, רבה של העיירה, הודיע כי עד שימצאו את חיים שמואל הוא רוצה לזכות במצוה ולומר קדיש לעילוי נשמת הצדיק הנסתר ר' געצל שלמה.
אחרי מאמצים רבים אותר מקום מגוריו של חיים שמואל בכפר נידח ורחוק. מאוחר יותר עבר חיים שמואל לגור בהרקי, אך למרות ששמו של אביו היה מקודש במקום לא ניתנה לו כל תשומת לב.
חיים שמואל היה עני מרוד וחסר לחם, אך מעולם לא התאונן על מצבו. נוסף על העוני סבל הרבה מאשתו שהיתה אשה רעה.
כך המשיך לחיות את חייו, עד שאירע משהו שהביא שינוי בחייו.
ר' אברהם מענדל ור' עזריאל יוסף, ראשי החסידים הנסתרים בהרקי, היו מבקרים, מפעם לפעם, בחשאי את הבעש"ט במעז'יבוז ומקבלים ממנו הדרכות.
פעם אחת פנה הבעש"ט אל ר' אברהם מענדל ואמר לו: "כשתשוב להרקי תקרב את חיים שמואל לחסידות, למד אותו והדריכהו. יש לחיים שמואל נשמה גבוהה, והיא ירדה לעולם הזה בגלגולה הנוכחי, השני, כדי לתקן את ענין הצדקה, ועמדה בנסיונות רבים. עתה רצונו של הקב"ה הוא שיתעשר".
מובן, שר' אברהם מענדל מילא את שליחות הבעש"ט, הוא קיים עם חיים שמואל שיחה ממושכת, שבסיומה הציע לו ללמוד בחשאי. חיים שמואל היה "ברקיע השביעי". לאט לאט ובהדרגה הפך להיות למדן ולחבר בחבורה הנסתרת של חסידי הרקי.
בינתיים החלה לזרוח לו שמש ההצלחה בתחום הגשמי והיה לאדם עשיר.
תוך זמן מסויים התפרסם חיים שמואל כבעל צדקה גדול, בעל מדות טובות ולהפתעת הכל – גם כלמדן, שכן באמצעות ר' אברהם מענדל זכה חיים שמואל, הנקרא עתה בפי כל בשם ר' חיים שמואל, להיות לבקי וידען גדול ב"אותיות הקטנות".
עם זאת עדיין לא היתה ידועה בהרקי העובדה כי ר' חיים שמואל הוא חסיד נסתר, וחבר נכבד בקבוצת חסידי הרקי. הוא הספיק לבקר פעמים מספר אצל הבעש"ט במעזי'בוז, וזכה גם שם להערכה. אך טרם הגיעה העת להתגלות החסידות בהרקי, דבר שהגיעה שעתו בהזדמנות מאוחרת יותר.